יבול שיא
הרפת והחלב
shutterstock 112615217

הנדיב הידוע

4 דק' קריאה

שיתוף:

איך יכול להיות שהדי בן עמר לא מתרגש ממוות של מאה אלף אינדונזים ואיך זה קשור לחתול עזתי אחד רעב

יש בארץ חתול שהגיע מעזה ואוכל כמו חזיר. איך אני יודע את זה? אני משלם עבור האוכל שלו.
זה התחיל כשאחת מבנותיי ביקשה שאעזור לה למצוא עמותה שעוסקת בבעלי חיים, שבה היא תוכל להתנדב. התקשרתי לכמה עמותות, ובין השאר הגעתי לעמותה שיש לה בית מחסה לחתולים, שזה כמו בית היתומים של אוליבר טוויסט, רק שבמקום מר באמבל הרשע שניהל אותו אצל צ'ארלס דיקנס, כאן מדובר באנשים צעירים ומלאי כוונות טובות, שבמקום להנחית תרווד על ראשך כשאתה רעב ומבקש עוד, הם מערימים על צלחתו של החתול כמויות נוספות עד שאינו יכול לזוז. מאין אני יודע את זה? אני משלם על כמויות האוכל הללו.
כי הבחורה הנרגשת שענתה לי בטלפון של העמותה אליה הגעתי, התחילה לספר לי בהתלהבות איך הם מוצאים ברצועת עזה ובעוטף חתולים שננטשו על ידי בעליהם בזמן המלחמה, ואיך הם מביאים אותם למקום מחסה בעיר ראשון לציון, שם הם מטפלים בחתולים ומשכנים אותם ומאכילים אותם, ועד כמה הם זקוקים לעזרה כספית ותמיכה, והאם אוכל בתרומה של סכום סמלי חודשי קבוע להציל נשמה אחת מתוך תשע של חתול אחד.
אני לא יודע מה נחשב סכום סמלי בימינו אלה, אבל בסכום החודשי שאני תורם לחתול העזתי הזה, אני קונה שק מזון לחתולה של הבת שלי, שק שמספיק לה לשלושה חודשים. אז אינני מכיר את החתול העזתי הזה, אבל אני יודע שהוא אוכל כמו חזיר. ועוד משהו אני יודע עליו – הוא גר בראשון לציון.
חרא של בן אדם
המושבה ראשון לציון נוסדה בשנת 1882 בידי שבעה מייסדים. כעבור שנה הייתה המושבה בקשיים כאלה, שהברון אדמונד ג'יימס דה רוטשילד התגייס לעזור לה. הוא הקים בה את יקבי כרמל, תרם 30,000 פרנק להשלמת חפירת הבאר של המושבה, ובהמשך הוסיף גם סיוע כספי לתושבים, העמיד אגרונום-גנן לעזרתם ושלח מומחים חקלאיים ללמד את תושבי המושבה לעבד את שדותיהם ולגדל כרמי ענבים ולייצר יין.
זו הייתה תחילת מעורבותו של הברון רוטשילד בישראל. מכאן עבר לתמוך ביישובים נוספים ובהם גם זיכרון יעקב, שנקרא על שם אביו. בזיכרון יעקב הוקם גן לזכר אדמונד דה רוטשילד, המוכר בשם "גן הנדיב", והברון רוטשילד עצמו היה מוכר בכינויו "הנדיב הידוע״. כאן המקום לציין שאינני ברון, אבל גם אני נותן כספים פה ושם ותומך בעמותות כאלה ואחרות, וגם בנזקקים יחידים שונים, אבל בניגוד לברון רוטשילד אינני נדיב. ואם להיצמד יותר לאמת: אני חרא של בן אדם.
רוצה לומר – אם אני שומע שנהרגו מאה אלף אינדונזים ברעידת אדמה באינדונזיה אני מושך בכתפיי ואומר: "באסה", וממשיך בענייני. המספרים לא מדברים אלי. אני מרגיש מכה קלה בכנף ועובר הלאה.
אז איך בכל זאת אני מגיע למצב שבסוף החודש דוח חישוב ההוצאות החודשיות הממוצעות שהבנק שולח לי כולל סעיף נכבד של הוצאה על תרומות?

כמו אוליבר טוויסט
אז ככה:
מעת לעת אני שולח תרומה לעמותה כלשהי, בערך פעם בשבוע. כבר יותר משנה שאני עושה את זה. אין בזה שום אלמנט של נדיבות – יש בזה אגואיזם מוחלט ודאגה לעצמי ולעתידי, מה שעוד נשאר ממנו, וגם דאגה לגורל המדינה, שילדי ונכדיי יצטרכו לחיות בה.
על כן רוב העמותות שאני תורם להן בשנה האחרונה הן עמותות שנלחמות נגד ההפיכה המשטרית, ואחרי אוקטובר גם עמותות המסייעות בהחלפת השלטון המטורלל והמושחת. הכול מאינטרס אישי.
מצבי הבריאותי אינו מאפשר לי ללכת להפגנות. זרם חזק של מכתזית או מכה פיזית בקוצב-הלב שלי – ריבוע בולט בחלקו השמאלי העליון של החזה – יביאו לחילוצי מההפגנה באמבולנס או ברכב של החברה קדישא.
בנוסף לזה קיימות נסיבות אישיות שגוזלות את עיקר זמני ומרצי, ושאותן לא אפרט כאן.
אז אני מפצה בתרומות: "אחים לנשק", "זולת", "לוחמי 73" – מי יכול לזכור את כולם? וכשביניהן משתרבבת לה עמותה של ניצולי שואה, או של סתם רעבים, אני מצרף אותה – ידעתם שאפשר היום להיות רעב ללחם במדינת ישראל גם בלי להיות ניצול שואה? התוצאה של כל זה היא שכשחניה זוגתי-לחיים-ארוכים ואני נוסעים מהבת שלנו שגרה ביפו אל ביתנו ביד חנה ואנחנו עוברים בנתיבי איילון, אני מצביע על השלט הענק: "אתה הראש – אתה אשם!" ואומר לחניה: "זה מהכסף שלנו, סתם שתדעי״.
תוצאה נוספת של כל זה היא שברגע שתרמת דרך פרסום בפייסבוק לעמותה כלשהי, פייסבוק שם עליך עין ואתה מוצף בעמותות שונות שמושיטות אליך את ידן הפשוטה ומבקשות עוד. כמו אוליבר טוויסט.
אז נעשה לא נעים. כי אם במחיר של פיצה בחודש אני יכול להציל אורנגאוטן אחד בסומטרה שבאינדונזיה – והאורנגאוטנים הם בעלי החיים הכי אהובים עלי – אני יכול להביט בראי אם לא אוותר על פיצה אחת בחודש?
וכן, אני יודע – זו אותה אינדונזיה שבה מתו מאה אלף מרעידת אדמה. אבל אורנגאוטנים אני אוהב יותר. ואחרי העמותות מגיע תורם של היחידים, אלו שהדוח של הבנק לא מסכם בממוצע החודשי. ההומלסים.
אם יש גן עדן
בגיל חמש נסעתי עם אימי לתל אביב. "תל אביב" עבורנו משמעו אז היה רחוב אלנבי ושוק הכרמל. כשהלכנו באלנבי ראיתי קבצן יושב בצד המדרכה. שאלתי את אימי מה זה ולמה הוא יושב כך.
אימי הסבירה לי שיש אנשים שלא התמזל מזלם ושאין להם כסף לאכול, ושחובתנו לעזור להם, ותוך שהיא מסבירה לי את הדברים, הוציאה את ארנקה ודלתה מתוכו מטבע, אותו הניחה בצלוחית מתכת שעמדה על המדרכה ליד הקבצן. "תמיד תיתן נדבה לקבצנים", היא אמרה לי, "כי לנו יש ולהם לא״. מאז תמיד פחדתי להגיע למצבו של הקבצן, על כן עשיתי לי הרגל, וכשאני רואה מישהו נזקק ומבקש נדבה – אני נותן.
לא מנדיבות הלב – סתם מפחד ומאי-נעימות מאמא שלי.
ב-2013 עברתי משבר שהתפתח ממשבר משפחתי למשבר אישי קשה. עזבתי את עבודתי בניהול קיבוצים והתחלתי לעבוד בשיפוצים. לקח לי שנתיים לבנות קבוצה של לקוחות קבועים. בשנתיים הללו היו ימים רבים בהם לא ידעתי איך אשלם חשמל ואוכל, וכששילמתי לא ברור היה לי איך אשלם בחודש שאחריו. לא פעם נזכרתי בקבצן ההוא ברחוב אלנבי בתל אביב ובפחד שלי מלהיות במצבו. בתקופות הקשות ביותר נתתי למי שנזקק, בגבולות יכולתי, לא כי אני נדיב אלא כי אני חרא של איש – סתם רציתי לדעת שאני בצד הנותן ולא הלוקח.
מה שמדגיש עוד יותר את העובדה שאני חרא של בן אדם, שמשתמש במצוקתו של מישהו אחר כדי להרגיש טוב עם עצמו. מתישהו התהפכו היוצרות, ומצבנו הכספי היום נוח מאוד, וכשאני רואה ביפו-שוק-הפשפשים חסרי בית המבקשים עזרה כספית, אני נותן בשטרות ולא במטבעות.
כי אני יודע שאם יש גן עדן ויש גהינום, אימי יושבת בגן עדן היום, כי בגיהינום כבר הייתה בחייה, ומשם היא צופה בי ובודקת – האם נתתי היום להומלס המזוהם העובר ברחוב עולי ציון? האם נתתי אתמול למריו הזקן? האם נתתי השבוע לאישה הנכה, הצולעת קשות, עם הקב האחד? אז אני מתבייש מאימי. ומהחתול העזתי. ומהאורנגאוטן האינדונזי.
ואני נותן.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

אורי אדלר, יזהר טוגנדהפט – הארגון לחקלאות אורגנית דוד סילברמן, אריה יצחק, מולי זקס, מאיה שניט-אורלנד – שירות ההדרכה והמקצוע אשר איזנקוט  ז"ל– מדריך שירות שדה בגימלאותאפרים ציפלביץ, שירות שדה, מו"פ בקעת הירדן הקומפוסט
8 דק' קריאה
נחמיה מצוינים ממושב הודיה מספר לעמרם קליין על השתלשלות חיו ואיך הצליח לשלב בין חקלאות לחיים כלוחם אש במערך הכבאות וההצלה * סיפור חיים  נחמיה, יו"ר עמותת רֶשֶֶף, איגוד הגמלאים של מערך הכבאות וההצלה,
3 דק' קריאה
בשעה טובה ולאחר שנה מאומצת ועקבית, הערב התכנסה ועדת המנכ״לים שהוקמה מכח החלטת ממשלה 1752 לעניין קביעת מכסת עובדים זרים, בה קבענו לראשונה כי מכסת העובדים הזרים לחקלאות תעמוד בשנה הקרובה על 70,000. בהתאמה,
״מדובר בהחלטה חשובה אשר מחזקת את החקלאים בישראל המשוועים לידיים עובדות כדי לספק תוצרת חקלאית ולהמשיך ולחזק את ביטחון המזון של אזרחי ישראל. חקלאי ישראל ממשיכים לעבוד ולעבד את אדמותיהם בגבולות, זאת תחת אש

הרשמו לניוזלטר

השאירו את הפרטים והישארו מעודכנים!

דילוג לתוכן