יבול שיא
הרפת והחלב
‏‏לכידה1 1

הנשף – פרק נוסף מיומנה של אם המתבגר

3 דק' קריאה

שיתוף:

בבוקר האוטו שלי חזר להיות דלעת. גזרי סרטים כתומים השתלשלו מכל עבריו, נשרכו מרושלים באי סדר ולאות של סוף הלילה.

הכיסא שליד הנהג נצץ בשאריות אבקת קסם שנשרו משמלת הנשף של מיכל המהממת, שקרוב לוודאי כבר מזמן נמה את שנת היופי שלה במיטתה, בחדר השינה שבבית הוריה. כל הסוסים שבו אל האורוות, כל הילדים חזרו להיות ילדים, התכנסו אל שינה עמוקה, נטולת חלומות, בסופה הם יקומו אל יום חדש, יום שבו, לראשונה מזה 12 שנה, הם לא יהיו יותר תלמידים. בני הבכור סיים את חוק לימודיו. סיבה למסיבה.

בפרקים הקודמים, אתם זוכרים אולי, דיברנו על מופע הסיום של מחזור פ"ה בביה"ס. והערב בפינתנו – מסתבר שיש גם נשף.

תמרה שאלה אותי "אימא, מה לבשת לנשף?". יתכן אפילו שהיא אמרה פרום. PROM. כי מי שיש לו נשף בסיום י"ב, לגמרי יש לו פרום.

"לא לבשתי, לא היה לנו כזה", אמרתי. יכולתי לראות עליה שהיא מרחמת עלי, היא אמרה "איזה עלוב זה". תמרה בת 11. היא כבר מתכננת את שמלת הנשף שלה, לעתיד לבוא, בעוד כך וכך שנים.

דגם מיוחד

האמת האמיתית היא שגייסתי את כל הציניות שלי אל הדבר הזה, שהרי מה לילד מושבניק ולחליפת שלושה חלקים, ונשף וילדה אחת יפה ומאופרת תלויה לו על הזרוע למשך ערב אחד? אבל האמת היא שבאופן מאוד מפתיע ובלתי צפוי, דווקא הערב הזה ריגש אותי פי כמה וכמה מההוא שדיברנו עליו בפרקים הקודמים. כי היו שם דברים אחרים, שיפו בעיניי מאוד.

כאימא לבן (או לפחות בן מהדגם של הבן שלי), את לא באמת יודעת מה קורה. בכלל, אף פעם, את לא באמת יודעת מה קורה. הוא לא מספר כלום, את דגה פיסות מידע מחברות שלך שיש להן בנות, או בנים שהם יותר ורבאליים, ומקווה לא לפספס ישיבות הורים חשובות או טיולים שנתיים, כי לא ידעת שיש. ככה שאני מגלה תוך כדי תנועה שאת בני ובנות הזוג שלהם לנשף סיום י"ב, הילדים כבר קובעים איפשהו בסביבות כיתה ט', או י' לכל המאוחר, ולא משנה אם בני זוג הם, או אם יש להם בני זוג אחרים. מה שננעץ לפני שנתיים, זה מה שקובע. החלפות באופן פרטי.

פעם הזדעזעתי מהרעיון הזה, הכל כך אמריקאי וכל כך מרוחק מהעולם שאני גדלתי בו, ובעיניי גם מהעולם שבו אני מגדלת היום את ילדיי, אבל משהו לכד את ליבי ברגע שבו ראיתי את בני בכורי לבוש, לראשונה בחייו, חגיגי. חגיגי ממש. זה ילד שהחגיגי שלו זה חולצות כדורגל שהוא מזמין לו מפה ומשם. זה ילד שבחיים שלו לא לבש חולצה מכופתרת. אפילו את החולצות המשובצות שקניתי לו פעם, בילדותו, באיזה H&M אמסטרדם נגיד, הוא סירב ללבוש. זה ילד שג'ינס וטי שירט הם לחם חוקו.

חליפה לפי מידותיו

אז מה הסיפור עם החליפה הזאת ומה הסיפור עם הנשף הזה?

לא הסכמנו להשתתף בקניינות המופרכת של חליפה במאות שקלים שהוא ילבש פעם אחת בחייו, שהרי ברור לכל שגם כשהוא יתחתן ביום מן הימים, זה בטח יהיה בחולצה של הפועל תל אביב או איזה מנצ'סטר כלשהו, ולא הסכמנו לקחת חלק בחג הנשף הזה, שלא הבנו בכלל את פשרו.

ודווקא יצא מגניב, בנוסח מדידות של הקיבוץ מפעם, הוא מדד את החליפה של תומר מלפני שנה והיא הייתה קצת גדולה עליו, אז הוא מדד את החליפה של תמיר מלפני שנה, והיא הייתה עליו בול, וכולם שמחו, איזה יופי, הוא הולך לבד. כשהוא יצא את פתח הדלת בחליפה, לראשונה בחייו, עלה לי מהבטן אל הגרון גוש התרגשות של לראות את הילד שלי בפעם הראשונה לבוש בדבר שהוא מעולם לא לבש. באופן הזוי נזכרתי דווקא ברגע מאוד מסוים, שהוא היה בן שנתיים וחצי ועמד לראשונה בחייו על מדרגות הבית, בתחתונים, קטן כזה ומתוק, פעם ראשונה בחיים שלו בלי חיתול, ואיזה ילד גדול הוא נראה לי אז. כמו עכשיו, בחליפה.

שעה לפני זמן סינדרלה הוא שאל אותי "אימא נראה לך שאני אקשט את האוטו?", ואני שלא הבנתי כלום בענייני נשף, אמרתי לו "בטח לקשט", והייתי גאה בו כולי, כשהוא הדביק במרושל כמה סרטים כתומים וכמה אותיות שנשארו מהאוטו שנוח קישט לעצמו. לא היה כתוב כלום באותיות האלה, הן פשוט נצצו. זה הילד שלי, לא באמת אכפת לו איך הדברים ייראו.

אחר כך הוא נסע לאסוף את מיכל המהממת, אחר כך שיירת מכוניות מקושטות נסעה ברחבי כפר תבור, ואז התכנסה במתחם, ושיירת הורים מצלמים, נרגשים, הקיפה אותם. הילד שלא אומר כלום לא אמר "כדאי לכם לבוא", אבל אנחנו ברגע האחרון חשבנו שאולי בכל זאת נקפוץ. מזל שלא שאלנו אותו, מזל שבאנו, לא יודעת למה, זה היה מרגש כל כך.

בעצם אני חושבת שאולי התרגשתי כי הם שמחו כל כך בעצמם, זאת הייתה שעת רצון של ילדים והורים, אף ילד לא אמר "אמא תעזבי אותי באמא'שלך", "אבא אל תחפור", כולם שמחו להצטלם, כולם שמחו להתחבק. אני גנבתי חיבוקים ונשיקות ככל שרק יכולתי. הילד שלי סיים בגאווה י"ב

כיתות. האמת היא ששום דבר לא מובן מאליו בסיפור הזה, האמת היא שזאת סיבה אמיתית למסיבה.

שבוע עבר מאז. בעת שאני כותבת את הטור הזה, הילד שלי ישן עמוק. בעוד שעה הוא יקום, עוד בטרם יעלה השחר. אני אכין לו סנדוויץ' לדרך, הוא ייסע לגיבוש לצנחנים. כמה מהר נגמרות חגיגות סיום י"ב, כמה מהר מגיע השלב הבא.

תשמור על עצמך, ילד שלי מוצלח.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

אומר גל טוויג, מנהל פיתוח עסקי בשולחן מגדלי התמרים, שבימים אלה עושה את הכל ליישום התוכנית העסקית שגובשה בשולחן לשיקום ענף התמרים הישראלי, כדי להחזיר אותו לדרך המלך * באמצע מרץ ייצג השולחן חמישה
7 דק' קריאה
בינואר 2010 יצא לפועל מבצע "גאולה מרצון" במסגרתו פשטה המשטרה בשיתוף הרווחה על בית המשפחה שבו התגוררו נשותיו וילדיו של גואל רצון. אחת מהנשים ששוחרו מהכת היא יהודית הרמן מקיבוץ שפיים, אז בת 29,
9 דק' קריאה
שר החקלאות ופיתוח הכפר, עודד פורר: "הימים האחרונים היו קשים במיוחד והביאו את החקלאים להפסדים. אני מברך על מתווה חשוב זה שגובש על-ידי גורמי מקצוע במשרד החקלאות ורשות המיסים, שייתן מענה מהיר, יזרז את
< 1 דק' קריאה
ד"ר שוקי לשם הוציא ספר מיוחד במינו על אח מיוחד ולא שגרתי ("הוא לא כבד, הוא אחי", הוצאת אוריון), ובו הוא מדבר בפתיחות על הקנאה בחברים שיש להם אחים "רגילים", על הבושה שחש מאחיו
8 דק' קריאה
עמותת 'להתחיל מחדש' שהוקמה על ידי שרון כהן, פועלת להצלת חמורים ושאר בעלי חיים שכבר מאות שנים חיים בהזנחה חמורה וסובלים התעללות קורעת לב. "נשבר לי הלב" אומרת שרון כהן מייסדת העמותה להתחיל מחדש
2 דק' קריאה
בזמן שיוצרים מכול העולם שואבים השראה משאון העיר והרעש – לוהאריה שואבת את השראתה מהחיים השלווים במושב. השקט, פכפוך מי המזרקה בגינה, המעיינות הזורמים ואפילו נקישה של נקר על העץ – כולם מובילים אותה
4 דק' קריאה
לפני 16 שנים הקים יובל רוט, בן חצרים, שאחיו אהוד נרצח ב-1993, את "בדרך להחלמה", עמותה המסיעה ילדים פלסטינים חולים לבתי חולים בישראל. בין המתנדבים קיבוצניקים רבים וקיבוצים לא מעטים מממנים את הוצאות הדלק
6 דק' קריאה
"אהבה, לימונדה וכתב יד רדוף" הוא שמו של ספרה האחרון, השמיני במספר, מאת לידיה גורדון קנכט מגעתון. סיפור אהבה וגם סיפור מתח, המשלב נגיעות ספרותיות ופילוסופיות במפגש עם כתבי אבן גבירול  "להרוג יהודים, כך
2 דק' קריאה

הרשמו לניוזלטר

השאירו את הפרטים והישארו מעודכנים!

דילוג לתוכן