אם יש שני נרטיבים, ציוני ופלסטיני, אולי יש גם שני נרטיבים שצריך ללמד בנושא השואה, יהודי ונאצי, וכל אחד יבחר למי הוא מאמין
האם יש ללמד במערכת החינוך על הכחשת השואה? תשובתי לשאלה זו היא חיובית. חשוב לחשוף את הנוער לתופעה הזאת, המקיפה מיליארדי מאמינים בכל העולם. עליהם להיות מודעים לה, למוטיבציה הפוליטית והאנטישמית העומדת מאחוריה, לרתימתה למאבק הערבי נגד ישראל ולמאבק הדה-לגיטימציה של גורמים במערב נגד מדינת ישראל. אין להסתיר זאת מן הנוער.
יש ללמד על הכחשת השואה, אך אין ללמד את הכחשת השואה. יש ללמד על קיומה של התופעה, אך להסביר שמדובר בשקר נתעב – בתעשייה בינלאומית של הפצת השקר הזה.
אבל, בעצם, אפשר ללמד על כך גם אחרת. על פי הגישה הפוסט-מודרניסטית, כפי שבאה לידי ביטוי במאמרו של אברהם פרנק בגיליון האחרון של "זמן קיבוץ", אין אמת, יש רק נרטיבים; כל אחד והאמת שלו. אל לנו לשטוף את מוחות התלמידים באינדוקטרינציה ציונית, המספרת רק את הסיפור שלנו ומתעלמת מן האחר ומן הסיפור שלו; עלינו לרחוק מהגישה הלאומנית צרת האופקים והחשוכה, המציגה לתלמידים רק את האמת שלנו, ומסתירה את האמיתות האחרות ואינה מאפשרת להם בחירה אמיתית.
על פי גישה זו, על משרד החינוך לחבר ספר לימוד על השואה, המתאר זה לצד זה את שני הנרטיבים, ולתת לתלמידים את חופש הבחירה. בכל דף בספר, מצד אחד יוצג הנרטיב שהייתה שואה, ומצד שני יוצג הנרטיב שלא הייתה שואה. בדף אחד ילמדו התלמידים את הנרטיב על פיו הנאצים השמידו שישה מיליון יהודים. בדף שממול ילמדו התלמידים את הנרטיב שבמלחמת העולם נהרגו עשרות מיליוני בני אדם ובתוכם גם כמה מאות אלפי יהודים. בדף אחר ילמדו את הנרטיב, שעל פיו היו מחנות השמדה ותאי גזים. בדף שממול הם ילמדו את הנרטיב, שעל פיו תאי הגזים הם המצאה של התעמולה הציונית, שנועדה להצדיק את הפשעים נגד האנושות שמבצעת הציונות כלפי הפלסטינאים. וכך, דף אחרי דף, ירחיבו התלמידים את אופקיהם וילמדו את שני הנרטיבים, בלי שטיפת המוח הלאומנית.
תעמולת כזב
נשמע מופרך? לפני כ-13 שנה למדו היסטוריה בבית הספר המקיף שער הנגב בספר מסוג זה. נכון, אין המדובר בספר של "נרטיבים" על השואה, אלא על הסכסוך הישראלי ערבי. במקום ללמוד את האמת ולהתחנך על צדקת הציונות, לומדים התלמידים שאין אמת אלא אמיתות, אין צדק אלא כל צד והצדק שלו. ואם הספר הזה כשר, איזו סיבה שבעולם תצדיק פסילת ספר עם "הנרטיב" של מכחישי השואה.
כפי שיש ללמד את הילדים על הכחשת השואה, יש ללמד אותם על ה"נכבה". אך כפי שיש ללמד אותם שהכחשת השואה היא שקר, כך יש ללמד אותם שסיפורי ה"נכבה" הם שקר. עליהם לדעת שאויבי הציונות מציגים את הציונות כתנועת קולוניאליסטית שפלשה לפלשתין וערכה טיהור אתני בילידים הפלסטינאים. אך עליהם לדעת שזהו שקר גס ונתעב – שהציונות היא תנועת השחרור של העם היהודי, שהשיבה אותו למולדתו והעניקה לו ריבונות; שזו התנועה הטהורה והצודקת ביותר בהיסטוריה האנושית, ששמה קץ לעוול הגדול בתולדות האנושות. עליהם לדעת שבכ"ט בנובמבר 1947 עצרת האו"ם החליטה על חלוקת הארץ באופן שהשאיר ליהודים כבשת רש של רסיסי מדינונת בחלק זעיר של א"י המערבית; היהודים קיבלו את ההחלטה במצהלות וריקודים ואילו הפלסטינאים התנפלו למחרת על היישוב היהודי על מנת להשמידו, שנה וחצי אחרי השואה. עליהם לדעת, שביום שבו הוכרזה המדינה, פלשו לתוכה מדינות ערב על מנת להטביעה בדם ביום הקמתה. עליהם ללמוד שמדינת ישראל ניצחה, ואין צודק מהניצחון הזה. אין לצפות מהפלסטינאים לחגוג את תבוסתם, אך הם נושאים במאה אחוז אחריות לאסונם, ולכן ה"נרטיב" המתבכיין, המתמסכן והקורבני שלהם כולו תעמולת כזב.
שר החינוך באותם ימים גדעון סער ויו"ר המזכירות הפדגוגית במשרד החינוך צביקה צמרת ז"ל, פסלו את הספר הזה, בצדק רב, ועוררו ביקורת חריפה. "הארץ" תקף אותם בחריפות ורדף את צביקה צמרת, שנהגתי לכנותו "המפא"יניק האחרון", כיוון שהיה בן-גוריוניסט מובהק, תוך הצגתו כשילוב של ז'דנוב ומקארטי. הרי לימוד בספר הנראטיבים השקרי הזה הוא שיא הנאורות והפתיחות.
אז אני לא מתרשם מ"נאורות" הזאת, וגם לא מלעגו של פרנק על דבקותי באמת ועל אמונתי היוקדת בצדקת הציונות.
על האיום הנשקף לנו מהגישה של פרנק כתב אלתרמן, בשירו האחרון ערב מותו.
— אָז אָמַר הַשָּׂטַן: הַנָצוּר הַזֶּה
אֵיךְ אוּכָל לוֹ.
אִתּוֹ הָאֹמֶץ וְכִשְּרוֹן הַמַּעֲשֶׂה
וּכְלִי מִלְחָמָה וְתוּשִׁיָּה עֵצָה לוֹ.
וְאָמַר: לֹא אָטֹּל כֹּחוֹ
וְלֹא רֶסֶן אָשִׂים וּמֶתֶג
וְלֹא מֹרֶךְ אָבִיא בְּתוֹכוֹ
וְלֹא יָדָיו אַרְפֶּה כְּמִקֶּדֶם,
רַק זֹאת אֶעֱשֶׂה: אַכְהֶה מוֹחוֹ
וְשָׁכַח שֶׁאִתּוֹ הַצֶּדֶק.
כָּךְ דִּבֶּר הַשָּׂטָן וּכְמוֹ
חָוְרוּ שָׁמַיִם מֵאֵימָה
בִּרְאוֹתָם אוֹתוֹ בְּקוּמוֹ
לְבַצֵּעַ הַמְּזִימָּה!
נתן אלתרמן.
