יבול שיא
הרפת והחלב
התותח שכבש את קקון

הנכבה ואני

4 דק' קריאה

שיתוף:

מי רכש כדורים בכספו? איך כובשים כפר עם תותח אחד? למה הלוחמים העיראקים היו קשורים בשלשלאות? המון שאלות. המון מטורפים

אין מה לעשות – יום העצמאות בשנים האחרונות מזכיר לי את הנכבה. 

אולי זה בגלל שעד בניית חומת קו התפר היו לי חברים ממחנה הפליטים טול כרם שממזרח לעיר, וממחנה הפליטים נור א-שמס שבהמשך אותו כביש, ואולי בגלל שכשפרצה האינתיפאדה השנייה, באוקטובר 2000, הייתי מתוסכל, כי הסימנים לבואה היו כתובים באותיות גדולות על הקיר, ואף אחד לא רצה להסתכל באמת.  

את התסכול הפלשתיני ההולך וגובר ראיתי מקרוב, צומח ותופח מאז הסכמי אוסלו, ולא היה בידי לעשות מאום. 

כך שפריצתה בעיניי הייתה רק עניין של זמן, וכשפרצה, עלה בי רעיון שהיום אני מבין עד כמה תמים היה: לתאר לישראלים מה משמעות "נכבה" עבור פלשתיני, מתוך הנחה שהבנת הצד האחר אולי תהיה תחילתה של התמתנות ואמפטיה בצד הישראלי. 

התחלתי לכתוב את סיפורו של הכפר קקון, היושב במרחק הליכה מיד חנה. 

"היו להם הרבה תותחים!" 

הכפר קקון מנה 4,000 איש בתקופת מלחמת העצמאות, והוא נכבש בידי יחידה של אלכסנדרוני. אחר כך הוא נמחק. על אדמתו יושב היום מושב אומץ.  

לצורך כתיבת הספר ראיינתי לוחמים מאלכסנדרוני שנטלו חלק בכיבוש הכפר, חלקם כבר היו בבתי אבות ובתים סיעודיים, וראיינתי קשישים במחנה הפליטים טול כרם, וגם ערבים-ישראלים מכפרי הסביבה, שבשכנות ליד חנה – יאמה, ג'ת, באקה-אל-גרבייה וזמר.  

שמעתי מערבים קשישים מהכפרים הישראלים איך חייבו אותם לרכוש כדורים בכספם ולהצטרף להגנת הכפר קקון, לתמוך בכוחות העיראקיים שישבו שם, ואיך הכוחות הישראליים ירו עליהם בתותחים.  

"היו להם הרבה תותחים!" אמר לי אביו של חכים ממוסך חכים בבאקה ונענע בראשו. מנגד, שמעתי מלוחמי אלכסנדרוני איך הם הביאו תותח אחד ויחיד לקיבוץ המעפיל והזיזו אותו ממקום למקום כדי שיווצר הרושם שמספר תותחים יורים על קקון. 

שמעתי מלוחמי אלכסנדרוני איך הם מצאו את הכפר קקון כששדותיו בשיא היבול, בעיקר יבול בצל, שאת רובו מכרו למכולת בכפר חיים או החליפו כנגד סחורה אחרת, שהייתה עבורם בגדר מותרות. מנגד, שמעתי מקשישים במחנה טול כרם שהם זוכרים שנטשו את הכפר בדיוק כשהשדות עמדו להניב תבואה, עדיין זוכרים שהייתה זו תקופת ההבשלה של השדות.  

הם גם סיפרו לי איך היה מי שניסה להתגנב בלילה מאזור טול כרם אל הכפר כדי לקצור ולאסוף יבול מהשדות הללו, מהחלקה שהייתה שלו. 

שמעתי מלוחמי אלכסנדרוני איך הם ירו בלילה במסתננים שניסו לגנוב את התבואה מהשדות, ושמעתי מקשישי מחנה טול כרם איך הם הלכו כעבור שלושה לילות להביא את הגופה של אחד הכפריים, שנורה בידי "היהודים" כשניסה לאסוף את מה שראה כשלו. 

כשמצאו את הגופה הם ידעו שמדובר בשאהיד, סיפרו לי, כי העור שלו היה עדיין מתוח ומלא חיות ולא החל להירקב, ועיניו היו עדיין מבריקות.  

שמעתי מאחד מחיילי אלכסנדרוני איך החיילים העיראקים, שהוצבו בכפר לעזור בלחימה, נמצאו בעמדות כשהם קשורים זה לזה בשלשלאות, כדי שלא יברחו מהעמדות. הוא סיפר איך הגופות צולמו לעיתון כשהן קשורות בשלשלאות ברגליהן. הרבה חיפשתי אישוש לסיפור הזה ואיש לא ידע לומר לי מה מקורו, עד שיצאתי פעם עם חניה אשתי לחופשה במטולה. בשולחן לידנו, במסעדה משפחתית, ישב איש לבן-שיער ששאל מאין חניה ואני באנו. כשסיפרתי לו שאנחנו מיד חנה הוא סיפר לנו שהוא חוקר תולדות ארץ ישראל במקצועו וחקר בזמנו את תולדות הכפר קקון. שאלתי אותו אם הוא מכיר את הסיפור על החיילים העיראקים הקשורים בשלשלאות והוא צחק. היו אלה הם, חיילי אלכסנדרוני, שקשרו בשלשלאות את גופות החיילים העיראקים שהיו בעמדות, הוא סיפר. כדי להקל על פינוי הגופות הם קשרו אותן זו לזו בשרשרת ואת השרשרת קשרו לטרקטור. בעת שסיימו את הקשירה הגיע למקום צלם עיתונות. 

"החיילים אמרו לו שהחיילים נקשרו זה לזה בשלשלאות כדי שלא יברחו מהעמדה ושיילחמו עד הסוף", הוא אמר. "הצלם אכל את זה וככה הופיע הצילום בעיתון. עם התיאור הזה". 

סתם פגישה מקרית במטולה, ועוד צד בסיפור הואר. 

איפה כל הבתים? 

במהלך התחקיר שמעתי מקשישים במחנה טול כרם איך הם עזבו את הכפר קקון במהירות, בלילה, תחת מחסה החשיכה, כשכל הריהוט וכלי המיטה וכלי הבישול – הכל נשאר בכפר. ושמעתי מאחד מאנשי אלכסנדרוני איך הם מצאו בתים שעדיין היה בהם אוכל חם בטאבון.  

נפגשתי עם אחד מוותיקי מושב אומץ, היושב על אדמות הכפר לשעבר, ותיק מיוצאי רומניה, והוא סיפר לי את גרסתו איך נוסד המושב: קבוצה של עובדי כבישים, עולים מרומניה, שעבדה באזור עמק יזרעאל, החליטה לנטוש את העבודה הקשה ואת האזור הנידח בעיניהם וללכת ברגל לכיוון שבו אמורה הייתה להיות העיר תל אביב. בדרכם, עייפים ויגעים, הגיעו לכפר נטוש, בתיו בנויים אבן, ובתוכו כל הציוד הנחוץ למגורים: מיטות, כלי בישול, ריהוט בסיסי, שמיכות. הם החליטו להישאר ולהתיישב במקום. 

"איפה כל הבתים של קקון?" שאלתי את אותו חוקר תולדות ארץ ישראל שפגשתי באורח מקרי במסעדה המשפחתית במטולה. "הרי היו שם בתים בכפר, והם אינם עוד." 

"אין לי מושג", אמר האיש. "זו תעלומה שאתה תצטרך לפתור". 

יום אחד ישבתי במוסך בסביבת מגורי וחיכיתי שהמוסכניק יסיים לתקן את המכונית שלי. איש שנראה כחוזר בתשובה ברסלבי, התיישב לידי והמתין אתי. קשרנו שיחה. בין לבין, הוא סיפר לי שהוא עוסק בהיסטוריה של ארץ-ישראל ואילו אני סיפרתי לו שאני כותב ספר על הכפר קקון.  

עיניו אורו. 

"קקון, מה? שאלת את עצמך פעם לאן נעלמו כל הבתים של הכפר?" הוא שאל. "הרי במושב שעומד שם אין שאריות או חורבות, חוץ מהמתנ"ס של המועצה שמבוסס על בית משופץ גדול שכנראה היה במרכז הכפר". 

"אין לי מושג", אמרתי. "איש לא ידע לומר לי". 

הוא הביא את פיו קרוב אל אזני כממתיק סוד ואמר: "אתה מכיר את האמפיתאטרון הקטן של העיירה הסמוכה? זה שבנוי מאבנים כאילו עתיקות?" 

"מכיר", אמרתי. 

"כל האמפיתאטרון הזה", הוא אמר וקרץ, "כולו בנוי מהבתים של קקון". 

הסיבוב של קקון 

אין לסיפור הזה מוסר השכל. לכל שהותנו במקום הזה אין. אבל אם תשאלו אותי למה לא סיימתי לכתוב את הספר על קקון, הסיבה היא זו: 

בעיקול הכביש שלמרגלות הגבעה עליה עמד מרכז הכפר קקון, במקום שנקרא אצלנו "הסיבוב של קקון", ושנחשב בזמנו סיבוב מסוכן שהכביש בו משובש ולא תקין, בסיבוב הזה קרתה ב-2001 לבת שלי נינה תאונת דרכים קשה. ישבתי לידה בבית לווינשטיין שלוש שנים, כתבתי את יומן הפגיעה והשיקום שלה, והספר על קקון הונח בצד. 

כשנינה הייתה מחוסרת הכרה, הביא בן דוד שלי מתקשר שינסה ליצור אתה קשר. סיפרתי למתקשר את הסיפור על קקון. בלילה הוא צלצל אלי ואמר שעשה תקשור.  

"הרוחות של קקון רוצות שתניח להן", הוא אמר. 

אני לא ממש מאמין בתקשור, במיוחד כשאינני מצליח לתקשר עם מרבית האנשים שאני פוגש ביום-יום. בכל מקרה, אלו היו הרוחות של קקון שלא הניחו לי, ולא להיפך. 

כשיצאנו מבית לווינשטיין אחרי שלוש שנים, הבטתי סביבי והבנתי שחבל על המאמץ – הספר על קקון כבר לא יעניין אף אחד. אף אחד לא רוצה לדעת מה עובר על הצד השני.  

ואף אחד לא רוצה יותר לדבר על שלום. 

הרוחות של קקון הניחו לי לבסוף, בשטח מסתובבים פליטים עם מפתחות של דלתות שכבר אינן קיימות, דלתות של בתים שהפכו לאמפיתאטרון, אבל יש כבר עם אחד שהסתובב אלפיים שנה עם מפתחות של בית המקדש ועדיין חולם לבנות אותו, אז מטורפים לא חסרים ולא יחסרו לנו אף פעם, ויום אחד אולי צאצאי אותם פליטים יתמזל מזלם גם הם, ויזכו לעשות נכבה לעם אחר.  

כי ככה זה עם בני אדם. תפתחו ספר היסטוריה כלשהו ותראו. 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

אומר גל טוויג, מנהל פיתוח עסקי בשולחן מגדלי התמרים, שבימים אלה עושה את הכל ליישום התוכנית העסקית שגובשה בשולחן לשיקום ענף התמרים הישראלי, כדי להחזיר אותו לדרך המלך * באמצע מרץ ייצג השולחן חמישה
7 דק' קריאה
בינואר 2010 יצא לפועל מבצע "גאולה מרצון" במסגרתו פשטה המשטרה בשיתוף הרווחה על בית המשפחה שבו התגוררו נשותיו וילדיו של גואל רצון. אחת מהנשים ששוחרו מהכת היא יהודית הרמן מקיבוץ שפיים, אז בת 29,
9 דק' קריאה
בכנס, בהשתתפות עשרות רפתנים מהדרום ונציגים מהרשות הפלסטינית, הוצג המיזוג בין חברות פרוג'קט בר והרמן שיווק וכן הובאו סקירות מקצועיות להעשרת הידע של ציבור הרפתנים. בכנס הוצגה השותפות החדשה בין 'פרוג'קט-בר', בבעלות 50% של
2 דק' קריאה
בזמן שמכונות תעשייתיות ענקיות טווות שטיחים, רוקמות דוגמאות, ומייצרות ברבע דקה את מה שאמור להיות מיוצר בהקפדה ובתשומת לב – יש את מי שעושה את המלאכה כמו פעם, באופן הרבה יותר ידידותי לסביבה והרבה
12 דק' קריאה
שיר אור גורדון ממושב בית זית, מדריכת יוגה ומטפלת גוף נפש, מספרת על הרצון לפתוח מרחב תרגול יוגי רוחני.   אומרים שהתרגיל הכי קשה בתרגול יוגה הוא להניח את המזרן על הרצפה. וכן, להתחיל להגמיש
4 דק' קריאה
אורי גנני מספר על ילדותו בכפר ויתקין, על מעשי קונדס שערך עם חבריו במושב ועל העצב העמוק שבהתבגרות  האוצר ממרסיי  נושא , שמאד היינו ערים לו בילדותנו בכפר ויתקין, היה עתיקות. זה היה בעיקר
4 דק' קריאה
להיות רווקה מזדקנת במושב זה גרוע יותר מאשר רווק מזדקן. לרווק מזדקן יש אחות שתדאג לו. רווקה מזדקנת לעולם תהיה עוול על אחיותיה ואחיה ובסופו של דבר על הקהילה. סוף החורף. אני השתדלתי לעשות
לרגל הוצאת ספר הילדים "לשרהיה שיר שמח" מספרת השחקנית והמחזאית רובי פורת שובל, כיצד למדה להשתמש בשמחה ככלי להתמודדות עם מצבי לחץ – ועל העולם הקסום שגילתה בסבתאות הספר "לשרהיה שיר שמח" הוא לא
7 דק' קריאה

הרשמו לניוזלטר

השאירו את הפרטים והישארו מעודכנים!

דילוג לתוכן