יבול שיא
הרפת והחלב
צילום מסך 2023 04 24 172318

המנוח ואני

4 דק' קריאה

שיתוף:

מאיר שלו תאר שלוש דרכים לאכול ביצת עין, הדי בן עמר מתרעם על כך וברור לו שעוד יפגוש את הסופר המחונן ויביע את מחאתו

בגלל מאיר שלו המנוח בחרתי להוציא את הספר שלי, "בשם שמים", בהוצאת עם עובד. 

הטור הזה נכתב לאור פטירתו של הסופר והפובליציסט והבלשן ששחה בשפה העברית כמו שאלוף אולימפי שוחה בבריכה, חוקר התנ"ך החובב מטעם עצמו שהיה מקצוען ומומחה לתנ"ך יותר מכל חובש-כיפה שהזדמן לי לפגוש בחיי, והבוטניקאי וחובב הטבע וההומוריסט המחונן שאת הטור השבועי שלו ב"ידיעות אחרונות" קראתי מדי יום שישי בשקיקה, והמתנתי לעיתון רק בגללו.  

על אף שלא פגשתי אותו מימיי אני מרגיש כאילו איבדתי חבר, ויודע שהוא יחסר לי מאוד. הטור שלו מלווה אותי שנים רבות, תחילה בעיתון "הארץ" ואחר כך כשעבר ל"ידיעות". 

בתור קורא נאמן שכזה, נתקלתי בשנות ה-90 בטור שבו כתב מאיר שלו על אוכלי ביצת עין. 

עין בעין 

יש שלוש דרכים לגשת לאכילת ביצת העין, כתב אז מאיר שלו בטורו. יש המתקשים בדחיית סיפוקים ושואפים לגשת מיד אל החלק הטוב בכל דבר – אלו יתחילו מיד בחלמון הצהוב שבמרכז העין, יטבלו בו את הלחם עד שהנוזל הצהבהב ייספג בלחם ואת שאר הצהוב יאכלו בעזרת מזלג, ורק אז ייגשו אל החלק שהוא חובה לא נעימה של כל אוכל ביצה – החלק הלבן הקרוי חלבון, שהוא לא ממש טעים אבל אסור לזרוק אוכל, אז אוכלים גם אותו. 

הדרך השנייה היא לדחות סיפוקים ולהגיע להנאה הגדולה בסוף.  

בדרך הזו, האוכל ניגש אל הביצה מצדדיה הלבנים תחילה. הוא חותך אותם במזלגו – או בעזרת סכין ומזלג לאיסטניסטים שביניכם – ואוכל תחילה את החלקים הלבנים של הביצה, בלית ברירה ובידיעה שהחלק הטעים של הביצה עוד מעט מגיע. 

וכשהחלק הזה מגיע, ובצלחת נשאר רק החלמון הצהוב, טובלים בו את הלחם בשקיקה ואוכלים אותו עד תומו. 

וישנה הדרך השלישית, כתב מאיר שלו בבוז לא מוסתר, שאינם יודעים לבחור ואינם יודעים להחליט, ועל כן הולכים על דרך הפשרה שאיננה לא לכאן ולא לכאן, והם מערבבים את הצהוב עם הלבן, מורחים את החלמון על חלקי החלבון ואוכלים אותם כשהם מעורבבים יחד, זה בזה, ואין איש יכול להבחין ולהבדיל מה הוא מה. 

חרון-אפי עלה וגאה למקרא הטור הזה! 

זו אחת הפעמים הבודדות בחיי, אם לא הפעם היחידה בהם, שמצאתי עצמי חולק באורח נמרץ ותקיף על דבריו של מאיר שלו, וזאת אני יכול לומר היום בפרופורציה של 30 שנות קריאה של הטור שלו, ואם תהיתם על מה זעמתי כל-כך, הרי הסיבה היא זו: אני עצמי נוהג למרוח את החלמון על הלבן של הביצה, שהסיבה שקוראים לו חלבון היא כדי שייראה כאילו הוא משהו שנועד לאכילה, כשבעיניי הוא לא. ועל כן הדרך היחידה בעיניי שהלבן הזה נעשה אכיל הוא כשמורחים אותו בחלמון הצהוב והטעים, מה שגם נותן לחיוורון החולני הזה קצת צבע בלחיים, וניתן לאכול אותו כאילו היה אוכל אמיתי. 

רק כך! זו הדרך היחידה בעיניי! 

ורק הייתי צריך למצוא דרך להביא את השגותיי אלו בפני מאיר שלו עצמו. 

מרכז העלילה 

הביטוי "המנוח ואני" שבשם הטור למעלה הומצא, ככל שזיכרוני אינו מטעני, לאחר רצח רבין. לאחר הרצח החלו רבים לפרסם הספדים לזכרו, שהופצו במדיה הדיגיטלית. פייסבוק ורשתות חברתיות אחרות לא היו קיימות עדיין, והדרך להפיץ כתבים ואמירות שונות לחברים ומכרים הייתה דרך המייל.  

זכור לי מאותם ימים שהדואר האלקטרוני היה נושא עימו בכל עת דברים שהופצו למאות ואלפי מיילים אחרים, כשאנשים נתנו בכתובת הנמען את כל כתובות המייל שהיו אצלם, וכך נחשפנו כולנו בשרשרת להספדים שאנשים כתבו על רבין, שלמרבה ההפתעה בחלק גדול מהם הכותב היה מרכז העלילה ורבין רק שימש כתירוץ לספר בגדולתו של כותב ההספד, וגם לספר איך ולמה קרה שהוא הכיר את רבין – ואולי אפילו עזר לו בתקופת הפלמ"ח, בניצחון של ששת הימים ובהשגת הסכמי אוסלו, ועד כמה היה רבין אסיר תודה אליו – הו, אילו רק ידעו זאת כולם! 

להספדים מסוג זה ניתן השם "המנוח ואני", כאשר המנוח הוא רק תירוץ לספר על המספיד. לשיאה הגיעה הפרודיה על התופעה הזו באחד המערכונים של החמישייה הקאמרית שנקרא – שימו לב! "המנוח ואני". 

אז מאיר שלו ואני. 

פנטזיה 

אם כן, ב-1997, כמו שסיפרתי בעבר בטור זה, כתבתי את הספר "בשם שמים" המתאר את הפיכתה של מדינת ישראל למדינת הלכה, דרך עיניה של משפחה חילונית מקיבוץ דמיוני וכל הקורה לה בעת הזו, ובין השאר מנבא הספר את המהפכה המשפטית שמנסים גורמים שונים לחולל כיום בחברה הישראלית כדי לפתוח פתח ראשון לדיקטטורה. 

שלחתי את כתב היד לעשר הוצאות ספרים, וקיבלתי תשובה חיובית משלוש הוצאות: כתר, שוקן ועם עובד. שלושתן הוצאות מוכרות ומכובדות, והייתי צריך לבחור אצל מי אני רוצה שהספר שלי ייצא. 

בחרתי בעם עובד, ומאיר שלו היה אחת הסיבות לבחירה הזו. 

הוצאת עם עובד עבדה באותן שנים עם כמה מגדולי הסופרים של מדינת ישראל, בהם עמוס עוז, חיים באר ומאיר שלו, וכמו שנהגתי לספר לחבריי אז ולנמק את הבחירה – רציתי להיות יחד איתם באכסנייה המכובדת הזו. 

אבל מה שלא סיפרתי לחבריי, ומה ששמרתי בסוד עד היום, היה הדבר הבא: כל הזמן פיעמה בי התקווה שאגיע למשרדי ההוצאה לדון בתהליכי ההוצאה, העריכה, העיצוב וכן הלאה של הספר שלי, מה שאכן קרה באמת והגעתי להוצאה מספר פעמים בנושאים אלה, אבל זה רק היה תחילתה של הפנטזיה – בהמשך הפנטזיה מה שקרה הוא שבעודי מהלך במסדרון, יבוא למולי הסופר מאיר שלו בביקור שגרתי שלו בהוצאה, ואני אעצור אותו במסדרון, אציג את עצמי, ואתן לו מקלחת קרה על הטור ההוא על ביצת העין ואופני אכילתה. 

כי צדק חייב להיעשות! 

זה לא קרה. מה שכן קרה הוא שהסופר חיים באר, שהיה לו אז תפקיד וחדר בהוצאה, ראה אותי במסדרון, שאל לשמי, וכשאמרתי לו הזמין אותי לחדרו וסיפר לי שקרא את כתב היד של הספר שלי. הוא סיפר לי שהוא גדל בבית דתי ולמד בבתי ספר דתיים, ושניכר מהספר שכתבתי שאני מכיר ומבין היטב את הלך המחשבה הדתי, גם הדתי ציוני וגם החרדי, ושעל כן כל מה שתיארתי בספר איננו דמיוני כלל וכלל. 

"אנשים אינם מבינים את זה", הוא אמר. "ולא יאמינו גם כשיקראו את הספר שלך, אבל כל מה שמתואר בו עלול לקרות יום אחד, אם לא נדע לעצור את זה בזמן". 

הזמן, אגב, היה אז. היום כבר מאוחר מדי. גם אם המחאה תעכב את התהליך לזמן מה. 

אבל את מאיר שלו עצמו לא פגשתי אז במשרדי ההוצאה וגם לא פגשתי בשום מקום לאחר מכן. ועכשיו שהלך לעולמו כנראה לא אפגוש אותו כאן לעולם. 

אלא שלא איש כמוני יוותר – אני בגיל מתקדם למדי, ואם חיכיתי עד היום אמתין עוד זמן מה בסבלנות עד שאגיע גם אני לעולם הבא, ושם דבר ראשון שאעשה יהיה לחפש את מאיר שלו ולומר לו מה דעתי על הטור שכתב על ביצת העין ודרך אכילתה. 

שיידע לו!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

נחמיה מצוינים ממושב הודיה מספר לעמרם קליין על השתלשלות חיו ואיך הצליח לשלב בין חקלאות לחיים כלוחם אש במערך הכבאות וההצלה * סיפור חיים  נחמיה, יו"ר עמותת רֶשֶֶף, איגוד הגמלאים של מערך הכבאות וההצלה,
3 דק' קריאה
בשעה טובה ולאחר שנה מאומצת ועקבית, הערב התכנסה ועדת המנכ״לים שהוקמה מכח החלטת ממשלה 1752 לעניין קביעת מכסת עובדים זרים, בה קבענו לראשונה כי מכסת העובדים הזרים לחקלאות תעמוד בשנה הקרובה על 70,000. בהתאמה,
״מדובר בהחלטה חשובה אשר מחזקת את החקלאים בישראל המשוועים לידיים עובדות כדי לספק תוצרת חקלאית ולהמשיך ולחזק את ביטחון המזון של אזרחי ישראל. חקלאי ישראל ממשיכים לעבוד ולעבד את אדמותיהם בגבולות, זאת תחת אש
תפוחי אדמה, צנוניות, עגבניות שרי וגם בטטות. השטחים החקלאיים בעוטף עזה מספקים כ-50% אחוז מסך הדרישה הקלורית השנתית של אוכלוסיית ישראל. קבוצת מחקר מאוניברסיטת בן-גוריון בנגב בחנה את השפעת המלחמה על ייצור המזון באזור

הרשמו לניוזלטר

השאירו את הפרטים והישארו מעודכנים!

דילוג לתוכן