יבול שיא
הרפת והחלב
תמונה 1 Meir Shalev Leipziger Buchmesse 2015

הדבר היה ככה 

6 דק' קריאה

שיתוף:

מאיר שלו, הסופר חובב הטבע שיותר מהכול אהב לטייל ולשתות קפה מר בצל עץ שיטה במדבר, הציג גרסה צבעונית ומלהיבה אך אמינה להפליא של העמק ושל עולם החי 

מתישהו בינואר נפרדנו ממאיר. אבי, רן גולן (משמר העמק) שהה אז בבית האבות בקיבוץ, בשלבי התאוששות ממשבר בריאותי לא קל. רינה התקשרה להודיע שהם רוצים לעבור להגיד שלום, בעיתוי כמעט מופלא.  

באותו יום לקחנו את אבא, שהרגיש קצת יותר טוב, לבילוי של כמה שעות בדירה שלו, לראשונה מזה כמה שבועות. כך יצא שיכולנו לארח כמו בימים הטובים, כשאבא יושב על הכורסה הגדולה בסלון, בין התמונות היפות והספרים הישנים, ולא בחדרו הקטן בבית האבות. במקום אלכוהול הגשנו שוקולד, ואני רשמתי לעצמי בשקט עוד הצלחה במערכת היחסים המוזרה הזאת, בין אדם פשוט מהישוב לבין סופר בעל שם עולמי שאבי הוריש לי כידיד קרוב ובן בית, אדם שהערצתי כסופר והערכתי עד אין קץ כעיתונאי עוד לפני שלחצתי את ידו לראשונה והצגתי את עצמי במבוכה, לפני שנים רבות. מה הייתה ההצלחה? הכרתי לו שוקולד חדש. אמרתי לו לסמוך עליי ולטעום קובייה, והתמוגגתי כששיבח את השוקולד (רגוזה, למי שמכיר, חתיכת וינטג') ועזר לנו לחסל את החפיסה עד תומה.  

הסרטן היה באוויר אבל לא כל כך דיברו עליו, ולא על בלון הסיליקון הקטן שהיה צמוד לחגורה של מאיר. הם באו לביקור חולים, התעניינו בשלומו של אבא, שמעו דיווח מפורט על המצב ועל המשפחה, ופטפטו כהרגלם על הא ועל דא. אני נהניתי לראות את המבט המוקסם של קרן, וגם את החיבה וההערכה שמאיר הפגין כלפיה, אבל לא הצלחתי להיות רגוע באמת. האם זאת הפעם האחרונה? אני חושב שכל הנוכחים בחדר שאלו את עצמם את השאלה הזאת, ואני כבר ידעתי את התשובה.  

כנראה שגם שני הגברים הגאים האלה לא הישלו את עצמם, כי פתאום שמעתי חילופי דברים קצרים שממש לא התאימו להם. "אתה יודע שאני אוהב אותך". "רן, אתה יודע שאני מת עליך." ככה, כמו שני נערים דלוקים במסיבה. מאיר נעמד, לחץ את ידו של אבא לרגע ארוך והסתכל לו ישר בעיניים, ואחר כך התיישב, והרגע חלף. חשתי הקלה גדולה, נשמתי עמוק, והתאפקתי לא לבכות. רינה התיידדה בינתיים עם סופי הכלבה, והאווירה בחדר התבהרה קצת. שתינו תה, אולי היו גם כמה זיתים, כמו תמיד, עד שהגיע הזמן להגיד לילה טוב. בפרידה לא נרשמו דרמות נוספות, רק מילים חמות שנאמרות בין חברים.  

היו עוד כמה שיחות טלפון, ואחרי השיחה האחרונה, לפני ארבעה ימים, כמדומני, אבא סיפר לי בדמעות שמאיר סובל מכאבים. עכשיו מאיר איננו, ולא כואב לו יותר, רק לנו. הלב יוצא אל בני משפחתו ואל חבריו הרבים, ואל המוני קוראיו הנאמנים בארץ ובעולם, אלה שמאיר נגע להם עמוק בלב והוסיף כל כך הרבה יופי ועושר לחייהם, בשפתו העשירה והקולחת, הישראלית, הקלאסית, המודרנית, התנ"כית לפרקים ורבת הרבדים, הרהוטה, המשעשעת, המכושפת והחד פעמית. 

תמונה 2 338311502 1419387092222667 6502928621239240305 n
רן גולן. חלק מחבורת הפוחזים הקשישים, שכללה באופן רנדומלי גם את גבי מענית מהזורע, את המאייר יוסי אבולעפיה, את איז'ו גורן חיטין ורן קנטור ממשמר העמק, את הצייר אבנר כ"ץ ואחרים. צילום: אלדד גולן

הטבע אותו טבע 

המפגש הראשון שלי עם מאיר שלו היה כקורא. מגיל צעיר הייתי חובב ספרות רציני, ועד תום התיכון הספקתי לקרוא המון, בעיקר מדע בדיוני ופנטזיה, אבל גם קלסיקות כמו מרד הנפילים, סרויאן ופוקנר, דוסטויבסקי, וכמה סופרים ישראליים מוערכים כמו יהושע קנז, עמוס עוז, ואחרים. בצבא המשכתי לקרוא, נפתחתי לספרות היפה של אמריקה הלטינית, והתאהבתי בשני הרומנים הגדולים של גבריאל גרסיה מרקס, מאה שנים של בדידות ואהבה בימי כולרה.  

באביב 89, כשנה אחרי שרומן רוסי יצא לאור, הגיע לידיי עותק, ועולמי התרבותי השתנה באחת. מצד אחד התפעלתי מאומנות הסיפור וטשטוש הקו המפריד בין מציאות לבדיה שאפשר לייחס למרקס ושלו במידה שווה. מצד שני, הנפשות הפועלות במקרה הזה היו אנשי העלייה השנייה, הזקנים מהעמק שלי, דמויות מוחשיות ומוכרות עד כדי כך, שרבים מהגיבורים נראו בדמיוני כמו ותיקי הקיבוץ שלי. פנים התחברו לשמות מהספר בזכות בלורית כסופה, אסון משפחתי דומה או משפט מפתח מגוחך, ואני נסחפתי לתוך עולם זר ומוכר, מרהיב ומתעתע, שהציג בפניי גרסה צבעונית יותר, יפה יותר, מלהיבה יותר ועם זאת אמינה להפליא של העמק בו גדלתי. הטבע היה אותו טבע, והשדות אותם שדות, ההר הכחול, כפי שנקרא הספר באנגלית (תרגום מאכזב לטעמי), היה אותו כרמל מוכר ואהוב, אבל השקיעות היו מוחשיות יותר, וריח האבק הנישא בסתיו בשדות העמק עלה מהדפים, והמבטא הסלאבי החורק של החקלאים הוותיקים מהעמק הדהד לי בין האוזניים.  

זאת הייתה ספרות ישראלית אחרת, מקורית, שלא ניסתה להידמות לקלסיקות שקדמו לה. לכאורה, ספר על כלום, משפחה אומללה באיזה כפר בעמק, אסונות ישנים וחשבונות פתוחים וכמה קשישים סניליים, ועל הרקע הזה משורטטות ביד אומן דמויות משכנעות, עסיסיות, לכדי אגדות שקורמות עור וגידים בסבך העלילה. אתה מתפתה להאמין לכל מילה, לתת ללב להישבר כשהטרגדיה הבלתי נמנעת מתרחשת סוף סוף, ולצחוק בקול גדול, עד כלות הנשימה, מהעקיצות, מההלצות ומהאמירות הציניות המושחזות. עקיצות שאפיינו גם את מאיר ולא רק את הדמויות שלו, בעיקר בטור השבועי המבריק שבשנים האחרונות היה מגיע ישירות לכתובת המייל שלי (תודה להגר גולן, על הכתבות ועל ההיכרות בכלל, שהייתה יוזמה שלך אם אני זוכר נכון). גם הטור הזה יחסר לי עד כאב, כי מי עוד יוכל לתאר באופן חד וחריף כל כך את מצבה המתדרדר של מדינת ישראל, ועדיין לייצג אהבה עמוקה לארץ הזאת, שאינה תלויה בדבר?  

זייצר החמור ורילוב השומר 

רומן רוסי השפיע עליי עמוקות. קראתי אותו מספר פעמים, ברמת אובססיביות השקולה רק לקשר שלי עם "שר הטבעות" של טולקין. בשלב מסוים הכרתי את הטקסט כמעט על בוריו, הפכתי למעין מומחה טריוויה לרומן רוסי, ועד היום עומדות לנגדי עיניי רבות מהדמויות ועלילות המשנה. אפרים, מסכה מכסה את פניו המושחתים, פוסע בשדות בצעד קל, כשעל כתפיו רובץ ז'אן ולז'אן, פר שרולה ששוקל יותר מטון. פינס המורה מכנה את הצרעות המזרחיות "מדיינים שוסים" בשיעור טבע שהתקיים, כמובן, בטבע. זייצר החמור ורילוב השומר שגם היה סוג של חמור, אורי הפתיין ושולמית, הזונה הקרימצ'אקית, הפועל יהושע בר, וצירקין מנדולינה הבלתי נשכח, שרתח מזעם כשכינו אותו בטעות "צירקין בללייקה" או "צירקין גיטרה". איך אפשר לשכוח? אחר כך בא עשיו, ואי אפשר היה להאמין שמישהו יכול לכתוב ככה על לחם, הוא בטח נולד לאב אופה או משהו, כך הרגשתי, כי מילא לדעת כל כך הרבה על מקצוע שכבר כמעט אבד מהעולם, אבל לתאר אותו באופן כל כך חי ומוחשי – זאת יכולת ששמורה רק לגדולי הסופרים, לפנתיאון מצומצם שאצלי לפחות כולל מספר די קטן של חברים.  

אחר כך באו עוד ספרים, לא את כולם אהבתי במידה שווה, אבל קראתי כל אחד ואחד מהם, וממש בימים העצובים האלה אני נמצא באמצע לילה ארוך של מתח ומסתורין, באדיבות "אל תספר לאחיך", הרומן האחרון של שלו. האם יש משהו בזה משהו פואטי? שאני טרם סיימתי לקרוא את הספר, כשחייו של המחבר הסתיימו בטרם עת? לא חשבתי על זה לעומק. כרגע יש בעיקר עצב, שמתגבר כשאני פותח את הכריכה וקורא שוב את ההקדשה האישית האחרונה שכתב מאיר לאבי, בכתב היד הלא מסודר מדי שלו, בעט כדורי כחול, כולל ניקוד: "לרן. בשביל חברותנו, ועל השיחה שניהלנו לכבוד הספר הזה. באהבה, מאיר". 

"סופר חשוב" 

אני חושב שאף פעם לא התגברתי על עובדת היותו מפורסם, או "סופר חשוב", כמו שאבי נוהג לומר, ועוד אחד שבאמת הערצתי מגיל צעיר, ולא רק אחד מהחברים המגניבים של אבא. תמיד הייתה איזו מודעות, לא לחטט, לא לנדנד, לא להתלהב מהטור האחרון, ובעיקר לא לצאת טמבל ולא לעשות פדיחות. אבל השנים חלפו, הקרבה בכל זאת עשתה את שלה, ואולי גם אני התבגרתי קצת. בשלב כלשהו יכולתי להוסיף מילה או שתיים, ולא רק להקשיב לשיחות הארוכות שגלשו בנחת מנושא לנושא, והקיפו עולמות שלמים: ספרות (תומס מאן ואריך קסטנר, אנדרה ברינק וש"י עגנון, וכן הלאה והלאה), פוליטיקה, תנ"ך, גיאוגרפיה, בוטניקה, וכמובן שגם זואולוגיה. בתחום הזה מצאתי מיד שפה משותפת עם מאיר, שהיה חובב טבע גדול וידען גדול, ואפילו חטא בצפרות, לא באופן רשמי, אולי בזכות הידידות רבת השנים עם יוסי לשם.  

כשהתפרסם ספרו הנפלא "גינת בר", נאלצתי להודיע למאיר שנפלה טעות בטקסט, מכיוון שקמטן הוא אומנם לטאה, אבל לא חומט, כפי שנכתב בטעות. מאיר שמח על ההערה, בחן אותי מאחורי משקפיו העבים כשרמז לחיוך ממזרי על שפתיו, ואמר בשקט שצריך יהיה לתקן את הפרט הזה במהדורה הבאה.  

תמונה 3 338889733 535752215385795 5500879532975078063 n
עץ שיטה זקן, בביתו במדבר. צילום: אלדד גולן 

קפה מר בצל עץ שיטה 

בסופו של דבר זכיתי, בענק, להרבה מאוד שעות איכות עם מאיר האדם, ולא עם מאיר שלו הסופר הנודע. האדם הצנוע, הענייני ונטול הגינונים, שידע ואהב להיות במוקד תשומת הלב אבל אף פעם לא דחף את עצמו לשם. שאהב לטייל, ולשתות קפה מר בצל עץ שיטה במדבר. היה איזה טיול ג'יפים, מי זוכר לאן, עם הילדים, שבו התרשמתי מכישוריו בנהיגת שטח ומהיקף הידיעות שלו בתחום ידיעת הארץ. נכחתי בשתיים או שלוש הרצאות שלו, שתמיד היו מרתקות ותמיד הסתיימו בשיחות עם דודות נלהבות וסמוקות לחיים.  

היו אירועים משפחתיים, וסתם פגישות, ומסעדות, וארוחות צוהריים בחדר האוכל של משמר העמק. מאיר הפתיע אותי כשהגיע לחתונה שלי, בדיוק לפני 20 שנה, והחמיא לי מאוד כשגייס אותי פעם לדאוג לקייטרינג ביום הולדתה של רינה, אשתו. "לדאוג" זה לא לבשל, אלא לקבל את כל המטעמים שהביאו האורחים, לסדר את המזנונים, ולחמם מה שצריך, וכצפוי, אני לא התאפקתי והכנתי גם שני תבשילים משלי. אחת האורחות הייתה שרי אנסקי, שהביאה את הדג המלוח האלוהי שלה, ועד היום אבא טוען שאני חיסלתי חצי מהכמות עוד לפני שהאירוע התחיל. הוא כמובן מגזים כהרגלו, אבל חבל לתת לעובדות לקלקל סיפור טוב, שיש בו גם משהו מציאותי.  

לחם וזיתים 

לשמחתי הגדולה, יצא לי גם לבשל למאיר ארוחות רציניות, במטבח הפתוח שהיה לאבי בדירתו הקודמת. עם השנים כבר למדתי מה הוא אוהב (אוכל פשוט! לחם וזיתים, דג מלוח, מרק עוף) ומה לא (דברים מתוקים בבשר, בעיקר פירות יבשים, כמון וקינמון), וימי ארוחות השחיתות במרפסת הישנה ההיא, ליד שולחן השיש הארוך, זכורים לי עד היום כתור הזהב של חבורת הפוחזים הקשישים, שכללה באופן רנדומלי גם את גבי מענית מהזורע, את המאייר יוסי אבולעפיה, את איז'ו גורן חיטין ורן קנטור ממשמר העמק, את הצייר אבנר כ"ץ ז"ל, ואחרים. אבל הזמנים הטובים תמיד מסתיימים. וכשבאו על אבי ימים קשים יותר, של תנועה מוגבלת, ושעות רבות של שהיה לבד בבית, מאיר היה החבר הנאמן מכולם, שבא לבקר יותר מכולם. כמעט מדי שבוע, ביום רביעי, בדרכו צפונה, היה עוצר לארוחת צוהריים בקיבוץ. אולי זה מה שאזכור לו יותר מכול. את התמיכה באבא, את הביקורים התכופים, את הפרגון ואת הדאגה, את הנדיבות ואת האנושיות. את החברות. על תרומתו למדינה, לחברה, לתרבות לשפה יכולים אחרים לכתוב. את חסרונו בעולם התקשורת הכתובה שלנו נרגיש כולנו. מילות סיכום ופרידה משמעותיות אין לי, בתוך העצב הגדול הזה, רק ניחומים למשפחה. ספריו הרבים של מאיר אומנם יישארו כאן הרבה אחרינו, אבל העולם הפך בבת אחת למקום עצוב הרבה יותר ויפה פחות. מאיר היקר, האהוב, החכם, המצחיק וחד הלשון איננו.  

אלדד גולן הוא צפר וצלם, בן משמר העמק, מתגורר בעין גדי 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

אומר גל טוויג, מנהל פיתוח עסקי בשולחן מגדלי התמרים, שבימים אלה עושה את הכל ליישום התוכנית העסקית שגובשה בשולחן לשיקום ענף התמרים הישראלי, כדי להחזיר אותו לדרך המלך * באמצע מרץ ייצג השולחן חמישה
7 דק' קריאה
בינואר 2010 יצא לפועל מבצע "גאולה מרצון" במסגרתו פשטה המשטרה בשיתוף הרווחה על בית המשפחה שבו התגוררו נשותיו וילדיו של גואל רצון. אחת מהנשים ששוחרו מהכת היא יהודית הרמן מקיבוץ שפיים, אז בת 29,
9 דק' קריאה
"המסע הלילי של לביא" הוא ספר ילדים ייחודי והרפתקני, רווי אהבה לבעלי חיים שמתאים במיוחד לילדים סקרנים בעלי דמיון מפותח * מחברת הספר, קרין בר עזר (דזנט), ממושב שער אפרים, מספרת על ההשראה שקיבלה
7 דק' קריאה
במושב סתריה הקים דני סטירין חווה טיפולית באמצעות רכיבה על סוסים וטיפוח פינת חי * מטופלים בה ילדים בעלי צרכים מיוחדים הן מבחינה רגשית והן פיזית-מוטורית * גולת הכותרת היא מפגשים וטיפול בהלומי קרב,
6 דק' קריאה
גלעד צור, ממושב נחלה, לחם במלחמת יום הכיפורים וחווה אירועים קשים ביותר * בחווה הטיפולית בסתריה הוא השתתף בקבוצה של הלומי קרב ועתה הוא איש צוות בחווה * הוא מספר לעדינה בר-אל על מה
11 דק' קריאה
ד"ר מוניקה לשקוביץ-מזוז מונתה למנהלת המכון הווטרינרי ע"ש קמרון מנכ"ל משרד החקלאות, אורן לביא: "אני סמוך ובטוח כי ד"ר לשקוביץ-מזוז תנהל את המכון הווטרינרי באופן מיטבי, כפי שניהלה עד היום את כלל המשימות שעמדו
2 דק' קריאה
מזכירות ארגון מגדלי העופות התכנסה כדי לדון הנושאים שעל סדר היום של המגדלים. במהלך הישיבה סקרו מזכיר ארגון מגדלי ההטלה, מוטי אלקבץ ויו״ר הארגון, שוקי בשן את האתגרים המונחים בפני הענף לרבות תיקון חוק
< 1 דק' קריאה

הרשמו לניוזלטר

השאירו את הפרטים והישארו מעודכנים!

דילוג לתוכן