יבול שיא
הרפת והחלב
תמונת ניצחון צילום עמית יסעור באדיבות יונייטד קינג

גבורת הקיבוצניקים בקרב על ניצנים

5 דק' קריאה

שיתוף:

"תמונת הניצחון" סרטו של אבי נשר, לא מפסיק לעורר הדים מאז עלה על המסכים. נשר לא מאשים את אנשי הקיבוץ והלוחמים אך נותן מקום גם לנרטיב הפלסטינאי 

עמיר יפת

סרט חדש של אבי נשר הוא בדרך כלל, עבורי, חגיגה ישראלית, של במאי ויוצר מיוחד, שלא מהסס לגעת גם בנושאים כבדים ומעוררי מחלוקת כמו בשואה ("החטאים"), בעולם החרדי ("הסודות") בעיירות הפיתוח ("סוף העולם שמאלה") ובצידם סרטי הווי מדויקים כמו שני סרטי הקאלט, "הלהקה" ו"דיזינגוף 99". ביקורת הקולנוע בארץ וגם אולמות הקולנוע, מעניקים לנשר בשנים האחרונות בעיקר חיבוק חיובי ואוהד. וכך גם התקבל סרטו החדש "תמונת הניצחון". הביקורת מהללת בדרך-כלל, ואת הסרט ראו כבר מעל 100 אלף איש, על פי הפרסומים, וזאת בעולם של אומיקרון (בהקרנה שראיתי בסינמה סיטי בראשל"צ, נכחו 16 איש. כך שמומלץ לבדוק מראש כמה אנשים צפויים ואפשר להנות מסרט בלי מסכת טאליבן על הפרצוף…). 

צילום עמית יסעור באדיבות סרטי יונייטד קינג
צילום עמית יסעור באדיבות סרטי יונייטד קינג

תמונת הניצחון הוא סרט על קולנוע, על חשיבות אומנות הקולנוע, היכולת לספר סיפור ודרמה בנוסף לתעמולה במיוחד בעת מלחמה, בימים שכל המידע הגיע דרך התקשורת – הכתובה, הרדיו, הקולנוע ויומני החדשות שלו. זה סרט על אנשים צעירים, על חלומות ואומנות, על אהבה, על שברון הלב, על מלחמה נוראית, על פוליטיקה שגורמת לדם צעיר להישפך, על גנרלים, יוקרה, תפיסות עולם עקומות או שלא, והמון עצב. 

הסרט נפתח ב-1978, עם הסכמי השלום הנחתמים בבית הלבן, וחוזר בפלשבק ל-1948, דרך עיניו של מוחמד חסנין הייכל, אז עיתונאי ואיש קולנוע צעיר וחדור אמונה בצבא, במלך. ב-1978 חסנין הייכל הוא עורך אל-אהראם, העיתון המצרי החשוב ביותר, אשר מול הטלוויזיה מבכה את ההסכם, מבכה את מותם של הלוחמים ונזכר באירוע מכונן, של אותה תמונת ניצחון שהתבקש להביא למלך פארוק מהקרב על ניצנים. תמונה שלא עוזבת אותו כבר 30 שנים, והיא תמונתה של מירה בן ארי. תמונת ניצחון? זה ספוילר אז אדלג… 

ברפת יש פרה אחת 

הסרט מצליח לעורר שוב, ונדמה ביתר שאת, על פי כמות המאמרים והדעות שנרשמות ונשמעות בחודשיים האחרונים מאז יצא לאקרנים, את הפולמוס סביב הקרב האחרון בניצנים, וכמובן הדף הקרבי של אבא קובנר. לצערי, הסרט חוטא לניצנים, בסט שנבנה עבורו, ובתחושה שעשו כאן חלטורה למרות שזו ההפקה הכי יקרה אי-פעם בתולדות הקולנוע הישראלי. הרפת היא פרה אחת ועגל, גן הירק הוא שלושה מ"ר, הקיבוץ הוא בקושי 300 מ"ר, יש בו אולי 5 ילדים ובקושי עשרים בוגרים.  

סרטים, במיוחד סרטים היסטוריים, שלא לדבר על סרטי מלחמה היסטוריים, מצליחים לקחת אותך ולשאוב אותך למציאות המדומיינת שהם מגישים. אתה מאמין למה שאתה רואה, אתה מרגיש את המקום, את הקושי, את התנאים הקיומיים. קח עוד 300 ניצבים, תלביש אותם במדי צבא, תהפוך אותם לחלוצים, אתה משחזר תקופה? אז שחזר. לא בכאילו. 

 בתמונת הניצחון מישהו התבלבל נורא בין הצגת תיאטרון לסרט, עד כדי כך שכמו שעל הבמה לא צריך לכבס בגדים באמת ולהרטיב את הרצפה עם מים וסבון, כך גם כאן עומדות שלוש חברות וכאילו מכבסות באמבטיות אמייל כמו פעם. אחד המבצעים ההרואיים של הקרב על ניצנים הוא "מבצע תינוק" בו צעדו חברי וחברות ניצנים על ילדיהם עד לבאר טוביה, מפנים אותם לפני הקרב האחרון. כאשר ברור שמי שנשאר יילחם על חייו, וכנראה גם יאבדם. זו תמונה שהיתה צריכה להחקק בלב כולנו והיא בקושי מחזיקה בגין העובדה שלמסע הזה יוצאים בסרט עשרים איש בקושי. בסיום הסרט, מתרחש מה שהתרחש במציאות וזה הסדר חילופי שבויים. גם כאן במקום המסה של מאה חברי ניצנים השבים הביתה (ומקימים את הישוב הנפלא שלהם מחדש) אנחנו מקבלים קבוצה של עשרה אנשים. ואני לא מצליח להתרגש, ולא רק בגלל שאני קיבוצניק חסר רגשות מהבית הכולל. 

העיקר האווירה 

חבורת השחקנים הצעירה מחוללת כאן נפלאות, אם מתעלמים מכל רעשי הרקע שציינתי. יש אווירה כיפית של מעשה חלוצי בישוב החדש. הדיאלוגים מעוררי אמון, הפחדים והאהבות, משחקי הכוח בין החברים לחיילים מגבעתי שמגיעים לעזור לישוב, כולם עושים כאן תפקידים, קטנים אמנם, אבל בהחלט אמינים ומעניינים. כך גם בצד המצרי, המתנדבים שמגיעים לתמוך במאבק הפלסטיני להשבת הקרקעות ש"נגזלו" מהם (היסטורית כמובן שזה לא נכון, ואדמת ניצנים נקנתה בכסף מלא), והדמות המלאה והמרשימה ביותר בסרט, דמותו של חסנין הייכל (אמיר חורי) המייצג את כל המורכבות של המאבק הערבי במדינה היהודית והקולוניות שלה.   

ואל תטעו, הסרט הוא לא על גבורתה העילאית של מירה בן ארי, במשחק מצוין של ג'וי ריגר, ולא על גבורת שאר חברי ניצנים. בנרטיב של הסרט נמצאת גבורת הקיבוצניקים, זו לא שאלה בכלל, שעמדו בפני מטחי אש של כוחות עדיפים פי שלושה או יותר מהם. אין בסרט אפילו קמצוץ אשמה או שאלה על תפקודם של לוחמי גבעתי וחברי הקיבוץ. זה סרט על הכוח של התקשורת לייצר עבור הקהל שלה את המציאות שהיא רוצה שהוא יאמין לה, ושתתאים לו. ומכיוון שהמלך פארוק זקוק לתמונת ניצחון אחרי שהכוחות העדיפים שלו חוטפים ונסוגים עד לעזה, חסנין הייכל יספק לו אותה – מבוימת וערוכה כמובן כאילו המלך עצמו פיקד על הקרב בניצנים. ומהצד השני, ושוב אותה תקשורת, הדמות של האיש הרע, מי שמשתמש ביכולת הכתיבה שלו והדמגוגיה, הפוליטרוק של גבעתי, האיש שהסרט מעמיד אותו בראש הגורמים לקרב האבוד בניצנים, הוא אבא קובנר. יונתן ברק משחק את קובנר, כאיש אכזר, רע-לב, דמגוג עם כריזמה מסוכנת, דמות מסוכנת. 

(במאמר מוסגר, אציין שמיכאל קובנר פרסם ב"הארץ" של יום שישי, 21.1.22, מאמר בו הוא מנסה להסביר למה אביו לא התנצל בפני חברי ניצנים על הדברים הקשים שפרסם בעקבות כניעתם והליכתם לשבי. זהו מאמר עגמומי, שעיקרו הוא תהייה מדוע אבי נשר לא הראה לו את התסריט, ואת מה שבחר להציג בדמותו של קובנר. ומדוע לא ניתנה לו האפשרות להגיב על הטענות שנרמזות לגבי דמותו הלא חיובית של אביו כפי שהיא מוצגת בסרט. אגיב אני ואומר שטוב שכך נהג נשר). 

"תמונת הניצחון" הוא סרט שמבוסס על אירועים שקרו באמת. אבל הוא עדיין סרט עם חירות אמנותית ועם סטיות טובות ומעניינות מהאמת. זה סרט על קרב קשה. על קיבוץ שאיבד במלחמה הזו רבים מבניו. הוא סרט שמציג בלי לעפעף את הנרטיב הפלסטיני, בהבנה שלו, באהבה לדמויות בכפר שיושב מעל ניצנים. סרט שבו מי שהתרגלנו לראות כאויבים, הם אנשים עם כמיהות ומחשבות ונטיות אמנותיות, שונות מאיתנו אבל עם זכות מלאה לנהוג כפי שנהגו. הוא מציג את אוזלת ידם של המפקדים להבין מה קורה בשטח, את האגו של המנהיגים ששולחים לקרב, ובעיקר מבכה את מותם של חיים צעירים בקרב במקום לדבר ולפתור את הקונפליקט בדרכי שלום. 

אז האם כדאי להתאמץ ולצאת לאולם הקולנוע הקרוב כדי לראות אותו? לא בהכרח. אין במסך הגדול שום חסד מיוחד לסרט והוא יעבור היטב גם במסך הקטן, אליו בטח יגיע עוד כמה זמן. ומן הסתם מי שרוצה להמשיך ולהיפגע מהעיסוק בשאלות סביב הדף הקרבי וגבורת אנשי ניצנים, וקרבות תש"ח בכלל, ימצא בסרט הזה פחות תשובות

הקרב על ניצנים  

על ניצנים הגנו 67 חברי משק, מתוכם עשר לוחמות. הם תוגברו, החל מינואר 1948, ב-44 לוחמים מגדוד הטירונים 58 של חטיבת גבעתי. בהמשך, נוספה מחלקה בת 30 לוחמים מגדוד 53 של גבעתי, אשר הופקד על הגנת השטח שבו נמצא הקיבוץ. לרשותם עמדו 80 רובים, 30 תת מקלעים, ארבעה מקלעי ברן, מרגמה שני אינץ', פיא"ט, רימונים ובקבוקי מולוטוב.  

לרשות הכוח המצרי אשר תקף את ניצנים עמדו פלוגת משוריינים (13 משוריינים), 4 טנקים קלים, 16 תותחי 25 ליטראות, 12 תותחי 2 ליטראות, סוללת תותחי 6 ליטראות, שני תותחים 3.7 אינץ', סוללת תותחי נ"מ, וכיתת מרגמות שלושה אינץ'.  

בשעות הבוקר של ה-7 ביוני, לאחר הפגזת מרגמות קשה שנמשכה מאז חצות הלילה, תקפה פלוגה מצרית את "גבעת המיכלים". בקרב, שנמשך עשר שעות רצופות, נהרגו 33 ממגיני המשק, כמחציתם חיילי גבעתי. אחה"צ נכנעו הנותרים. 106 המגינים, 26 מהם פצועים, הובלו בתהלוכת ניצחון ברחובות מג'דל בדרכם לשבי במצרים, בו חלקם עונה. 

הדף הקרבי 

בדף קרבי של חטיבת גבעתי כתב קצין התרבות של החטיבה, אבא קובנר, ובאישורו של מפקד החטיבה שמעון אבידן, תחת הכותרת "נפילת ניצנים כישלון": 

"…הכישלון חמור… בית אין מגינים על תנאי, הגנה משמע בכל כוחות הגוף והנפש, ואם יפקוד הגורל: טוב ליפול בחפירות הבית מאשר להיכנע לפולש רצחני…להיכנע כל עוד חי הגוף, והכדור האחרון נושם במחסנית, חרפה היא. לצאת לשבי הפולש – חרפה ומוות". 

בעקבות דרישה של חברי ניצנים הוקמה ועדה שטיהרה את מגיני הקיבוץ. ועדת החקירה הייתה יריית הפתיחה של מאמץ בין עשרות שנים להפוך את הקיבוץ לאחד מסמלי הגבורה של מלחמת העצמאות. 

יצחק פונדק, מג"ד 53, הביע את צערו ואת תחושת האחריות שלו. "אם לא הצלחתי בתש"ח לגונן כראוי על ניצנים הלוחמת על חייה מבודדת ונשכחת מלב כל, מן הראוי לפחות שבהגיע יומי אמצא לצדם של חייליי שנפלו בקרב האכזר". הקיבוץ נענה: "כבוד הוא לנו להשיב בחיוב לפנייתך…". 

אבא קובנר, לעומת זאת, מעולם לא התחרט בפומבי על דבריו. 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

אומר גל טוויג, מנהל פיתוח עסקי בשולחן מגדלי התמרים, שבימים אלה עושה את הכל ליישום התוכנית העסקית שגובשה בשולחן לשיקום ענף התמרים הישראלי, כדי להחזיר אותו לדרך המלך * באמצע מרץ ייצג השולחן חמישה
7 דק' קריאה
בינואר 2010 יצא לפועל מבצע "גאולה מרצון" במסגרתו פשטה המשטרה בשיתוף הרווחה על בית המשפחה שבו התגוררו נשותיו וילדיו של גואל רצון. אחת מהנשים ששוחרו מהכת היא יהודית הרמן מקיבוץ שפיים, אז בת 29,
9 דק' קריאה
זו שעת זריחה, אנחנו עומדים בתוך החממה ומתכוננים ליום עבודה חדש. אבי הוא החקלאי, אנחנו בני הנוער של המושב שעוזרים לו בעבודות השונות, בתקווה להרוויח כמה גרושים ולהעביר את חודשי הקיץ החמים בלי להשתגע 
טלי שטרית (זאבי) ממושב דבורה, שהוציאה לאור את הספר "סבא גדול לפעמים קצת מבולבל", מדברת על פועלה למען הקשישים ("חברה שמכבדת את המבוגרים היא חברה יותר טובה"), על סבא ברוך שהיה ההשראה שלה ("היה
7 דק' קריאה
תערוכה מדהימה של קבוצת יוצרים, ביניהן מושבניקיות רבות, התקיימה לאחרונה באור עקיבא: ב"סטודיו של גלית" * שם התערוכה "שווה את הנייר" אומר הכל: כל היצירות נעשו מפיסול וציור של עיסת נייר מודבקת, והחומר שבמחשבה
10 דק' קריאה
הפסל בני קלינסקי, מבצרון, ממשיך ליצור גם בגיל 88 * קלינסקי הוא אמן בנשמתו, שבעבר היה דבוראי חרוץ ועבד כשמאי בקרן לנזקי טבע * לדעתו החקלאות, כפי שהיא מתנהלת כיום, היא בעייתית ביותר: "חייב
8 דק' קריאה
איך הוקם בעין גב בית תפילה המצוי בתוך בית הכנסת שהוא הקיבוץ כולו?  לקראת יום הכיפורים הופיעה מודעה על לוח המודעות של הקיבוץ. היא קראה לחברים שמאמינים שיש להיפטר מהדת הכובלת להירשם לעבודה ביום
3 דק' קריאה
מה הביא צנחני מילואים לאסוף טילי סאגר שהותירו המצרים בסיני והסורים בלבנון? למה הם גנבו זלדה וקומנדקר? מה השתבש עם הטילים האיטלקיים? סיפורה של מחלקה שמעולם לא הוכרה רשמית על ידי צה"ל  כתבות רבות
7 דק' קריאה

הרשמו לניוזלטר

השאירו את הפרטים והישארו מעודכנים!

דילוג לתוכן