יבול שיא
הרפת והחלב
shutterstock 315205853

הסיפור עלי ועל הנשים שלי

3 דק' קריאה

שיתוף:

הדי בן עמר תמיד שמח לעזור. גם אם זה אומר לנסוע בטרנזיט של הקיבוץ לנתב"ג עם שבע נשים עטויות לבוש מסורתי שלא מדברות מילה עברית

סעיד ואני היינו חברים טובים. 

אני אומר "היינו" כי בשלב כלשהו, עם תחילת האינתיפאדה השנייה, שבניגוד לראשונה נמשכה זמן רב ולמעשה לא הסתימה עד היום, ועם בניית חומת ההפרדה שניצבת בין טול כרם לביננו, חברי יד חנה ותושביה, כמו גם בין טול כרם לשאר העולם, האפשרות של סעיד ושלי להיפגש כמו פעם והאפשרות שלי לבקר בדנאבה, הכפר של סעיד הגובל במזרח העיר טול כרם, ולשבת בנינוחות תחת העצים שבחצרו וללכת יחד לשוטט ברחובות טול כרם – כל אלו התפוגגו והיו כלא היו. 

אבל בתחילת שנות ה-90, עם דיוני אוסלו ברקע וכשהאווירה בשטחים ובין ישראל לפלשתינים הייתה עדיין סבירה, הדברים היו שונים לחלוטין – אווירה של תקווה וידידותיות שרתה באוויר, ישראלים התקבלו בברכה בחוצות טול כרם ושכם, ובשכם אפילו הקצו מקומות חניה ייעודיים לקונים ישראלים שהגיעו לעיר ועודדו את כלכלתה מצד אחד, כשהם נהנים ממחיריה הזולים בכל המוצרים מצד שני. 

באותה עת, תקופת דיוני אוסלו, זכור לי במיוחד מקרה שבו נסעתי עם סעיד ידידי לטול כרם לקניות, והתקשינו למצוא מקום חניה. מצאנו את עצמנו סובבים בכיכר המרכזית של העיר כשסעיד אמר: "עזוב, תחנה כאן, בכיכר". 

"אבל זו כיכר!", אמרתי מופתע. "איך אני יכול לחנות בכביש שמקיף אותה? ועוד ליד השוטר הזה שעומד כאן לידנו?! נפלת על הראש?!" 

"לשוטר לא אכפת", אמר סעיד. "ליהודים מותר הכול עכשיו בטול-כרם", ובזאת הוא נפנף לשוטר בידו והשוטר הביט אלי בחיוך ידידותי והחווה בידו "הכול בסדר, תפאדלו". 

אז חניתי שם. 

סידור רכב 

ההיכרות שלי עם סעיד החלה כשסעיד עבד כפועל בחממה ההידרופונית של יד חנה, חממה אותה ניהלתי. מהר מאוד הוא נעשה לפועל הראשי שגם מנהל את העבודה, וכמקובל במצבים שבהם אנשים עובדים יחד התיידדנו. הוא התארח בביתי והכיר את ילדיי ואני התארחתי בביתו, ולא מעט פעמים יצאנו להסתובב בטול כרם העיר יחד. לעיתים לקחתי אותו לראות את הגליל, הכנרת, חופי הים וערים שונות בארץ. 

היינו חברים. 

(וגם סיפרתי בטור זה לפני שבוע, בטור "סוד החומוס המשפחתי", איך נהגנו ללכת יחד לחומוס אבו שאדי שבסמטאות טול כרם העיר). 

על רקע זה, פנה אלי סעיד באחד הימים בבקשה הבאה: בן של בן-דודו מהכפר דנאבה מגיע לארץ מלימודים בגרמניה, שם הוא מתמחה בהנדסת חשמל בחברת סימנס. הוא אמור לנחות ביום מסוים בנתב"ג, אמר סעיד, והמשפחה חוששת שיהיו להם קשיים להגיע ברכב פלסטיני לנתב"ג לאסוף אותו. האם אהיה מוכן להסיע מישהו מהמשפחה אתי ברכב של הקיבוץ, כך שיוכל לפגוש את הצעיר בנתב"ג ולבוא איתו הביתה? 

"אין בעיה", אמרתי. "אזמין רכב בסידור-רכב למועד שאמרת לי, אגיע לדנאבה שלוש שעות לפני שעת הנחיתה כדי שיהיה לנו מספיק זמן להגיע בשקט לנתב"ג ולמצוא חניה, ואני והקרוב הנוסף ניסע יחד". 

הזמנתי בסידור רכב את הפולקסוואגן טרנזיט של הקיבוץ, רכב עם 11 מקומות. אין לי מושג איזה חוש שישי אמר לי ולחש לי מבפנים שזה יהיה הרכב המתאים. 

מרבה נשים 

ביום ובשעה היעודה הגעתי לביתו של סעיד בכפר. מחוץ לשער חיכו לי, נרגשות מאוד, שבע נשים לבושות בבגדים מסורתיים כהים, ראשן מכוסה ועטוף היטב ורק פניהן הנרגשות מבצבצות החוצה. 

לקחתי את סעיד הצידה. 

"סעיד", אמרתי. "מה זה??? אמרת לי "קרוב משפחה!"  

"היה דיון במשפחה על השאלה מי ייסע", אמר סעיד במבוכה. "כולם רצו לבוא לקבל אותו. בסוף החליטו שגברים לא יבואו כי יכולה להיות עם זה בעיה במעברים ובכניסה לנתב"ג. עם נשים מקפידים פחות. אף אחת לא הייתה מוכנה לוותר, אז אלו יבואו איתך. זה בסדר?" 

"אני יכול להגיד לך לא?" אמרתי. "העיקר שגם אתה בא". 

"אני לא אבוא", אמר סעיד. "לגברים מתייחסים אחרת, אמרתי לך. אם אבוא עלולות להיות בעיות במחסום. אתה נוסע רק עם הנשים". 

התחלתי להזיע. 

"מישהי מהן מדברת עברית? שיכולה לתרגם?" 

"לא", אמר סעיד. 

***** 

יצאנו לדרך – אני ושבע הנשים אתי במכונית. 

אין מה לומר – הן היו מאוד נחמדות ואסירות תודה על ההסעה, הן שוחחו אתי בחביבות שיחה ערה בערבית שוטפת, ואמרו לי המון דברים שלא הבנתי מהם מילה, הן כיבדו אותי בתפוחים, תמרים, שזיפים, אגוזים, והיה לי לא נעים לסרב אז טחנתי מטול כרם עד נתב"ג בלי הפסקה. 

בשער הכניסה לנתב"ג עצרו אותי. המאבטח ראה את הפרצוף הלבנבן-חנוני שלי וחייך בידידות. 

ואז הוא הציץ לתוך האוטו. 

"תעצור בבקשה בצד, תכבה מנוע ותצא מהאוטו". 

יצאתי. 

היה תחקיר צפוי – מי אתה, מאין אתה בא, למה אתה בא – הראיתי את תעודות הבעלות על הרכב של הקיבוץ, הראיתי את תעודת זהות שלי, הסברתי שאני בא לאסוף סטודנט מהכפר דנאבה, סטודנט שלומד בגרמניה, ושחבר ביקש ממני לעשות זאת כטובה כי לרכב עם מספר כחול מהכפר יעשו בעיות, ואז הגיעה השאלה הצפויה: "ומי אלה כל הנשים האלה?" 

לא יודע מה עבר לי בראש כשעניתי: "אלה הנשים שלי – לא ברור?" 

היו כמה שניות של דממה ואז קרה הדבר הכי לא צפוי – המאבטח התחיל להיקרע מצחוק. הוא צחק עד שפחדתי שייקרע לו הטחול, וברגע מסוים כשהצליח לקחת אוויר הוא דחף לי את התעודות חזרה ליד ואמר: "יאללה, יאללה, סע!" 

לא חיכיתי הרבה – נכנסתי לאוטו ונסעתי. 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

נתחיל בהודעה של דוברות המשטרה – גניבות בקר בשווי של מאות אלפי שקלים. כתב אישום הוגש באמצע ינואר האחרון, בגין עבירות של גניבות בקר וקשירת קשר לביצוע פשע נגד 3 נאשמים, שגנבו עשרות פרות
2 דק' קריאה
משפ' יעקב עדיין ממשיכה ברפת רציתי מאוד לבקר ברפתות השכנות בחבל תענך שהולכות ונעלמות וכך, היה מרגש מאוד לפגוש את זוג המבוגרים – רחל ואליהו יעקב, יחד עם ירמי בנם הצעיר, שהוביל אותי בחום.
7 דק' קריאה
יוחאי קמחי בעין חרוד איחוד קצת לפני המלחמה יצאתי לפגוש איש מיוחד בעין חרוד עם עשייה בלתי פוסקת במשך עשרות שנים, עם דגש על הרפת. כל הפיתוח בענפי החקלאות בקיבוץ עין חרוד איחוד, עבר
6 דק' קריאה
פוסט אחד שהניע אנשים רבים בתקופת המלחמה שנים רבות שאני מלווה את רפתות העוטף במסגרת תפקידיי בענף. במבצעים הביטחוניים המיוחדים, השתדלתי להתנדב ליום-יומיים בחליבות ברפת, שהעובדים שלה פונו בצו צבאי והיא נשארה ללא צוות.
3 דק' קריאה
חודשים רבים של השקעה בקידום המועמדות בכל משקי הקיבוצים וביום שלישי 14.2 התקיימו הבחירות והדרמה הייתה גדולה. בשעות הלילה נספרו הקולות וליאור שמחה נבחר לתפקיד מזכ"ל התנועה הקיבוצית. הוא יחליף בתפקיד את ניר מאיר
2 דק' קריאה

הרשמו לניוזלטר

השאירו את הפרטים והישארו מעודכנים!

דילוג לתוכן