יבול שיא
הרפת והחלב
הדי התינוק

האיש שלא אמור היה להיוולד

3 דק' קריאה

שיתוף:

לרגל יום הולדתו שחל החודש מספר הדי בן-עמר את סיפור לידתו ומה שקדם לה. האמנם היה שווה להיוולד? לאו דווקא

הורי התחתנו מתישהו בתחילת מלחמת העולם השנייה או ממש לפניה. כשהגרמנים פלשו לרומניה, אמי הייתה בשבועות הראשונים להריונה והחליטה להפיל את העובר. היא אמרה לאבי שלעולם כזה היא לא מוכנה להביא ילדים. 

כשאני חושב על כך כיום אני מעריץ אותה על החלטתה – כמה אומץ, כמה אופי וכמה הקרבה צריכים להיות באישה כדי לומר דבר כזה, על אחת כמה וכמה כשמדובר בימים הרחוקים ההם, כשאופקי המחשבה המקובלת היו צרים יותר מכפי שהם כיום. 

אני נוהג לצטט אותה מעת לעת. העולם כפי שהוא היום הוא עולם שעל פי תפיסתי נורא לילד לחיות בו. עולם צפוף להחריד, שהטבע שבו הולך ונעלם, הולך ונפגע, שהילדות אינה כוללת עוד התרוצצות עם ילדים אחרים יחפים בחוץ אלא היא סגורה בתוך מכלאה של מסכים ושל טכנולוגיה שכביכול משרתת את האדם, ובפועל עושה אותו כפוף ומשועבד לה בכל רגע של היום ובכל מה שיש לו. עולם שבו התובענות והדרישות מילדים שגדלים בו הולכת ועולה, ובהגיעם לבגרות ימתין להם עולם שההתחממות הגלובלית תעשה אותו בלתי נסבל – ולא, האנושות לא יודעת לעצור את ההתחממות הזו. וגם לא את הזיהום. זה רק סוג של אשליה. 

לא מעט היסטוריונים בני זמננו טוענים כיום שטרם המהפכה החקלאית, בעת שהחברה האנושית הייתה מורכבת מציידים-לקטים, השגת מזון דרשה פחות זמן ומאמץ מכפי שהיא דורשת כיום, ושהחל במהפכה החקלאית האדם הלך ונעשה משועבד יותר מיום ליום, עד למצבו כיום. 

על כן לילדיי אני נוהג לומר: "מי מכם שעדיין לא הביא ילדים לעולם – תחשבו היטב אם לעולם כזה אתם רוצים להביא אותם". 

ואז אני מצטט, שוב, את הסבתא שלהם, אמא שלי.

עד סוף המלחמה הפילה אמי עוד חמש פעמים – כך סיפרה לי.  

אפשר לומר שאבי היה גבר חרמן, אבל גם אצל גבר בעל צרכים רגילים אפשר להבין את הצורך ביחסי מין, גם בזמן מלחמה. אמנם את מרבית תקופת המלחמה הוא בילה במחנה עבודה ברומניה, אבל היה לו תפקיד של מהנדס ואחראי על פרויקטים, ועל כן יצא לחופשות הביתה מעת לעת.  

גם הבנתי מאמי שאמצעי מניעה היו פחות מקובלים אז, אם בכלל. הריונות היו תוצאה מתבקשת מכך. 

ואמי עמדה בשלה – לעולם כזה היא לא תביא ילדים.

הזמן חלף לאיטו והמלחמה הסתיימה, אבל במקביל החמיר מצבה הבריאותי של אמי, מצב בריאותי שמעולם לא היה ממש טוב. כשהחליטה אחרי המלחמה להיכנס להריון נאמר לה על ידי רופאים שונים שטיפלו בה ברומניה שלאור מצבה הבריאותי אסור לה ללדת, כי גופה לא יעמוד בזה. 

בכאב-לב היא נכנעה וויתרה. 

ב-1949 עלו אמי ואבי לישראל אחרי שברחו מרומניה בדרך לא חוקית. כאן פגשה אמי פרופסור לרפואה שהיה מנהל המחלקה בה אושפזה, בבית החולים בילינסון. הוא לקח אותה לטיפולו, ובין השאר גם אמר לה שאם היא רוצה – היא תלד גם תלד, ויהי מה. 

"את תיכנסי להיריון", הוא אמר לה לפי מה שסיפרה לי, "אני אשגיח עליך במהלך ההיריון ואת תלדי בשעה טובה והכל יהיה בסדר". 

וכך היה, היא נכנסה להיריון, הפרופסור השגיח עליה במהלכו, ובסופו של דבר היא ילדה אותי בניתוח קיסרי.

כשהגעתי לגיל 5 החל אבי להסיע אותי באותם חגים בהם מקובל במדינת ישראל לתת שי, דהיינו בראש השנה ובפסח, לכתובת מסוימת בתל-אביב. הוא נתן בידי בכל פעם כזו קרטון עם שני בקבוקי יין לחג – תמיד היה זה קרטון ובו שני בקבוקי יין – ואמר: "תעלה לקומה כזו וכזו, תדפוק על הדלת, ולפרופסור שיפתח לך את הדלת תן את הקרטון ביד ותגיד לו שזה ממשפחת בן-עמר". 

וכך עשיתי.  

האיש שפתח לי את הדלת לקח תמיד את הקרטון שהושטתי לו, וראיתי בעיניו שאין לו מושג מי אני ולמה אני דוחף לו קרטון בקבוקי יין ליד. כשאמרתי "זה ממשפחת בן-עמר" תמיד נדמה היה לי שמתרוממת לו גבה בתמיהה, אבל אבא שלי היה מאושר מכל פעם כזו שבה הבאנו שי, אז המשכנו בזה. המשכנו בזה עד שעם השנים הפרופסור ההוא לרפואה הלך בדרך כל בשר, שאין פירושו שעשו ממנו נקניק אלא שהוא נפטר.

הרבה שנים עברו מאז, הפרופסור ההוא מת מזמן, כאמור, וגם הוריי הלכו לעולמם, אבל מכל אלה נשאר בלבי חלום קטן: שאני מוצא מה היה שמו של הפרופסור ההוא, ואז לפי שמו אני מוצא את המקום שבו הוא קבור, וכמו בילדותי, פעמיים בשנה, בראש השנה ובפסח, אני עולה לקברו. 

ושם אני יורק על המצבה. 

למה לעזאזל הוא היה צריך להתערב? למה בכלל הוא היה צריך לדחוף את האף לעניינים לא-שלו? 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

אומר גל טוויג, מנהל פיתוח עסקי בשולחן מגדלי התמרים, שבימים אלה עושה את הכל ליישום התוכנית העסקית שגובשה בשולחן לשיקום ענף התמרים הישראלי, כדי להחזיר אותו לדרך המלך * באמצע מרץ ייצג השולחן חמישה
7 דק' קריאה
בינואר 2010 יצא לפועל מבצע "גאולה מרצון" במסגרתו פשטה המשטרה בשיתוף הרווחה על בית המשפחה שבו התגוררו נשותיו וילדיו של גואל רצון. אחת מהנשים ששוחרו מהכת היא יהודית הרמן מקיבוץ שפיים, אז בת 29,
9 דק' קריאה
בכנס, בהשתתפות עשרות רפתנים מהדרום ונציגים מהרשות הפלסטינית, הוצג המיזוג בין חברות פרוג'קט בר והרמן שיווק וכן הובאו סקירות מקצועיות להעשרת הידע של ציבור הרפתנים. בכנס הוצגה השותפות החדשה בין 'פרוג'קט-בר', בבעלות 50% של
2 דק' קריאה
בזמן שמכונות תעשייתיות ענקיות טווות שטיחים, רוקמות דוגמאות, ומייצרות ברבע דקה את מה שאמור להיות מיוצר בהקפדה ובתשומת לב – יש את מי שעושה את המלאכה כמו פעם, באופן הרבה יותר ידידותי לסביבה והרבה
12 דק' קריאה
שיר אור גורדון ממושב בית זית, מדריכת יוגה ומטפלת גוף נפש, מספרת על הרצון לפתוח מרחב תרגול יוגי רוחני.   אומרים שהתרגיל הכי קשה בתרגול יוגה הוא להניח את המזרן על הרצפה. וכן, להתחיל להגמיש
4 דק' קריאה
אורי גנני מספר על ילדותו בכפר ויתקין, על מעשי קונדס שערך עם חבריו במושב ועל העצב העמוק שבהתבגרות  האוצר ממרסיי  נושא , שמאד היינו ערים לו בילדותנו בכפר ויתקין, היה עתיקות. זה היה בעיקר
4 דק' קריאה
להיות רווקה מזדקנת במושב זה גרוע יותר מאשר רווק מזדקן. לרווק מזדקן יש אחות שתדאג לו. רווקה מזדקנת לעולם תהיה עוול על אחיותיה ואחיה ובסופו של דבר על הקהילה. סוף החורף. אני השתדלתי לעשות
לרגל הוצאת ספר הילדים "לשרהיה שיר שמח" מספרת השחקנית והמחזאית רובי פורת שובל, כיצד למדה להשתמש בשמחה ככלי להתמודדות עם מצבי לחץ – ועל העולם הקסום שגילתה בסבתאות הספר "לשרהיה שיר שמח" הוא לא
7 דק' קריאה

הרשמו לניוזלטר

השאירו את הפרטים והישארו מעודכנים!

דילוג לתוכן