יבול שיא
הרפת והחלב
תמונה 1 ציפה רובין

"והקיבוץ הרוס, הרוס. היה קיבוץ יפיפה"

4 דק' קריאה

שיתוף:

ציפה רובין, בת 80 פלוס מניר עוז, שניצלה מהתופת בזכות נכדתה ובעלה מספרת על רגעי האימה

עדותה של ציפה רובין מקיבוץ ניר עוז: 

"ישנו, זה היה יום שבת בבוקר, חג כמובן. ישנו אצלנו הנכדה ובעלה. היא בוגרת סיירת מטכ"ל והוא גם קצין, אני לא זוכרת כרגע באיזה חיל, אבל היה לו אקדח. הייתה אזעקה ורצנו לממ"ד, כהרגלנו בקודש. אמרנו 20 דקות או חצי שעה ויוצאים. אבל זה לא נגמר ואז התחלנו לשמוע פתאום קולות בערבית, צעקות, ושמענו אותם נכנסים לבית. אנחנו היינו סגורים בממ"ד. הממ"ד לא ננעל לחלוטין, רק הדלת נסגרת, כלומר מי שבחוץ יכול לפתוח אותו. הקצין, הבעל של נכדתי, קוראים לו בנצי, אמר לנו להיות בשקט ולכבות את הטלוויזיה ואז במקרה הייתה גם הפסקת חשמל. הבעל שלי ישן על המיטה. הוא קצת דמנטי אז הוא לא הבין בכלל מה קורה, הרעשים לא הפריעו לו. הוא היה מכוסה בשמיכה כהה ואנחנו נכנסנו מתחת למיטה, רותם הנכדה ואני. בנצי עמד עם האקדח שלוף בפינה של הקיר שאם מישהו יכנס הוא יחליט בשנייה האחרונה אם הוא יורה או לא, כי אם הוא יורה יהיה רעש ואז הם יזעיקו עוד חבר'ה, עוד ערבים. הערבי הזה נכנס לממ"ד ויש חושך מוחלט כי גם חלון המתכת היה סגור והוא צועק לחבר שלו 'אין פה אף אחד'. ואז הם התחילו לשבור את הבית, לזרוק, לגנוב דברים, אני לא יודעת מה כי הכול שרוף, בטח את הויזה ואת הכסף, מה שהם מצאו. ואז הם הציתו את הבית והלכו. היינו שם שבע שעות רצוף, אני חושבת. ואז הכול בער והתקרה נפלה. התקרה של הבית, לא של הממ"ד. הדלת התעקמה מהאש והתחלנו להרגיש מחנק והאף שלנו נהיה, את יודעת, שהכול אפר כזה שחור. הרטבנו סדין ושמנו על האף אבל זה עזר לחמש דקות רק. ואז בנצי החליט שאנחנו צריכים לצאת. לולא הוא לא היינו יכולים לצאת מהחלון של הממ"ד. צריך לקפוץ, היינו שוברים רגליים. הם הוציאו אותנו, הנכדה והוא. הם הרימו אותנו, אני התיישבתי על החלון והוא קלט אותי. הבעל שלי לא היה יכול להרים רגלים אז הוא שכב כזה על הבטן, היא הרימה לו את הרגליים והוא החזיק לו את הכתפיים ושלפו אותו החוצה. בנצי אמר לנו רדו על הברכיים ואנחנו בני 80, את מבינה? ושמענו ערבית איך שיצאנו. לא ידענו מה לעשות. יש מקלט מול הבית שלי, מקלט של החמ"ל, ושניה קודם ביקשתי ממי שאחראי שיביא לי את הקוד שנוכל לפתוח את הדלת. הצלחנו להגיע לשם רק אחרי עוד שעתיים. ישבנו מאחורי החלון של המקלחת, היו שם גרוטאות, כיסאות וזה היה מכוסה. ישבנו שם כל אחד על גודל של בלטה. זה צמוד לקיר והקיר לוהט ומלמעלה, מהחלון של הגג, יש חלון קטן כזה כמו של גגות רעפים, נפלה לידי חתיכה לוהטת. ובנצי בינתיים מצלצל לחמ"ל של החבר'ה שלו וביקש מהם להתקשר לחיל האוויר כי הסתובב שם הליקופטר כדי שיזהה אותנו. כדי שאם תהיה התקפה או משהו שידעו שאנחנו שם ולא יירו לכיוון. ואחרי שעתיים אנחנו רואים חיילים, חיילי צה"ל, סיירת מגלן או משהו כזה. בנצי שורק להם וקורא להם והם לא מפעילים את הראש. הוא הבין שזה מפחיד אולי והתחיל לדבר איתם בשפה צבאית ואז אחד הסתובב והם באו אלינו. אני כבר שכחתי את הקוד של המקלט אבל בנצי זכר. הם פתחו את המקלט ונכנסנו והחיילים האלה הלכו והוציאו אנשים מהבית. היו כבר בבתים הרוגים, משפחה שלמה, שלושה ילדים קטנים והסבתא. ורוב החטופים הם אנשים מבוגרים, 80 פלוס, פשוט נורא ואנחנו לא יודעים עליהם. כל השכונה הזו היא שכונה של מבוגרים אז היה להם קל. והייתה עוד משפחה שהיו לה שני אורחים צעירים, גם כן אחרי צבא, ועזרו להם באותה מידה והבית שלהם לא נשרף. הקיבוץ הרוס כולו, המרכול, חדר האוכל. הם שרפו הכול.

תמונה 2 c3db8a90 fc1c 4197 a4a1 63b1067b8f11
הבית בניר עוז. צילום: עמית רובין

בלולים לא היו תרנגולות כי זו הייתה הפסקה בין להקה ללהקה והרפת רחוקה מהקיבוץ, באיזה שדה. נשאר שם בן אדם אחד ועבד שם יומיים לבד עד שהצבא בא וגירש אותו והפרות נשארו בלי אף אחד. אז הבנים שלנו, הבנים וכל מיני אנשים, התגייסו ופשוט הביאו גנרטור והתחילו לחלוב את הפרות ולשפוך את החלב על האדמה ולהאכיל אותן ולטפל בהן. וכל הבנים שלנו, שבאו מחו"ל וכאלה שעזבו לפני שנים וחזרו, הם פשוט מדהימים. הם בקיבוץ, הם שומרים, הם מטפלים. הבן שלי שם עובד עכשיו ברפת, הוא בן 58, בוגר 669 והיה עד לפני כמה שנים במילואים. עכשיו רוב הנכדים החיילים שלי מגוייסים, שמונה מגויסים. אנחנו במודיעין אצל הבת שלנו. אני הייתי בכותונת לילה עד שהגעתי לכאן. כותונת לילה ויחפה. נורא, נורא. היום קיבלנו איזושהי רשימה חלקית של ההרוגים, המתים, החטופים. זוועה, זוועה. רוב החטופים הם זקנים, בלי תרופות, כולם חולים ויש להם סכרת ועניינים. פשוט היה לנו מזל שהיו לנו שני אורחים, מה שנקרא גיבורים. ואת יודעת, בני הקיבוץ התארגנו והם יודעים כל אחד איפה הוא נמצא, התחלקו לקבוצות, כל אחד אחראי על משהו, חלק שהם לא חברי קיבוץ אפילו ירדו לאילת ומטפלים בהם ואספו מלא כסף בשבילנו מכל העולם. את לא מתארת לעצמך מאיזה ארצות הגיעו תרומות. פשוט לא להאמין. אני דיברתי גם עם מישהו מקוסטה-ריקה, אני חושבת. עשירים כאלה שרצו לדבר עם מישהו ולא רק לתרום. נעניתי לבקשה. ואני פה עם בעלי, הוא לא בריא, אני משגיחה עליו כל הזמן ואני פה אצל הבת שלי וגם היא בצוות של הבנים שעוזרים. עוד מעט בא לפה גם פסיכולוג לדבר איתנו. ובאנו לפה בלי בגדים והרבה חנויות סגורות, את מבינה? אז הלכנו ליד שניה, תרמו לנו בגדים. בסוף מצאנו היום איזו חנות אחת וקנינו קצת גרביים ותחתונים, דברים כאלה. והקיבוץ הרוס, הרוס. היה קיבוץ יפיפה".

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

נחמיה מצוינים ממושב הודיה מספר לעמרם קליין על השתלשלות חיו ואיך הצליח לשלב בין חקלאות לחיים כלוחם אש במערך הכבאות וההצלה * סיפור חיים  נחמיה, יו"ר עמותת רֶשֶֶף, איגוד הגמלאים של מערך הכבאות וההצלה,
3 דק' קריאה
בשעה טובה ולאחר שנה מאומצת ועקבית, הערב התכנסה ועדת המנכ״לים שהוקמה מכח החלטת ממשלה 1752 לעניין קביעת מכסת עובדים זרים, בה קבענו לראשונה כי מכסת העובדים הזרים לחקלאות תעמוד בשנה הקרובה על 70,000. בהתאמה,
״מדובר בהחלטה חשובה אשר מחזקת את החקלאים בישראל המשוועים לידיים עובדות כדי לספק תוצרת חקלאית ולהמשיך ולחזק את ביטחון המזון של אזרחי ישראל. חקלאי ישראל ממשיכים לעבוד ולעבד את אדמותיהם בגבולות, זאת תחת אש
תפוחי אדמה, צנוניות, עגבניות שרי וגם בטטות. השטחים החקלאיים בעוטף עזה מספקים כ-50% אחוז מסך הדרישה הקלורית השנתית של אוכלוסיית ישראל. קבוצת מחקר מאוניברסיטת בן-גוריון בנגב בחנה את השפעת המלחמה על ייצור המזון באזור

הרשמו לניוזלטר

השאירו את הפרטים והישארו מעודכנים!

דילוג לתוכן