חיים ילין מבארי, אלון שוסטר ממפלסים וגדי ירקוני מנירים על השבת השחורה בקיבוצי עוטף עזה. הירי והדיבור בערבית בשבילי הקיבוץ; חברי כיתות הכוננות שנלחמו בעוז; הנעדרים, ההרוגים והחטופים כשעדיין מתברר היקף האסון
"בשבת בבוקר עדיין לא שמענו התראת צבע אדום. הירי הראשון של הטילים היה למרכז ולדרום הארץ, והבנו שקורה משהו כי כשיורים טילים למרכז הארץ הבתים רועדים אצלנו" מתאר חיים ילין מבארי, לשעבר ראש המועצה האזורית אשכול וחבר כנסת בסיעת יש עתיד, את השתלשלות האירועים בקיבוצו מיום שבת ב-6:30 בבוקר, ועד למועד הריאיון איתו ביום שני לפני הצוהריים. "רק לאחר כמה מטחים לטווחים הרחוקים, התחיל גם הירי לעוטף עזה. שמענו צבע אדום ונכנסנו לממ"ד. כעבור חצי שעה בערך, ב-7:10, התחלנו לשמוע יריות באזור שהולכות ומתקרבות לבארי. הבנו שקורה פה משהו שהוא אחר מהתראת צבע אדום רגילה. השכונה שלנו מאוד קרובה לגדר הקיבוץ, ושמענו את היריות ממש חזק. התחלנו להבין שיש מחבלים בתוך הקיבוץ, ואחרי זמן קצר קיבלנו דיווח על המחבלים והוראה להיכנס לממ"ד. במצב כזה ידענו שצריך לנעול את הממ"ד, וזה מה שעשינו. נכנסנו לשם בלי כלום. אף אחד לא מכין אוכל ומים בממ"ד לשהייה של שעות, וזה לא פשוט להיות שם שעות. אנשים התחילו לשלוח מסרוני מצוקה בקבוצה הפנימית של הקיבוץ. כתבו שיש בקיבוץ מחבלים שמדברים ערבית, ויורים בתוך הקיבוץ. התחלנו להבין שאנחנו באירוע לא רגיל, וכשעבר הזמן קלטנו שהמחבלים כבשו את בארי. אין צבא. היחידים שנלחמו הם חברי כיתת הכוננות שהוקפצו מיד. בעצם האירוע שהתחיל בשבת בשבע בבוקר לא הסתיים עד עכשיו. אתמול, יום ראשון, גילו שיש עוד מחבלים בקיבוץ ועצרו את פינוי החברים".
איך זה הסתיים בשבת?
"קודם כל, כשאין מידע מוסמך מר שמועתי מתחיל לחגוג, והתחלנו לקבל מידע על מה שקורה בבארי מאנשים מחוץ לקיבוץ. אנשים התבססו על תיעוד שהפיצו המחבלים ברשתות החברתיות. אנחנו מצידנו לא רצינו שיידעו שיש מישהו בבית, ולכן לא הפעלנו את המזגן בממ"ד, לא הדלקנו טלוויזיה ולא דיברנו בטלפון. אני, באופן אישי, תמיד חושש שיש איכון של החמאס על הטלפון שלי. הם יודעים שבבארי גר אלוף במילואים יוסי בכר וח"כ לשעבר וראש מועצה לשעבר חיים ילין. כשהייתי ראש המועצה כבר קיבלתי איומים מהם. לכן שמרנו על שקט מוחלט בתוך הממ"ד. בסביבות השעה 15.00 התחילו להגיע כוחות הצבא, ואז התגלה שהכניסות לקיבוץ ממולכדות. רק אחרי שיצאנו הבנו כמה חומר נפץ נמצא בקיבוץ, וכמה היה קשה לכוחות הצבא להיכנס אלינו. ברגע שהצבא נכנס החיילים התחילו לטהר צירי תנועה בקיבוץ, ועברו בבתים לפנות את התושבים. בהתחלה לא רצינו לפתוח את דלת הממ"ד. לא ידענו מי מדבר איתנו. חלק מהמחבלים יודעים עברית, וגם קיים חשש שהם חטפו מישהו והכריחו אותו לקרוא לנו לצאת. הבן שלי, שהיה ביחידה מיוחדת, היה איתי בממ"ד, והוא קרא הודעות של היחידה על שחרור בארי. בן אחר שלי שנמצא באוסטרליה, וגם הוא שירת ביחידה מובחרת, העביר לנו מידע מהיחידה על בארי. רק אחרי שידענו בוודאות שיש חיילים בחוץ יצאנו החוצה. כל משפחה לוותה על ידי 20 חיילים לרכב ממוגן, והרכב הזה הוציא אותה מהקיבוץ. שמעתי שבחדר האוכל של הקיבוץ היו חטופים, והצליחו לשחרר אותם. לא ברור לי מי היה שם, כי כל מקורות המידע כמו הצוות לשעת חירום לא יכלו לצאת מהממ"דים כי הם היו מסכנים את החיים שלהם. הקיבוץ בעצם נכבש על ידי החמאס, ועד היום הוא לא שוחרר סופית. יש בו לחימה ומלכודים. ייקח זמן לזכות בית בית בבארי על ידי החבלנים, ולנטרל את המלכודים והפתיונות שהם השאירו. אולי הם השאירו גם מצלמות ואמצעי האזנה. לכן ייקח זמן לחזור לבתים, למי שלא הרסו לו את הבית. אנחנו עדיין לא יודעים את גודל האסון, במספרים ובשמות של הנרצחים והחטופים".
לאחר שייחשפו המספרים והשמות, מה אתה צופה שיהיה בנושא הביטחון, אפשר יהיה להמשיך לגור בעוטף עזה?
"אני מציע שלא תשאל את השאלה הזו עכשיו, כשאנחנו עדיין לא קברנו את חברינו. את השאלה הזו תשאל אחרי שהתמונה תתבהר, נדע מי נמצא ומי לא נמצא, נתגבש, נילחם עבור החטופים, ונקים את מה שצריך להקים. להרוס אפשר תוך כמה דקות, אבל לשקם את הדבר הזה ייקח הרבה זמן".
התגשמות של התרחישים הקשים ביותר
ח"כ אלון שוסטר (המחנה הממלכתי), חבר קיבוץ מפלסים, ומי שעמד במשך 16 שנים בראשות המועצה האזורית שער הנגב, וחווה את רוב סבבי ההסלמה הביטחונית באזור, היה בביתו שבקיבוץ בבוקר יום שבת שבו התחוללה מתקפת הטרור של חמאס. ערב לפני כן הוא בילה עם בנו, קצין ביחידה מובחרת, והלך לישון בשעה מאוחרת.
"בשש וחצי בבוקר נשמעה התראת צבע אדום", מספר שוסטר, "ונכנסנו לממ"ד. תוך כדי השהיה שם אנחנו שומעים יריות. היה ברור לנו שלא מדובר רק ברקטות. הבן שלי התלבש מיד, לקח את הנשק ואת כל הציוד שלו, וחבר לכיתת הכוננות שהגיעה לחמ"ל של הקיבוץ שאנחנו גרים לידו. יחד איתו היו עוד כמה קצינים בחופשה, שתפסו את הנשק והתחברו לכיתת הכוננות. חברי כיתת הכוננות הצליחו לחסל כמה מחבלים, ושניים מכיתת הכוננות גם נפצעו. זה היה בפירוש קרב על הבית".
כמה מחבלים חדרו לקיבוץ?
"אני לא יודע בדיוק. חלק אומרים שהיו 20 מחבלים, וחלק אומרים 30 שנכנסו בשתי קבוצות. כשהם הגיעו סמוך לקיבוץ הם ביצעו ירי על מכוניות ישראליות שנסעו על הכביש הראשי, והצליחו להרוג כמה נהגים ונוסעים. הם פשוט עצרו אותם וירו בהם. אחר כך הם נכנסו משני כיוונים לתוך הקיבוץ, והתכתשו עם כיתת הכוננות. ההתכתשות נמשכה שלוש וחצי שעות, וכיתת הכוננות הצליחה לבלום אותם. חלק מהמחבלים נהרגו, והאחרים ברחו מהקיבוץ".
במשך אותן שעות שוסטר הצטרף לחמ"ל שמול ביתו, וזו הייתה תרומתו למערכה. "כיתת הכוננות", הוא אומר, "פעלה בהקרבה, תוך כדי סיכון חיים, כמו שצריך. גם הרבש"צ תפקד מצוין. בסביבות השעה עשר הגיעו כוחות הצבא הראשונים והצטרפו לסריקות. כעבור חצי שעה יצאה הודעה שהשטח נקי. ביום ראשון הגיעו כוחות צבא נוספים, וחברי הקיבוץ התחילו להתפנות לאט לאט לקראת המערכה הצבאית הצפויה".
הרבה תושבים אמרו בשבת שהם איבדו את האמון בצבא ובממשלה. מה עמדתך בנושא כאיש ציבור?
"זה בוודאי התגשמות של התרחישים הקשים ביותר, וכנראה שנצטרך להתחיל הכול מחדש. במהלך 20 השנים האחרונות בוצעו כאן מהלכים חשובים, שנתנו מענה לירי הרקטות ונועדו לתת מענה לפשיטה מהקרקע על ידי הקמת החומה. בשורה התחתונה המענה הקרקעי קרס. אני רוצה להזכיר שבתקופת ההתנתקות ב-2005 עלו כל מיני תרחישים לגבי הסיכונים שבהתנתקות, והצבא אמר שהאיום הכי רציני הוא לא מהאוויר אלא הפשיטות מהקרקע. האתגרים הביטחוניים הביאו לכך שהיו צריכים לבנות ממ"דים כדי להגן על חיי התושבים, אחר כך לפתח את כיפת ברזל, ולבסוף לבנות את החומה. זה נתן מענה. אנשים באו להיקלט בקיבוצי עוטף עזה, ובנינו יישובים לתפארת ובהם גם שדרות והמושבים. הכול היה מבוסס על זה שהצבא נוכח בשטח, ומתערב מיד כדי למנוע פשיטה קרקעית. אנחנו עוד לא יודעים את הסיבות ואת הדרך שכל אחת מהחדירות האלו קרתה, אבל בהחלט אנחנו עומדים בפני מציאות חדשה שמחייבת בנייה מחדש של ההגנה והרתעה בעוטף עזה".
עדיין יש סכנה של מחבלים
הממ"ד של גדי ירקוני מנירים, ראש המועצה האזורית אשכול, קטוע רגליים ממבצע צוק איתן, הוא גם חדר השינה שלו ושל רעייתו. ההתראות והירי בשבת בבוקר תפסו אותו במיטה בממ"ד, ומיד לאחר מכן הוא שמע דפיקות בדלת הכניסה לבית. זה היה יזהר שער, מנהל השירות הפסיכולוגי של המועצה, תושב נירים, שיצא לטיול בוקר של שבת וחיפש ממ"ד קרוב כשנשמעה התראת צבע אדום. את השעות הבאות העבירו בממ"ד של משפחת ירקוני: גדי, אשתו, בתו ויזהר. "התחלנו להבין שזו לא סתם התראה אלא משהו רציני", מספר ירקוני, "והתחלתי מהממ"ד לנהל את המועצה, יחד עם ראש המטה ועם קצין הביטחון של המועצה שהצליחו להגיע לבניין המועצה מהמושבים שלהם. גם אני רציתי לצאת מהממ"ד ולהגיע למועצה אבל לא הייתה דרך לעשות את זה. היינו סגורים בממ"ד ומשם ניהלתי את הדברים בטלפון. כמו כל תושב באשכול חיכיתי להוראות של גורמי הביטחון. הבנו די מהר שיש חדירות ליישובי המועצה. לא הפעלתי רדיו או טלוויזיה, אבל ידעתי שהמצב קשה. דפקו לנו בדלת של הבית, ושמענו מבחוץ קולות בערבית. התחלנו להבין שיש פה קטסטרופה בכל היישובים. ניסינו לנהל את המצב דרך החמ"ל ככל הניתן, וכך זה נמשך עד שבת בערב שבו כוחות הצבא שחררו את הקיבוץ ואמרו לכולם להתאסף במועדון לחבר. גם אני הגעתי למועדון, ועדיין לא הצלחתי לארגן רכב ממוגן שייקח אותי למועצה. היינו כל הלילה במועדון, ורק ביום ראשון בשמונה בבוקר הגעתי למועצה".
נכון ליום שני בבוקר, מה מצב הקיבוצים באשכול?
"היישובים באשכול נמצאים כרגע במצב מאוד קשה. אנחנו עדיין מתחילים ללקק את הפצעים, ולהבין מה קרה. כל הנהלת המועצה עובדים מלא במתכונת חירום. אנחנו מוציאים את האנשים שיכולים לצאת מפה, ועוזרים למי שצריך להישאר. התחלנו בתהליך שחרור היישובים מחדש בשליטת צה"ל, ועדיין יש סכנה של מחבלים בכמה יישובים".
עדיין לא מתפרסם מספר הנרצחים והחטופים בכל קיבוץ.
"עדיין לא מתפרסם כי אנחנו עוד אוספים את המספרים. אין לנו אותם במלואם. נקיים היום במועצה הערכת מצב, ונבדוק אם המספרים שיש לנו הם נכונים ומדויקים. יש בעיה גדולה לאסוף את כל הנתונים. יש נעדרים שקשה לדעת איפה הם. יש הרבה הרוגים, ויש הרבה פצועים. המצב ממש קשה ומה שמעסיק אותי הוא איך אחרי אירוע כזה קשה אנחנו חוזרים להיות מקום נפלא כפי שהיינו. בחלומות הכי שחורים שלי לא ראיתי תרחיש כזה. חשבתי שינסו לחדור ליישוב אחד, ופתאום קיבלנו חדירות לכמעט כל יישובי המועצה. התפקיד שלנו הוא לרפא את הפצעים, ולראות איך אנחנו, היישובים, התושבים, המדינה, הצבא, חוזרים למקום שבו היינו עד לשבת האחרונה בשש בבוקר".
איך מחזרים את האמון לתושבים, ובעיקר למשפחות הצעירות שנקלטו במספרים גדולים בשנים האחרונות, כדי שימשיכו לחיות בעוטף עזה?
"זה לא הדבר הכי פשוט. אנחנו מדברים על זה במועצה כבר מאתמול. אנחנו נעשה את זה בתהליכים איטיים, חברתיים, שיתופיים, פסיכולוגיים, מקצועיים, ונקצה לזה הרבה משאבים והרבה זמן. ניקח את הזמן הזה, נעבוד לאט ובדבקות, ונחזיר את המועצה הזאת בתהליך ארוך למצב שבו היינו. זה אחד האירועים הקשים ביותר שעברו תושבי עוטף עזה, אבל מפה אין לנו ברירה ואנחנו חייבים לעלות קדימה".
