הסכינים של יוזק

"תקופת כהונתו של יוזק כמזכיר הקיבוץ נחשבה למוצלחת. תמיד נזהר לא ללכלך את הידיים. שומר מרחק"

(למצולם בתמונה הראשית אין קשר לסיפור). צילום: מתי חלילי, משמר העמק

בשיחת הקיבוץ היה אמור להיחרץ גורלו של יוזק. הוא היה אחד משלושה המועמדים לתפקיד מזכיר הקיבוץ. עד יומו האחרון, זמן רב, לאחר שסיים את תפקיד המזכיר, שאליו נבחר, כמשוער, ברוב קולות מוחץ מרשים, יזכור את בעליהן של חמש האצבעות של ארבעה חברים וחברה אחת שהצביעו נגדו. כל אצבע – בעין – כמוה כסכין בליבו. את ההתנגדות לבחירתו המשיל יוזק לבגידה בו. וסימה, על אף הבחירה בבעלה לתפקיד רטנה, עם היוודע התוצאות, אנחנו לא יודעים לנהל חשבונות אנחנו יודעים רק לחסל חשבונות. קבלני חיסול, זה מה שאנחנו. דמוקרטיה שמטוקרטיה, הכול שמות חלולים. בשורה התחתונה אנשים קטנים. קטנוניים. לזכותו של יוזק ייאמר שהוא שקל דברים לגופם, למהותם, ולא עירב את היחס האישי שלו כלפי מי שהוא התבקש או נדרש לדון ולהחליט בעניינם מתוקף תפקידו.  

שמועות 

היו חברות וחברים שהוא חיבב. היו שהוא תיעב. היו מי שהוא סלד מהם ובחל בכל קשר עימם. היו מי שמגעו איתם הפתיע אותו לטובה ואף לימד אותו דבר-מה חדש על אודות נפש האדם. והיו הטינות. והרטינות. והקנאות העמומות. והיו הנקמות הקטנות, הבלתי מורגשות. תקופת כהונתו של יוזק כמזכיר הקיבוץ נחשבה למוצלחת. ייחסו אותה ליכולתו ללכת בין הטיפות, כשירד גשם, ובין הגיצים, כשפרצה שריפה. הוא אומן ההליכה בין לבין, אמרו עליו. תמיד נזהר לא ללכלך את הידיים. שומר מרחק. ועם זאת, בדרכו הערמומית (היו מי שכינו אותה נכלולית) השכיל להיות מעורב בדיוק במידה הנדרשת, לא מילימטר יותר. יותר מכול העליבה אותו, ובמידה מסוימת העיבה על כל משך כהונתו, התנגדותה של ראומה. יותר מהעלבון צרבה את נפשו ההפתעה שבהתנגדותה לכהונתו. יוזק ייחס אותה לניסיון שהיה בהצבעתה "להרחיק עדות", להזים שמועות על "קטע" שהיה להם פעם. לא. לא היה דבר וחצי דבר ביני לבין יוזק. ואם היה מה שלא היה – בואו. אנחנו רק בני אדם. אבל היום? עובדה. כולם רואים, התנגדתי לבחירתו. אבל יוזק פירש אותה כנקמה. 

נקמה 

לימים השתנתה מתכונת ההצבעה. זה לא היה רק שינוי טכני באופן ההצבעה. זה היה שינוי במהותה. ההצבעה החשאית הופכת את הדם הרע לדם סמוי. איש לא רואה איש מקיז אותו. הצבעה חשאית מאפשרת לסגור חשבונות, יוזק, תאמין לי, הלא אתה יודע זאת בדיוק כמוני. אתה לא יודע מי מצביע נגד, אתה רק יכול להניח ולשער. וכל אחד יכול להמציא אליבי.  

ביום שבו הועלה גם שמה של ראומה להצבעה – היא רצתה לצאת ללימודי רפואה אלטרנטיבית – התרונן משהו בליבו של יוזק. עקצוץ דק אבל חריף של… של מה בעצם. הוא נשבע לעצמו לשלשל אל תיבת הקלפי פתק עם סימן V במשבצת הקטנה, המלבנית, הסמוכה למלה – נגד. לא הייתה לו סיבה מוצדקת להתנגד אבל חשאיות ההצבעה אפשרה לו לבטא נקמה קטנה, קטנונית, ובלאו הכי איש לא יראה אותו נוקם. אנחנו רק בני אדם ולפעמים אפילו זה לא, נהגה לומר סימה בכל פעם כשהופתעה מתוצאות ההצבעה, תחילה בשיחות הקיבוץ ועם הזמן – בקלפי.  

נוצות  

ראומה זכתה ברוב מכריע של קולות, המספר הגבוה ביותר מבין המועמדים לצאת ללימודים. היא הרגישה כי הקיבוץ כולו מאחוריה, שושבינים בחופת כלולותיה, כך דימתה עצמה, כפי שסיפרה לימים לחברה טובה שלה, הינה הקיבוץ, ברוב ברור ומחמיא, נותן לה את ברכת הדרך. לא עניין אותה מי היו חמשת המתנגדים, מה גם שלא הייתה לה אפשרות לוודא את זהותם. פתקי ההצבעה הושמדו לאחר שתי הספירות. ביום הראשון ללימודיה, רגע לפני עלייתה על האוטובוס שעימו נסעה אל העיר הגדולה, אל מקום לימודיה, פגשו עיניה את עיניו של יוזק שעבר על יד האוטובוס בדרכו לביתו. הם החליפו מבטים – בעיניה נוצות ובעיניו סכינים. יש דברים שלעולם לא ייוודעו.