יבול שיא
הרפת והחלב
PXL 20220523 153122623.MP

והערב בפינתנו: מה יגידו

3 דק' קריאה

שיתוף:

הקיבוצניקית לשעבר שחולמת בלילה שרואים לה את התחתונים ורוצה שכולם יאהבו אותה

בלילה שוב חלמתי שרואים לי את התחתונים. זה קטע, להניח את הקרביים שלך אל מול כל העולם. אני הנחתי אותם שם בחוץ, לעיני כל, לפני כשלושה שבועות, ועכשיו, לפרקים, חלומות ביעותים פוקדים אותי. 

כתבתי ספר. הוא יצא, הוא בעולם, הוא כבר נוכח במלוא צבעוניותו על מדפי כל חנויות הספרים. בשבוע שעבר הוא ואני אפילו כיכבנו כאן, בכתבה בעיתון. 

ועכשיו – עכשיו מה יגידו. מה יגידו הקוראים, מה יגידו בקיבוץ, מה יגידו. אתם מכירים את זה הרי, נכון? 

ואם תהיה נפילה? 

כי לפני הכל, בואו לא נשכח, מדובר בקבל"שית – קיבוצניקית לשעבר, שתמיד, אבל תמיד, יהיה לה הכי חשוב בעולם שכולם יאהבו אותה. אני מתאמנת כבר כמה שנים טובות על להגיד לעצמי שזה לא ככה, וזה גם לא חייב להיות ככה, ולא כולם יאהבו אותי, אין סיכוי, העולם לא עובד ככה, זה ברור, וגם עכשיו, וכבר מזמן ומאז ומתמיד לא כולם אוהבים אותי, וזה הכי בסדר בעולם (ככה אני מספרת לעצמי), אבל עכשיו, יש את העניין עם הספר. כי מה יהיה אם לא כולם יאהבו אותו? כלומר אותי? כלומר אותו? מה יגידו עלי? ואם יגידו – מה זה אומר עלי? ראויה? לא ראויה? 

לשמחתי הרבה מאד, הספר שלי התקבל בזרועות פתוחות מאד, חמות מאד, הרבה מעל ומעבר למה שדמיינתי שאפשר בכלל לבקש ולהתפלל. זה אושר גדול, זאת התרגשות עצומה, ואני לא באמת מצליחה להכיל את זה, לעכל את זה. שוב ושוב החלומות האלה, כשאני מצליחה לישון. אני כמעט לא מצליחה לישון בימים אלה. 

אני חולמת שהעולם כפי שהכרתי אותו נגמר. שמלחמה פרצה. שאני עומדת על צוק שביר מאד, מתפורר, מחוץ למרפסת של בית גבוה מאד, על ראש צוק, ומט לנפול. שאני נופלת. שרואים לי את התחתונים. אני די טובה בפתרון חלומות. מה יגידו, מה יגידו. ואם תהיה נפילה? ומה יגידו? 

אדם מתיישב לכתוב ספר 

אדם מתיישב לכתוב ספר. זה לא קורה ברגע אחד, זאת החלטה, קודם כל בתוך הלב פנימה. ואז הכרזה, אני כותבת ספר. ועכשיו שהעולם יודע – אני באמת חייבת לעמוד במילתי. לכתוב את הספר הזה ואז גם להוציא אותו. וזה לוקח זמן. הרבה מאד זמן. קורים הרבה דברים בזמן הזה, החלטות מתקבלות, סיפור מתהווה, החלטות משתנות, רעיונות מתפתחים, ואז נפסלים, ושוב נשקלים. דמויות נולדות, דמויות נרצחות (לא באמת, לא אצלי), דמויות הולכות אל המקום שאליו הולכות דמויות שלא טוב להן הספר שלי והן אינן טובות בשבילו. אני לא ידעתי מה יקרה שם, הספר הזה כתב את עצמו. כמעט בכל רגע שישבתי לכתוב, היה לי בערך משפט פתיחה לפרק כשהנחתי את הידיים על המקלדת, והן הקלידו והקלידו, שטף של כתיבה, זרם תודעה, הנייר ספג הכול.  

ולפעמים הוא לא הסכים לספוג ומחקתי. וכתבתי ומחקתי וכתבתי ומחקתי, אלו שלוש שנים שבהן את בוראת עולם ויכולה לעשות בו ככל העולה על רוחך, ואף אחד, אבל אף אחד לא נמצא שם, בעולם הזה, מלבדך ומלבד הדמויות שבראת אל תוכו. לרגעים את נתקעת. לא בשל העדר מוזה, אני לא מאמינה במוזה מתוך שזה העיסוק שבחרתי לי. אתה לא עובד רק כשיש לך מוזה. אתה עובד כי צריך, גם אם לא בדיוק בא לך עכשיו. יום עבודה הוא יום עבודה. אבל לפעמים נתקעתי. קונפליקטים, סוגיות שצריכות לבוא על פתרונן. מה עושים? אני לא טובה בלפתור תקיעות כאלה מול המחשב. זה המקום האחרון בשבילי לפתור בעיות שקורות בתוך טקסט שמתהווה. אני הולכת לשחות. אני שוחה ושוחה וחושבת ומתלבטת, והתשובות באות, זה ממש ככה, וזה שוב ושוב מפתיע אותי, בכל פעם מחדש. הראש מתנקה אל תוך צלילות המים (אין על בריכת קאנטרי אליאל בכפר תבור, חורף וקיץ, שתדעו לכם שאין עליה). והשאלות באות על פתרונן, והתשובות מתיישבות לי בראש ושוב משפט פתיחה מתייצב, נקרא אל הדגל, וממשיכים קדימה. ככה זה עובד. 

המבקרת הקשוחה ביותר של עצמי 

היה שלב שבו חשבתי לגנוז את הספר. הוא כבר היה גמור, ערוך, רגע לפני הדפסה, לא משהו שבאמת יש לו היתכנות מבחינת הוצאת הספרים שאיתה חתמתי וכו', אבל ליטרלי עבר לי בראש שאולי זה היה בעצם רעיון גרוע, כל הספר הזה. זה היה ממש לא מזמן, אבל אני פתאום חשבתי שאולי הוא מטופש, אולי הוא לא ראוי, ומה יגידו, מה יגידו, מה יגידו. אני אולי המבקרת הקשוחה ביותר של עצמי. ואולי לא, בטוח יהיו אלה שיגידו. מה יגידו. 

אלא שאני לא מהגונזים, אני גם לא מהכותבים למגירה, מעולם לא הייתי. אני חייבת פידבק, ועדיף שיהיה מיידי. הכל בחוץ, רואים לי את התחתונים. למרות שמה יגידו. זאת המורכבות של הדמות, ככל הנראה.  

בסוף הוא יצא. הוא מתקבל נהדר, הרבה מעל ומעבר לציפיותיי, ולמרות שלשם כיוונתי בתמימותי ולמרות שעל זה חלמתי בתמימותי. יצא טוב שככה, לא יודעת איך הייתי עומדת באפשרות האחרת של מה יגידו. במיוחד הבנים שלי ככל הנראה, שרק רגע אחרי שהספר יצא גילו לחברים שלהם מה אמא שלהם עשתה בשלוש השנים האחרונות. אני מבינה היום שהם לא גילו עד עכשיו, מפחד הפדיחה. תכלס? אני מבינה אותם. גם הם הרי חוששים, שמה יגידו. סיפור חיינו.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

אומר גל טוויג, מנהל פיתוח עסקי בשולחן מגדלי התמרים, שבימים אלה עושה את הכל ליישום התוכנית העסקית שגובשה בשולחן לשיקום ענף התמרים הישראלי, כדי להחזיר אותו לדרך המלך * באמצע מרץ ייצג השולחן חמישה
7 דק' קריאה
בינואר 2010 יצא לפועל מבצע "גאולה מרצון" במסגרתו פשטה המשטרה בשיתוף הרווחה על בית המשפחה שבו התגוררו נשותיו וילדיו של גואל רצון. אחת מהנשים ששוחרו מהכת היא יהודית הרמן מקיבוץ שפיים, אז בת 29,
9 דק' קריאה
אזור נחל תבור עשיר בחקלאות מגוונת ומודרנית וכך הגעתי לדיר הכבשים לחלב בקיבוץ גזית, שעובר שינויים רבים והתפתחות מרשימה, עם תוצאות כלכליות יפות הנסיעה לקיבוץ גזית מבצעת בנוף מקסים ושקט – הר תבור העגול
7 דק' קריאה
התמקדות של מדינת ישראל בגנטיקה, באיסוף נתונים ובהפחתת חום, הובילה לתנובת החלב הממוצעת הגבוהה ביותר בעולם לפרה  מישל אקרמן – HOARD'S DAURYMAN 4.2022 המחברת היא כתבת בענף החלב והחקלאות שבסיסה בקולומבוס, אוהיו. ההולשטיין הישראלי
10 דק' קריאה
מפעל למיחזור חומרי לוואי מורכבים הצטערנו לשמוע שחברת פינוי פסולות וייצור חומרי לוואי לרפת סוגרת את הפעילות המרכזית של מפעלה בקיבוץ מרחביה. תלונות על מטרדי ריח לתושבים בסביבה הביאו את הרשויות להציק שוב ושוב
10 דק' קריאה
נתן כספי שהוציא לאור ספר על הגיל השלישי ("שבעים, שמונים, תשעים" בהוצאת "ספרי ניב"), עקב אחר חייהם של יותר מ-30 נשים וגברים בגילים שבעים עד יותר מתשעים שפורחים בערוב ימיהם * המסקנה שלו: גיל
8 דק' קריאה

הרשמו לניוזלטר

השאירו את הפרטים והישארו מעודכנים!

דילוג לתוכן