יבול שיא
הרפת והחלב
יוחנן סימון מטפלות וילדים 1946 דיו וגואש לבן על נייר 1

החבר יוחנן

3 דק' קריאה

שיתוף:

הקיבוצניקים תמיד נחים על הדשא, הפעוטות מטיילים ברחבי הקיבוץ עם המטפלות. האומן יוחנן סימון צייר את הוויי החיים הקיבוצי באהבה גדולה. תערוכה מעבודותיו מוצגת בגלריית גן שמואל בו היה חבר

יוחנן סימון (1976-1905) הגיע לקיבוץ גן-שמואל כצייר אידיאליסט מגרמניה בשנת 1936 ללא רקע תנועתי. היה חבר קיבוץ לאורך 17 שנה עד עזיבתו בשנת 1953. למרות זאת הוא נחשב עד היום כסניגור האומנותי של הקיבוץ. סגנון הציור שלו הוא ריאליסטי, תיעודי המתאר את מציאות החיים בהיבט האופטימי הקולקטיבי והמלכד שלה.  

בימים אלה נפתחה תערוכה מיצירותיו של יוחנן סימון, במגרש הביתי שלו – גלריית קיבוץ גן-שמואל. 

האוצרת טלי תמיר (הביוגרפית של האמן. כתבה את הספר "יוחנן סימון: דיוקן כפול" בצמוד לתערוכת יחיד של סימון שאצרה בשם זה במוזיאון תל אביב בשנת 2001) בחרה לקרוא לתערוכה בשם "החבר יוחנן", כדי להמחיש את היות יוחנן סימון לא רק אומן מוכר וידוע אלא גם ובעיקר חבר קיבוץ נאמן שהשתתף בפועל בכל מעגלי החיים השיתופיים בקיבוצו. ואכן, יש בתערוכה אלמנטים מקומיים שזר לא יבינם, הגזורים מהווי החיים הפנימי ומתייחסים לאירועים ואישים חברי הקיבוץ.  

האמן שאול קנז ז"ל ממנו נפרדנו לאחרונה בעצב רב, הוציא לאור בשנת 1991 חוברת סיפורים וזיכרונות בשם: גן שמואל זה – בה הקדיש לערך יוחנן סימון מקום של כבוד. כתב קנז:  

" יוחנן סימון הוא הצייר של הקיבוץ … בציורים שלו החברים תמיד עייפים, הם נחים על הדשא. יוחנן מצייר בעמדה ליד השער, אולי זה בגלל מנורת הנפט שיוצאים לו ציורים כאלה. יש הורים שאומרים שיוחנן בכלל לא עובד. אבל אנחנו יודעים שזה הוא שמצייר את "משמר לילדים". כשאבא חזר משוויץ הוא עשה לו ציור, מתנה מהימים שהם עבדו יחד בפרדס. בכל חדר הייתה תמונה של יוחנן, למטה היה כתוב: בידידות – יוחנן". 

שיר הלל לגן שמואל 

הגלריה הייתה בעברה רפת הקיבוץ ששכנה במרכז ההתרחשויות האומנותיות אותם תיאר יוחנן בציוריו. התערוכה משלבת במסגרתה אוריגינלים בצבע על בד, חלקם כאלה שניתנו על ידי האמן כתשורה לחברים בקיבוץ. הציורים בריאליזם הפיגורטיבי שלהם הם שיר הלל לגן שמואל, נופיו, בנייניו וחבריו. סימון לא פוסח על פרטים וסיטואציות של חיים. מדבר אחד הוא מתעלם ביודעין: מציורי פָּנִים. לעתים הם לא קיימים ולעיתים מרומזים בלבד. הדמות האינדיבידואלית פחות חשובה, מה שמעניין הוא המעמד, ציבור המשתתפים בסצנות הקיבוציות המצוירות. יוחנן אוהב ילדים. הוא משלבם ברבות מההתרחשויות המצוירות. לדוגמה, התרחשות המתארת טיול פעוטות בחצר הקיבוץ עם המטפלת (סצנה אהובה במיוחד על האומן). יש הבדל בין מקבצי הילדים סביב המטפלת, השומרים על מרחק ודיסטנס, לאלה המצטופפים בחום ובהידוק משפחתי סביב דמות האם.  

במקביל אפשר להתרשם מהציור הקליל, ההומוריסטי שצויר לאירועי חג, להקרנה בפנס קסם, לעלון הקיבוץ, וכך סתם כדי להעלות חיוך על פני החברים בערבי שבת.  

בדברי המבוא לתערוכה כותבת האוצרת טלי תמיר: 

"יוחנן הנציח את האפוס של חצר הקיבוץ – זירה תוססת של פעילות, עבודה, מפגשים אנושיים, צמחייה ובעלי חיים, ותמיד – ילדים: מטיילים בשבילים, נוטעים שתילים, משחקים במגרשי הכדורסל והכדורעף, עובדים, רוקדים ולומדים, נציגיה המוכתרים של המהפכה הציונית של אותם ימים רחוקים".                                                 

בהמשך מציינת תמיר את ידו הרישומית הקלה שלכדה את הרגעים המשעשעים והעניקה בשיתוף פעולה עם בולק ידידו, רגעי צחוק והומור בערבי שישי של הקהילה".  

חסרה לי בתערוכה ההתייחסות למרחב הציבורי. יוחנן סימון הרבה בציורי קיר בקיבוצו. לימד את ציירי הקיבוץ הארצי בסמינרים מטעם ארגון האומנים התנועתי בגבעת חביבה, כיצד מציירים על קירות בתים (פרסקו) כחלק מתפיסת עולם בה לנראות האומנותית במרחב הציבורי יש משמעות חברתית-אידיאולוגית. (בהיסטוריה הפרטית שלו, טרם הגיעו לארץ ישראל, יצק סימון מים על ידו של דיגו ריברה, אומן ציורי הקיר המקסיקני הידוע בתקופת ניו-יורק שלו בשנת 1934).  

התערוכה מתאפיינת, מעבר לאיכויות האמנותיות המוכחות והמוכרות, בהעלאת הפכים הקטנים מהווי החיים המקומי אל קדמת הבמה, אל העין הציבורית. בתערוכה יש שילוב מפתיע בין הקליל לרציני. בין היד המתעדת את גודל השעה, לבין הקלילות המשמחת לבב אנוש כמו יין טוב. התערוכה היא מחווה לחבר יוחנן סימון מתקופת גן שמואל שלו.  

אומנות לכול

למה חשוב שיהיו גלריות קהילתיות? האם המְקוֹמִיּוּת באה על חשבון איכות אומנותית?

גלריות יישוביות קטנות הן עניין תרבותי-אמנותי גדול. גלריה קיבוצית כמו זו בגן שמואל היא נכס תרבותי מקומי ואזורי שיש לשמרו ולעודדו. חשוב שאוצרים כמו טלי תמיר משתפים פעולה עם הפריפריה היישובית ובכך תורמים להשבחת התערוכות המוצגות. ישבתי לשיחה קלה עם האוצרת האחראית אורית קוליקובסקי ושמעתי ממנה על דרכה לאוצרות ועל מאמציה ליצור גלריה קהילתית המתכתבת עם ציבור חברי הקיבוץ על שכבותיו, מאמץ הראוי לעידוד ושבח. הקיבוץ מצדו מעמיד לטובת העניין את מבנה הגלריה וההוצאות הנלוות לכך. אורית מספרת בגאווה על כמה פרויקטים אומנותיים קהילתיים שהתרחשו, ועל תוכניות עתידיות. 

עם זאת, עצתי לצוות הגלריה שידע למצוא את המינון הנכון בין תערוכות קהילתיות לבין תערוכות אומנותיות איכותיות שלא מתפשרות על טיב ואג'נדה.  

הגלריה לאמנות בגן שמואל 

ציורים, איורים, קריקטורות עלונים, צילומים. 

אוצרת: טלי תמיר 

אוצרת הגלריה: אורית קוליקובסקי 

נעילה: 1 באוקטובר 2022 

שעות פתיחה: יום ה' , 16:00 – 18:00 

יום ו' ושבת 14:00-11:00

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

משפחת פרחן כבר חוותה שני פינויים – מחבל ימית ומגוש קטיף * קרן פרחן מדמוני, מכוכב מיכאל, מעלה את זיכרונותיה כילדה בימית וכנערה באלי סיני * היא מספרת איך הצליחה להתגבר על קשיי חייה
11 דק' קריאה
בשני טקסים מרגשים, הוקירה המכללה הטכנולוגית באר שבע, המציינת בימים אלה את שנת ה-70 להקמתה, את 140 הסטודנטים והסטודנטיות המצטיינים שלה לשנת הלימודים התשפ"ג. כ-36 אחוז ממקבלי תעודות ההצטיינות במכללה (51) היו סטודנטיות, המהוות
2 דק' קריאה
עולמה של שרה, ממקימי קיבוץ בעמק הירדן, שעלתה לארץ בעקבות האהבה, מלא בסתירות. היא נישאת לדויד החלוץ השרירי, אך לא שוררת ביניהם אהבה; היא הופכת לגננת הראשונה של התנועה הקיבוצית אך עושה זאת כדי
4 דק' קריאה
ציורים המוקדשים לזוגיות בין הוריה, אם בת קיבוץ ואב נוצרי שערק מהצבא הגרמני, וציוריהם של ציירי הקיבוצים שהעלו על נס את עבודת האדמה, עמל הכפיים והווי החיים הקולקטיבי משולבים ביצירותיה של זהר טל ענבר,
3 דק' קריאה
הדי בן עמר, כמו אשת לוט, חייב לעשות מה שאסור. איך זה קשור לתחתי החבית ולבורסה? למחבר "אבא עשיר, אבא עני" הפתרונים  כשראיתי את נפתלי מנדלוביץ' מחייך בפעם הראשונה, ידעתי שלפני אדם מצליח.  העניין
4 דק' קריאה

הרשמו לניוזלטר

השאירו את הפרטים והישארו מעודכנים!

דילוג לתוכן