יבול שיא
הרפת והחלב
FB IMG 1617803359846

הסבון בכה מאוד

4 דק' קריאה

שיתוף:

מה שמרה אימו של הדי בן עמר בארון? למה הוא למעשה אנדרטת שואה מהלכת? טור לא קל ליום קשה

סיפרתי כאן בעבר שבשנות ה-90 הייתי מדריך טיולים בחברת "נתור". בחורף, מחוץ לעונה, ארגנה החברה טיול-צ'ופר למדריכים. הטיול היה לצ'כוסלובקיה והונגריה – צ'כוסלובקיה הייתה אז עדיין מדינה אחת. 

הצטרפנו חניה-זוגתי-לחיים-ארוכים ואני לטיול הזה. אחד האתרים בהם ביקרנו היה מחנה הריכוז טרייזנשטאט.  

את טרייזנשטאט החזיקו הנאצים כמחנה לדוגמה – לשם הביאו את נציגי הצלב האדום כדי להוכיח להם שכל השמועות על מחנות הריכוז הם שקר וכזב, ושהיהודים דווקא חיים בהם טוב ואפילו מקיימים חיי תרבות וקהילה. טרייזנשטאט שימש כסוג של פתרון זמני ל"בעיית יהודי בוהמיה ומורביה", וכתחנת ביניים לאושוויץ, לשם הועברו מעת לעת תושבים מהמחנה ושם נרצחו. 

היה יום קודר, קר ואפלולי כשסיירנו במחנה. הכול היה מכוסה שלג ואפרורי, מה שהוסיף על האווירה המדכאת שהמחנה השאיר עלינו. ביציאה, קצת לפני השער, ראינו ביתן קטן שבצידו היה פתח גדול וסגור, כמו בדוכן פלאפל או קיוסק, פתח סגור שפנה אל שביל המבקרים. 

"מעניין מה זה הביתן הזה", אמר מישהו מהקבוצה. 

"זו החנות של הסובנירים", אמרתי. "חנות המזכרות, כמו שיש בכל אתר תיירות שמכבד את עצמו. רק שבגלל שזה לא בעונה היא סגורה עכשיו". 

"חנות מזכרות?" תהה האיש. "איזה מזכרות כבר אפשר למכור כאן?" 

"שיני זהב," אמרתי. "נעליים." 

כולם צחקו. מסתבר שלאנשים היה צורך לפרוק את המועקה שהצטברה במהלך הסיור. רק אדם אחד לא צחק – זוגתי-לחיים-ארוכים, חניה. היא לא אמרה כלום אבל ארשת פניה העלתה הבעה קפואה כשל ספינקס מצרי, סימן מובהק לכך שהיא כועסת. 

"מה עשיתי לא בסדר?" שאלתי כשהתיישבנו במושב שלנו באוטובוס. 

"אתה יודע מה דעתי על ההומור שלך", חניה אמרה. "יש דברים שלא צוחקים עליהם!" 

"כמו מה, למשל?" שאלתי. 

"כמו השואה", חניה אמרה. "וכל מה שקשור בה". 

אז אני מתנצל מראש אם בהמשך הטור הזה יתגנב לו שביב של הומור פה ושם – אני מודע לכך שיצאתי פגום-משהו בעניין ההומור שלי, וכשתגיעו לסוף הטור הזה יש לקוות שתבינו למה. 

היישר לידי האס אס 

לא באמת קוראים לי הדי. 

הדי הוא שם של חיבה, כמו שלדני קוראים בעצם "דן" ולגדי קוראים "גד". בתעודת הזהות שלי רשום השם "הד". אלו ראשי תיבות של הילדה ודויד. הִילדה הייתה אחות של אימי. דויד היה בעלה של הילדה. היו להם שתי בנות נאות והם היו הסניף העשיר יותר והמצליח יותר של משפחתה של אימי. 

בתור שכאלו, בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, כשהגרמנים השתלטו על רומניה, הילדה ודויד שילמו כסף רב למורה דרך ומסתנן שאמור היה להעביר אותם ואת הבנות בדרך-לא-דרך מרומניה לשווייץ. אלא שבימים ההם לא היה ג'י.פי.אס, וכך הם מצאו עצמם עושים את דרכם בהובלת מורה-הדרך הרומני היישר לידי האס אס. לאחר שמורה הדרך קיבל את שכרו גם מהצד הגרמני, הדודים שלי המשיכו בדרכם – ככל שהצליחה אימי לברר בשנים שאחרי המלחמה – למאוטהאוזן שבאוסטריה. שם נעלמו. 

קראו לי על שמם. 

זה הפך אותי לאנדרטה מהלכת לשואה, ואין פלא על כן שלא פעם במהלך חיי הרגשתי כמו רשימת שינדלר קטנה. 

האפר מדשן את השדות 

מחנה הריכוז והעבודה מאוטהאוזן היה חלק מתשלובת מאוטהאוזן-גוזן. הוא הוקם ליד העיר לינץ שהייתה עיר תעשייתית, כדי לספק כוח אדם זול למפעלים הרבים שבאזור ולבצע תוך כדי כך "השמדה תוך עבודה". בשיטה זו הועבדו הקורבנות עד אפיסת כוחות, ואז הומתו בתאי גז. במקום הייתה גם משרפה קטנה לשימוש מקומי, כך שהכול היה מושלם.  

כ-300 אלף נרצחו במאוטהאוזן, מהם 38 אלף יהודים, בהם כנראה הדודים שלי ושתי בנות-הדודה שלא יצא לי להכיר.  

אבל נסעתי לבקר אותם. כשהיינו באוסטריה לראות הופעה של ג'ו קוקר, שָׂכרנו, חניה ואני, מכונית וביקרנו באזורים הכפריים שבין וינה ללינץ. המכונית ששכרנו הייתה מסוג קרייזלר, חדשה לגמרי שרק עלתה לכביש, והכול בה היה אוטומטי. כל כך משוכללת הייתה המכונית הזו, שכשעצרנו ברמזור יצאה יד חשמלית מהדשבורד, הוא לוח המחוונים, וחיטטה לי באף בלי שהייתי צריך להתאמץ ולעשות זאת בעצמי.  

כי אין על השכלולים של מכוניות אמריקאיות. 

אז כמו שהתחלתי לומר, הגענו במסגרת הטיול שלנו לכפר הקטן מאוטהאוזן. השדות היו ירוקים והמראה היה מקסים ומלבב, ואני אמרתי לחניה בגאווה: "את רואה, זה בזכות המשפחה שלנו. אני בטוח שהאפר שלהם מדשן כאן את השדות". 

אצלנו במשפחה תמיד התחנכנו להיות מועילים. 

כולם יזדעזעו 

לאמא שלי הייתה אובססיה תמידית בשנים שאחרי המלחמה: היא החליטה שהיא צריכה לספר לעולם מה עשו הגרמנים במלחמה הזו, ואז להגיע לשיא ולספר מה הם עשו לאחותה, לגיס שלה ולשתי הילדות.  

יום אחד העזתי ואמרתי לה: "אני חושב שהעולם כבר יודע מה הגרמנים עשו, פחות או יותר. לא נראה לך שאולי הגיע הזמן לעזוב את זה?" 

"אתה חושב שאתה יודע הכול, מה?" אימא שלי אמרה. "אז בוא אני אראה לך משהו, חכם גדול שכמותך". 

והיא פתחה את הדלתות האמצעיות של ארון הבגדים בעל חמש הדלתות שבחדר השינה שלה ושל אבי. שם, במדף העליון, היא החזיקה סבונים ללא עטיפה כדי שיפיצו ריח נעים על הבגדים, ומתוך המדף העליון ההוא הוציאה עכשיו חבילה קטנה עטופה בנייר חום ופתחה את עטיפת הנייר. במרכזה היה סבון רגיל למראה, צבעו לבן. 

"אתה יודע מה זה?" שאלה. 

"סבון," אמרתי, "יש לך הרבה כאלו כאן. למה זה עטוף בנייר?" 

"זה סבון משומן של בני אדם," אמרה אימא שלי. "זה סבון שעשוי מיהודים". 

לא ידעתי אם להתרחץ או להקיא. 

"למה את מחזיקה את הדבר הזה בארון שלנו?" שאלתי אותה מזועזע. הייתי אז צעיר, והתנהגויות של אנשים עדיין הפתיעו או זעזעו אותי לפעמים. 

"כדי לגלות יום אחד לעולם מה הגרמנים עשו," אימי אמרה. "יום אחד אני אראה את הסבון הזה לעולם וכולם יזדעזעו!". 

זה לא קרה. 

זה לא קרה כי אימי שקעה בדיכאונות קליניים קשים כולל אשפוזים ומכות חשמל וניסיונות התאבדות, ולא נשאר מי שיהיה פנוי להביא את העדות הזו בפני העולם, וכך מתישהו, בשנות ה-70 המאוחרות לדעתי, הסבון הזה נעלם.  

אין לי מושג מה קרה לו. 

אז אם אתם קוראים את הטור שלי מעת לעת ונראה לכם שיצאתי פגום-משהו, תנסו לדמיין איך זה לגדול עם אימא שמחזיקה סבון עשוי מיהודים בארון.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

נחמיה מצוינים ממושב הודיה מספר לעמרם קליין על השתלשלות חיו ואיך הצליח לשלב בין חקלאות לחיים כלוחם אש במערך הכבאות וההצלה * סיפור חיים  נחמיה, יו"ר עמותת רֶשֶֶף, איגוד הגמלאים של מערך הכבאות וההצלה,
3 דק' קריאה
בשעה טובה ולאחר שנה מאומצת ועקבית, הערב התכנסה ועדת המנכ״לים שהוקמה מכח החלטת ממשלה 1752 לעניין קביעת מכסת עובדים זרים, בה קבענו לראשונה כי מכסת העובדים הזרים לחקלאות תעמוד בשנה הקרובה על 70,000. בהתאמה,
״מדובר בהחלטה חשובה אשר מחזקת את החקלאים בישראל המשוועים לידיים עובדות כדי לספק תוצרת חקלאית ולהמשיך ולחזק את ביטחון המזון של אזרחי ישראל. חקלאי ישראל ממשיכים לעבוד ולעבד את אדמותיהם בגבולות, זאת תחת אש
תפוחי אדמה, צנוניות, עגבניות שרי וגם בטטות. השטחים החקלאיים בעוטף עזה מספקים כ-50% אחוז מסך הדרישה הקלורית השנתית של אוכלוסיית ישראל. קבוצת מחקר מאוניברסיטת בן-גוריון בנגב בחנה את השפעת המלחמה על ייצור המזון באזור

הרשמו לניוזלטר

השאירו את הפרטים והישארו מעודכנים!

דילוג לתוכן