תולדות התעופה בעמק הירדן , נתחיל דווקא מהסוף. בתחילת שנות ה-90 של המאה הקודמת, ביקר מיכה תמיר, באותה עת מזכיר קיבוץ אשדות מאוחד, במוזיאון חיל האוויר בחצרים שם פגש את אחד ממנהלי המזיאון, וסיפר לו שבקיבוצו, אשדות יעקב מאוחד, מצוי האנגר מטוסים (מבנה סגור המשמש לאחסון כלי טיס) משנות השלושים העומד על תילו וממתין לגאולה. האם אתם מעונינים בו? שאל. תן לי לבדוק, אמר המנהל. בתוך יומיים הגיעה תשובה – מעוניינים.
אבי משה סגל, אוצֵר מוזיאון חיל האוויר בחצרים, זוכר היטב: "קיבוץ אשדות מאוחד רצה לבנות במקום בו עמד ההנגאר של קורס הטיס של חברת 'אווירון', ולכן פנה לחיל האוויר. באותה תקופה עמד לסיים את תפקידו מפקד החיל, אלוף אביהו בן נון, וזה החליט לתת למוזיאון מתנה של סיום תפקיד, ולהשיג תקציב לפירוק מבנה ההנגאר באשדות יעקב והעברתו לדרום. מדובר בהנגאר יחידאי במידותיו, שיש עוד שנים דומים לו שהוקמו בשלהי שנות השלושים, האחד בשדה דב בתל אביב, ששרד ועדיין עומד על מקומו. הנגאר דומה נמצא גם בשדה התעופה הבריטי הישן ברמלה, המצוי בתוך מרחב פיקוד העורף של היום".
ההנגאר באשדות נבנה ב-1940 על ידי צוות מסגרים מקומי (בו יהודה בן דוד, סולר) ושימש למטרה זו עד סמוך למלחמת השחרור, אז הוסב למטרות אחרות בהן ימ"ח לטנקים, בית קולנוע, מגרש כדורסל ועוד. "לרגל ההכנות להעברת ההנגאר למוזיאון חיל האוויר", מסביר סגל, "באנו לאשדות יעקב משלחת בת שלושה אנשי קבע צעירים, ביניהם אני, ששימשתי אז כמדריך ראשי במוזיאון. עשינו את סוף השבוע בקיבוץ כאשר המארח שלנו היה לא אחר מ-יוסף קרופינסקי (קרן) ז"ל, מבוגריו של קורס הטיס הראשון של 'אווירון'. כעבור כמה חודשים התבצעה ההעברה של ההנגאר באמצעות מערך הבינוי של חיל האוויר, גוף שמאד מיומן במבצעים כאלה. קונסטרוקצית הברזל המקורית נשמרה במצב מצוין והשתמשנו בה לאחר שהוסרו ממנה שכבות הבלאי, לעומת זה, הציפוי החיצוני היה במצב גרוע מאד ונאלצנו להחליפו בקיר תומך. מאז הורכב ההנגאר מחדש, לפני כ-27 שנים", אומר סגל "הוא משמש כהנגאר פעיל וחי, עד עצם היום הזה.
בתום מבצע ההעברה נותרו מההנגאר באשדות יעקב, שמידותיו המקוריות היו 12X30 מטר, שני גושי בטון עבים עליהם נשען המבנה וצמד אלקיפטוסים עבי גזע, שסוככים על מה שפעם היה בית הספר הראשון לטיסה ותחזוקת מטוסים ודאונים. על חלק מהשטח שהתפנה הוקמו מבני מגורים.
בראי ההיסטוריה המקומית
בשנת 1936 התארגנה קבוצת חברים מעמק הירדן יחד עם מספר עובדים מנהריים ומנכבדי טבריה והקימו מועדון לפיתוח התעופה בשם "השחף". האגודה שהוקמה לפי החוק העות'מני הייתה רשאית להקים שדה תעופה, לבנות מתקנים ומפעלים לבניית כלי טיס והחזקתם, הכל עבור התעופה האזרחית.
ענף הדאייה הספורטיבית בארץ, קרם עור וגידים בזכות חוג חברים, רובם ממוצא גרמני שעסקו בדאייה בארץ מוצאם והקימו חוג תעופה בחיפה. בהמשך קם חוג כזה גם בעמק הירדן. "בערב סגריר, וגשום" נזכר אחד ממשתתפי החוג, יוסק'ה קרן מאשדות יעקב, "התכנסנו באחד החדרים בדלהמיה (לימים אשדות יעקב) קבוצת חולמי טיס עברי, וחשבנו במה להתחיל. החלטנו ראשית לבנות דאון. חומרים לא היו וגם כסף לא, ולכן בשבתות הינו מתאספים עם המדריך קבוצת חברים מאפיקים, דגניות ואשדות, ובונים את הדאון בנגריה. יותר מחצי שנה נמשכה בניית הדאון ובסיומה התחלנו באימונים. בשבת היינו רותמים צמד פרדות לעגלה, קושרים עליה את הדאון וסוחבים אותו לגבעות מנחמיה או רכס פוריה. כל אחד מאתנו דאה בין חצי לשלושת רבעי דקה. כך קם הקלוב לדאייה בעמק הירדן". בקורס הראשון של הדאונים השתתפו מאשדות יעקב אברהם מחול, יוסף קרן, פרץ גרוסר, אברהם בלטיטה ואריה עוז.
בהמשך גויוסו כ-25 חברים מהקיבוצים ונעשתה התקשרות עם קצין תעופה מהצבא הבריטי, שהיה בא מרמלה להרצות פעם בשבוע. עם פרוץ המאורעות נשלח לעמק המהנדס פוהורילה, בעל עבר עשיר בבניית דאונים.
בעקבות מועדון הדאייה הספורטיבי שקם ב-1936, הלכה התפתחה פעילות של טיס מוטורי בחסות חברת "אווירון" שהייתה חברת התעופה הראשונה שהוקמה ביישוב. החברה נוסדה ביזמת ההסתדרות והסוכנות היהודית למטרת טיסות פנים ושימשה כזרוע האוויר הביטחונית של היישוב מאז הקמתה ב-1936 ועד פירוקה.
את החברה ניהלו יצחק בן-יעקב מדגניה א', יחד עם שותפו דב הוז (שניהם נהרגו בתאונת דרכים בדצמבר 1940) והיא נועדה להיות הזרוע הצבאית של היישוב.
קורס הטיס הראשון של חברת "אווירון" נפתח במרס 1938 ליד קיבוץ אפיקים (הרחק מעיניהם הבולשות של השלטונות), וחניכיו היו חברי הקלוב הארצישראלי לתעופה שעסקו בדאייה כהכנה להכשרתם כטייסים. בכך באה לידי מימוש אסטרטגיית השלבים של דאייה, ואחריה טיסה – ומוצה הקשר בין הקלוב לבין 'אווירון'.
מייסד המועדון הצליח לגייס כמה אווירונים מארה"ב לאימונים וארגן קורס ל-10 אנשים, אותו סיימו בהצלחה תשעה בוגרים, שישה מתוכם חברי קיבוצי עמק הירדן.
עם סיום הקורס נסגר בית הספר לתעופה, המטוסים נרכשו ע"י חברת אווירון" והועברו ללוד. אלא שעם פרוץ המאורעות, נמצאה לוד בלב אזור ערבי פרוע, ולכן הוחלט להעביר את המטוסים חזרה לעמק הירדן, כאשר משקי העמק מפרישים במשותף שטח מתאים לשדה תעופה באדמת אשדות יעקב. בשנת 1939 הוקם בתחומי אשדות הנגאר שהכיל את המטוסים של חב' "אווירון" אחד תוצרת בריטית ושנים תוצרת פולין.
הצלחתו של קורס הטיס הראשון, הביאה לפתיחתו של הקורס השני, הפעם בלוד. במהלך הקורס פרצה מלחמת העולם השנייה ואז הוצאה פקודה מטעם ממשלת המנדט, שאסרה כל טיסה אזרחית בשמי הארץ. (למרות האיסור התירו הבריטים לקורס להסתיים).
קורסי הטיס של 'אווירון' התחדשו רק בשנת 1943 בשדה התעופה רמלה ונמשכו עד פירוק החברה בשנת 1948. בסך הכל הוכשרו כ-140 טייסים ארצישראליים בהם אישה אחת. בנובמבר 1947 הועברו מטוסי החברה לרשות "שירות האוויר" של ההגנה' שהיוותה יסוד לחיל האוויר והוטסו משדה התעופה בלוד לשדה דב בתל אביב.
זיכרונות "פרח הטייס" אברהם מחול מאשדות יעקב:
אברהם מחול
"יום שישי, 30 ביולי 1937 טסנו כמה פעמים. תחילה הרגשתי רע, ובכל זאת היה הדבר יפה. עשינו שגיאות, למדנו לקלל באנגלית, ועם כל זה שמחנו על יופיו של העמק, כאשר הוא משתרע מתחתנו – בחינת ארגז קוביות ענקי, בין השדות בתים לבנים, מסודרים בטעם, שורות הבננות הרעננות, ובצפון משקיפה הכנרת את תכלת השמיים.
"פתאום, שוב הרגשה מוזרה בקיבה, הארץ נראית מלמעלה, השמיים מלמטה –
אנו פונים פניה חזקה דרומה. שם נשקף הירמוך הזורם נפתולים רבים לבריכת רוטנברג. נראה, כאילו הוא רוצה לסור מפני המדרונים, התלולים, למען לא להיבלע ע"י גושי האדמה. בכל זאת נראה, שהוא ספג אדמה למדי, צבעו חום, כצבע הבוץ, הרי אתם כולכם יודעים את מי הירמוך מה הם.
"בבוקר השכם מתאספים התלמידים באולם האווירונים, סוחבים את האווירון אל האווירודרום, ומניעים את המוטור לשם בדיקה, בו בזמן תולים את שק הרוח; ואחרי זה אנו מחכים, שהרי יום העבודה של אזרח הגון מתחיל בשבע וחצי או יותר מאוחר. אך בינתיים, משחקים בניחושים האם הוא יבוא או לא יבוא. וכאשר הקפטן עצל-השפתיים אומר: גוד מורנינג, או גם שלום, תם המשחק.
"מתחיל השיעור. נותנים אז מלוא הגז, 130 כוחות סוס שואגים, והאווירון מתגלגל דרך השדה במהירות של 130 קמ"ש. הקרקע נעלמת מתחת לרגליים, אנו טסים. המורה נותן את הסברותיו בטלפון, פקודה לטוס ישר! וכבר הוא מרים את ידיו מההגה. עכשיו על התלמיד בעצמו לנהוג. ברור שלא בבת-אחת מסתדר הדבר. כנף אחת יורדת יותר מדי למטה, השנייה עולה למעלה, והארגז אינו ישר. המורה מתרגז, חוטף את ההגה מהידיים ויורד ארצה. אולם סוף סוף אנו לומדים את הדבר. סוף סוף טסים פחות או יותר ישר, ואם שוחק המזל, לומדים גם להתרומם מן הארץ. ועוד יש ללמוד הרבה יותר, אולם לצערנו היה קודם כל מורנו צריך ללמוד להינזר מהכוהל.
האווירון הוא מטיפוס אנגלי, בעל שתי מערכות כנפיים והגה כפול. גם האווירון השני, הפולני מורכב. המוטור הונע ראשונה לשם בדיקה, וכעת מחכים האווירונים והתלמידים עד שיחלים הקפטן".
איפה הם היום?
אברהם מחול ומשפחתו עזבו את אשדות ב-52' בעקבות הפילוג ועברו למושב רגבה (לשם הגיעו מספר משפחות נוספות מאשדות בעקבות הפילוג) ומאוחר יותר לאשקלון. אברהם היה מהנדס מכונות ועבד בחברת "יכין חקל”. למחול ורעייתו נולדו 3 ילדים. בן (שנפטר בינתיים) ושתי בנות: חנה ונורית. אברהם נפטר בשנת 2000 בגיל 88. איש גדל-גוף ממושקף, עיוור צבעים מוחלט בטווח שבין ירוק לאדום. חנה, בתו של אברהם ובעלה אריק מתגוררים כיום באשקלון. "מחול לא היה איש של סיפורים", מאפיין אותו אריק. "היה אדם רציני, מופנם, מאד שקט ורגוע, ששום דבר לא הוציא אותו משלוותו. איש טוב לב".
פרץ גרוסר ז"ל, איש אשדות יעקב, עבר ב-1961 עם משפחתו, כולל הוריו, למושב רגבה שם גר עד מותו. הוא עבר קורס מטעם מחלקת הטייס של הפלמ"ח שהתקיים בנען ובשדה התעופה רמלה בחסות הבריטים.
בפרוץ מלחמת השחרור הוצב גרוסר לטייסת הגלילית ששכנה ביבנאל, שעסקה בהצנחת ציוד לנקודות מבודדות העברת מזון תחמושת או כל לוגיסטיקה אחרת, וסיוע בשעת הצורך לכוחות הקרקע בפעילות מבצעית.
'מספר שתים' הקבוע שלו היה הטייס אברהם בלטיטה יבל"א, אף הוא אשדותי, מ"ילדי טהרן". לבלטיטה לא אישרו במשך תקופה להטיס מטוסים, בטענה שהיה עיוור צבעים (הוא טוען שלא). על כן שימש על תקן 'מטילן', כלומר מי שזרק את הפצצות מבעד לדלת הפתוחה של המטוס בתקווה שתפגענה במטרה.
במאי 48', בניסיון הכיבוש השלישי של מצודת ישע (לאחר ששני הניסיונות הקודמים כשלו במחיר דמים כבד), נשלח צוות המטוס שכלל את גרוסר ואת משה פלד (מפקד טייסת הגליל) להטיל פצצות על המשטרה המאיימת.
הפצצות אמנם החטיאו את המטרה, אבל הערבים נבהלו מעוצמת הפיצוץ ונטשו את המשטרה, שנתפסה למחרת ללא קרב. יוכבד גרוסר אלמנתו בת ה-92 של פרץ (שנפטר לפני למעלה מ-30 שנה), אם לשלושה, סבתא ל-13 נכדים ועוד מספר נינים, גרה בבית סיעודי ברגבה, צלולה לחלוטין ומתגעגעת לאיש היקר שלה שחלקה יחד חיים משותפים ועשירים וגם שומרת קשר עם בלטיטה, שאף הוא עבר את גיל 90. עולם קטן.
אברהם בלטיטה מתגורר בירושלים. איש צלול ושמח בחלקו, מילדי טהרן. יליד ורשה. עבר קורס במסגרת מחלקת הטיס של הפלמ"ח בקיבוץ נען ושדה רמלה והוצב ב'טייסת הגליל' מספר 3 ביבנאל. אתו בקורס היה אשדותי נוסף, אריק עוז, שנפסל בגלל בעיות קיבה.
"גרוסר, שהיה מבוגר ממני, המליץ עלי והתקבלתי לקורס הטיס של הפלמ"ח בגיל 17" מתאר בלטיטה. ב-47' עבר את הטסט בהצטיינות וקיבל רישיון טיס. במלחמת השחרור טס על מטוס בריטי מסוג "אוסטר" וביצע שורת פעולות מבצעיות ומנהליות. לאחר השחרור חזר לאשדות יעקב ועבד במספוא. בפילוג עבר לאשדות מאוחד, יותר מאוחר התחתן וב-1960 עזב את אשדות ועבר לירושלים.
"למרות שהייתי טייס מצוין", אומר בלטיטה, "התגלה באחת 'הבדיקות' ליקוי שהעיד על עיוורון צבעים, שהשבית אותי לתקופת-מה מטיסות, וכך הפכתי ל'מטילן' של גרוסר. הייתי מוציא את המרעום וזורק על המטרה פצצה במשקל של 50 קילו ומשתדל לדייק. בהמשך המלחמה חזרתי לטוס ועשינו פעולות רבות ובהן הצנחת מזון ותחמושת למקומות מבודדים. המשכתי בחיל האוויר עוד תקופה על פי בקשתו של עזר ויצמן ואז חזרתי לאשדות.
דליה, 86, (אחותה של דרורה רונן) והבת של הטייס יוסק'ה קרן ז"ל, מספרת על אביה: "הייתי בת 6 בעת שאבא עבר את קורס הטיס באשדות, וזכור לי שחברים רבים שלו היו מגיעים אלינו הביתה. בזמנו לא התייחסו אל טייס כאל מקצוע יוצא דופן. יותר התייחסו לפעילות שלו כמלווה שיירות לחניתה ולביריה וכמפקד מחלקה בהגנה. בשל היותו טייס ומפקד מוכשר, מינה אותו חיל האוויר למפקד שדה דֹב בזמן מלחמת השחרור. מאוחר יותר יצא לשליחות מטעם קלוב תעופה בארה"ב וכאשר שב ארצה קיבל דרגת סגן אלוף והתמנה למפקד בית הספר הטכני בחיפה .
"לאחר שהשתחרר משרות קבע וחזר לקיבוץ, למד יוסקה הוראה, והיה מדריך של הנוער הגרמני שייסד את קיבוץ גשר. מאוחר יותר שימש מורה בתיכון אשדות יעקב ולימד היסטוריה, תנ"ך וגיאוגרפיה. אחר כך ייסד וניהל את הסמינר למורים באוהלו. כאשר סיים את דרכו כמורה הפך לנהג בית. אני זוכרת את אבא כאיש צנוע שלא מתבלט.
"הוא היה איש של תרבות, אהב ספר, אמנות, ואת השפה העברית ומקורותיה. הוא שנתן את השם "נווית" למפעל הסיבית שלנו. יוסף, יחד עם מרדכי דקל ערכו את הספר "במשעולים זוהרים" לזכרם של מוליה ורחל זהרהרי".
בוגר נוסף של הקורס הראשון – יוסף אופין מאפיקים נפטר בשנת 2006 בגיל 97. היה עורך העלון באפיקים ואחראי על הספרייה בבית-ירח, וכן ריכז במשך שנים את ועדת הזיכרון, שגיבשה נוהלי אבלות והוצאת דפי זיכרון לחברים שהלכו לעולמם.
יצחק נול מדגניה א', בוגר קורס הטייס הראשון, מצא את מותו ב-18 במאי 1948, בקרבות עמק הירדן. נול יצא בראש מחלקה להגן על דגניה. כדור פגע ברגלו, והוא נסוג חזרה לדגניה. בקרבת המשק נפגע שנית, ושם מצאוהו בלי רוח חיים, ובידו התחבושת שחבש בה את רגלו. בן 41 היה בנפלו. הניח אחריו אישה וארבעה ילדים. מספר שנים לאחר מותו נהרג בנו ארנון בתאונת מטוס.
בוגר נוסף של קורב הטיס הראשון אברהם בייטנר מדגניה ב', אף הוא האריך ימים ונפטר בשנת 2000 בגיל 86.
תולדות התעופה בעמק הירדן: עזרה בהכנת הכתבה רות שדמון (אשדות מאוחד)
