מה מחבר בין אומנות מודרנית, נפילת הבורסה ב-1929, כתבי הקודש של שלוש הדתות המונותואיסטיות וכריית קריפטו? הדי בן עמר מוביל אותנו בנבכי ההסכמה
לפני זמן מה העלתה מכרה שלי אל דף הפייסבוק שלה צילום של ציורים מאת הצייר האמריקני סיי טוומבלי (Cy Twombly) וכתבה כך:
"יצירות של האמן סיי טוומבלי, צייר ופסל אמריקאי 1928-2011. יצירותיו מוצגות במוזיאונים החשובים ביותר, וערכן עשוי להגיע לעשרות מיליוני דולרים. לפני מספר שנים שיתפתי בפייסבוק ציור של טוומבלי והבעתי פקפוק קל בגדולתו. אחד מחבריי נזף בי על בורותי וחוסר הבנתי, ומחק אותי מרשימת חבריו! ועדיין אני אומרת:
What the fuck?
שעל כך עניתי לה בתגובה קצרה יחסית, תגובה שברשותכם אני מרחיב אותה כאן.
קשקוש במיליוני דולרים
חלק מהמגיבים לתמונה שהעלתה חברת הפייסבוק שלי טענו שהציור הוא "סתם קשקוש, הנכד שלי יכול לעשות כאלה וגם עושה", והם צודקים. מה שטוומבלי עשה על הקנבס הוא קשקוש.
האומנות הפלסטית לסוגיה חיפשה מאז התקופה הקרויה "מודרנית" באומנות (שתחילתה מוגדרת פחות או יותר עם התקופה האימפרסיוניסטית) דרכים לפרוץ את גבולותיה ולהרחיב אותן. אחת הדרכים הייתה לעבור מציור פיגורטיבי למופשט, ואחד מחיפושי הדרך היה גם לחזור לציור ה"טבעי", ה"אמיתי" – ואין ציור טבעי ואמיתי יותר מקשקוש של ילד קטן.
וכך מצאנו ציירים המקשקשים על הקנבס או על לוח עץ מצויר – כמו שעשה רפי לביא, צייר ישראלי ובזמנו מורה מוערך לאומנות במדרשה לאומנות (שבה למדתי), וכמו סיי טוומבלי, שבניגוד למופשטים אחרים, כמו "המופשט האקספרסיבי" האמריקאי של אמצע המאה הקודמת ואחרים, קשקשו ממש.
הקשקוש הזה הוא קשקוש לכל דבר. אין בכך כל מחלוקת.
הסוגייה היותר משמעותית, לתפיסתי, היא זו: איך קשקוש כזה נמכר במחירים שבין 2 ל-75 מיליון דולר, למשל, שהוא טווח המחירים של ציורי סיי טוומבלי.
ושאלה נוספת הנכרכת בשאלה הקודמת: האם למחיר יש קשר כלשהו לאיכות האומנותית של הציור?
התשובה לשאלה השנייה היא פשוטה: לא. אין כל קשר בין מחיר של עבודת אומנות כלשהי לאיכות שלה. המחיר של עבודת אומנות, כמו המחיר של מוצרים נוספים מעשי ידי אדם, וגם שאינם מעשי ידיו, נגזרים משיקולי שוק, וממנו בלבד, ושוק פועל על פי תפיסות ואמונות של אנשים, ציפיות, היצע וביקוש, שטיפת מוח והסכמה כללית שנוצרת בין האנשים המרכיבים את קהל הלקוחות והספקים, הסכמה שאט אט מזינה את עצמה, כמו כדור שלג שהולך וגדל – עד הרגע שבו הוא נתקל בעץ ומתנפץ לרסיסים.
מחיר ההסכמה
כולנו מכירים שוק שפועל בדיוק כך – הבורסה. שוק המניות וניירות-הערך.
בניגוד למוצר אמנותי, אומנם מייצגת המניה נכס שבמקרים רבים הוא מוחשי יותר ומדיד יותר מערך של מוצר אומנותי, כי לחברה המייצרת מוצר יש שווי כלכלי הנגזר מרווחיה, מהצפי לגידול בהכנסות וברווח, והון עצמי הכולל התחייבויות כלפיה, שווי מלאי ומזומנים בבנק, אבל עדיין – אנחנו מכירים היטב מניות שנסחרות לפי מכפיל 50, שפירושו: מחיר המניה מייצג רווח כספי שהוא פי 50 מהרווח הממשי שכרגע המניה מניבה.
זהו מחיר שאין לו כל אחיזה במציאות, למעט אחיזה אחת – ההסכמה.
כי ברגע שמישהו מסכים לשלם את המחיר הזה, המחיר נקבע! וזהו המחיר של המניה, נכון לעכשיו.
וברגע שמישהו מסכים לשלם 75 מיליון דולר לציור של אומן כלשהו – המחיר נקבע. ואין לכך כל קשר לשאלת האיכות של התמונה הזו.
הציור של סיי טוומבלי היה נכון לזמנו. סיי טוומבלי רצה לבטא בציוריו את העובדה שציור איננו רק צילום במכחול של המציאות, איננו דווקא פרספקטיבה נכונה, איננו מחויב בנקודת המגוז ואיננו מחויב לצורה – מה שילד מצייר גם הוא ציור לכל דבר, אמר סיי טוומבלי, כמו שאמר גם רפי לביא.
אבל רפי לביא פעל במדינת ישראל. סיי טוומבלי פעל באמריקה, במרכז שוק האומנות של המאה ה-20. זה הגורם היחיד להבדל במחירים ביניהם – ההבדל שבין עשרת אלפים שקלים לציור ל-75 מיליון דולר לציור.
אין לכך שום קשר לערך אמנותי. הכול שאלה של הסכמות בין בעלי עניין של השוק.
הבועה שהתפוצצה
כל השווקים המבוססים על הסכמה כללית מבוססים על קשקוש.
המניות בבורסה האמריקאית באוקטובר 1929 הגיעו למחירי שיא של מניות שלא נודע כמותם עד אז. בתחילת החודש ההוא הניו יורק טיימס התנבא ש"המחירים הגבוהים של המניות כאן כדי להישאר!"
אבל המחירים הללו היו קשקוש.
הם ביטאו ציפיות, בטאו סוג של הסכמה כללית שלא היה לה על מה להישען, וכשאיל הון אחד הבין את המצב והחליט להיפטר ברגע הנכון ממניותיו, החלה המפולת, וב-24 באוקטובר 1929 קרסה הבורסה בוול סטריט והבועה התפוצצה במשבר גדול, שנדרשו עשר שנים לצאת ממנו.
ואם אנחנו מסתכלים סביבנו במבט מפוכח, קל לראות שכמעט כל מה שאנחנו עושים, קונים או פועלים לפיו הוא קשקוש מקושקש – בועה. רק ההסכמה ההדדית שבינינו שאומרת שזה לא קשקוש, רק ההסכמה ההדדית גורמת לנו להאמין שהוא לא כזה.
קחו את הביטקוין, למשל. או שאר מטבעות הקריפטו, להיט בפני עצמו בשוק – יצר מישהו תוכנה שנקראת "כרייה" וכרה ממנה מה שהוא קורא "מטבע קריפטו", שאין לו כל ערך וכל משמעות. קשקוש, בקיצור.
בא אדם אחר וקונה ממנו את תוצאות הכרייה הזו, ומשלם לו מחיר. מרגע זה נוצר מוצר מוסכם, שיש לו ערך כספי – זה ששולם עבורו.
ועדיין הוא קשקוש – אין מה לעשות איתו.
המוצר מתחיל להתגלגל ונמכר מיד ליד ומחירו מתחיל להתנפח – זהו כבר מטבע מוכר ועובר לסוחר – ופתאום יש לו ערך, עד לרגע שבו ההסכמה נעלמת. וכך בורסות קריפטו קורסות ונעלמות וכסף דיגיטלי נמחק ואיננו.
ממוצר בעל ערך הוא חוזר להיות קשקוש.
אל תטעו, כך גם מטבעות "אמיתיים", כמו דולרים – הם מבוססים על הסכמה בין מדינות ובין האנשים המשתמשים בהם, אבל במשבר של אחרי מלחמת העולם הראשונה המארק הגרמני הפך לנייר חסר ערך, קשקוש, כי האמון בו אבד לאור מצבה הכלכלי של גרמניה.
ההסכמה לגבי ערכו נעלמה.
כך גם בכל הנוגע לאופנה, טרנדים, מוצרי NFT – ואפילו לגבי לערכים ונורמות. הערכים והנורמות של חברה מערבית חילונית מודרנית הם קשקוש בעיני אל קעידה או דעא"ש (או בעיני מפלגות כמו עוצמה יהודית והציונות הדתית).
ולהיפך.
מה שמביא אותי אל הקשקוש הגדול מכולם.
(לא) הכול קדוש
יש שלושה ספרים שאנשים רבים בעולם רואים בהם כתבים רציניים, ונותנים להם חשיבות רבה, ואם אנחנו נותנים את ליבנו להשתלשלות העניינים שהביאה את הכתבים הללו לידי חשיבותם של היום, כל ההשתלשלות הזו נובעת מהסכמה שהלכה וגדלה של החברים בקבוצות הללו, עד שהכתבים הללו לא רק שהוסכם עליהם שמה שכתוב בהם אמיתי ונכון וחשוב, אלא הוא אפילו קדוש.
ואני מתייחס כמובן לתנ"ך, לברית החדשה ולקוראן.
שלושת הספרים הללו בעיניי הם קשקוש. כמו שגם הציור של סיי טוומבלי ב"מומה", המוזיאון לאמנות מודרנית בניו-יורק, הוא קשקוש. כמו שערך המניות במשברי הבורסה של 1929, 2000 ו-2008 היו קשקוש. כמו שאופנה היא קשקוש.
כמו שהמצאת מושג האלוהות היא קשקוש.
וכדי להקל על מי שקשה לו עם המשפט האחרון, הינה: כמו שגם הטור הזה הוא קשקוש.
אלא אם יהיה מספר מספיק של אנשים שיסכימו ביניהם שהוא לא.
