יבול שיא
הרפת והחלב
shutterstock 1746894794

חברבוקים

4 דק' קריאה

שיתוף:

הם שותפים לשמחות שלנו, לרגעים העצובים, מגיבים בלייק על האספרסו ברומא ועל ההגיגים. חברים בפייסבוק, כמה הם אמיתיים?

בשנת 2006 הוזמנתי לכנס מחזור בכפר המכביה ברמת-גן. 

מדובר היה בכנס בוגרי בית הספר התיכון "בליך" שבו למדתי, והאירוע בא לציין שלושים שנה לסיום לימודינו. בשיחה הטלפונית שבה נמסרה לי ההזמנה, ואחרי שאישרתי שבכוונתי להגיע, שאל אותי האיש בצידו השני של הקו אם אוכל "לכתוב משהו לכנס". 

בצעירותי, כאן המקום לציין, הייתי הכותב של הכתה, של בית הספר היסודי, ולבסוף של בית הספר התיכון – על כן נתתי תשובה חיובית. הנחתי שכשהתבקשתי "לכתוב משהו לכנס" התכוונו למשהו מדוקלם בחרוזים, או אולי לחיבור כלשהו בנוסח "זיכרונותיי מהתיכון", עם הקדמה, גוף החיבור וקטע מסיים, כמו שלימדה אותנו המורה ללשון והבעה עברית המורה נעמי, אבל כשסיימתי "לכתוב משהו לכנס" הסתבר שמה שכתבתי היה קטע של סטנד-אפ – כבר אז נעשיתי לאדם לא-רציני, מסתבר, מה שרק הלך והחמיר עם הגיל.  

הקטע שכתבתי לכנס ושביצעתי על הבמה באולם הכנסים של כפר המכביה נעשה לקטע הסטנד-אפ הראשון שעשיתי בחיי. אחר כך באו נוספים. 

כשראיתי שהחבר'ה נקרעים מצחוק, אמרתי מעל הבמה שמי שרוצה עוד מהחומר הזה מוזמן להתחבר לדף הפייסבוק שלי. כך קרה, שבמהלך השבוע שאחרי כנס המחזור הצטרפו לדף הפייסבוק שלי כשלושים חברי פייסבוק חדשים מבני המחזור שלי בתיכון – הומור הוא בהחלט מסנן טוב, כאן המקום לציין. 

בין החברים החדשים היו גם חיה וחנוך. 

******** 

שלום, שלום 

את חיה הכרתי לראשונה בגן שרה, בשכונת ילדותי שבדרום מזרח רמת-גן, שכונת "נווה-יהושוע". ככל שהתבגרנו עברנו מגן שרה ל"גן עירוני" כמו שהוא נקרא אז, ומשם לבית הספר היסודי "ארנון". פגשתי בה מעת לעת גם בשכונה, עד שבסוף כתה ד' עברתי להתגורר בשכונת רמת-חן והחלפתי בית ספר. רק בתיכון נפגשנו שוב, שם היינו מכרים של "שלום-שלום" ותו לא. 

עם חנוך ההיכרות שלי הייתה קצרה יותר – נפגשנו והכרנו שטחית בתיכון "בליך", ואחר-כך נפרדו דרכינו. 

מסיום הלימודים בתיכון לא נפגשנו עוד, הם ואני – עד לכנס הבוגרים של 2006. 

שניהם נעשו ל"חברבוקים" שלי אחרי הכנס ההוא –  חברבוקים כמשתמע מהשם פירושו חברי פייסבוק. 

******* 

אני נתקל לא מעט באנשים הנוטים לזלזל בהיכרויות פייסבוק ובחברות הנוצרת בו. הטענה הנשמעת שוב ושוב היא שמדובר ביחסים וירטואליים שאין להם כל משמעות, ושכמו לא די בכך שהיחסים אינם אמיתיים, גם האנשים עצמם המתחברים בפייסבוק אלו עם אלו אינם אנשים אמיתיים – שהלא מדובר בדמויות יצוגיות שאימצנו לנו כשפתחנו דף פייסבוק, דמויות שמציגות חזית ודמות שאנו רוצים להציג בפני האחרים, דמויות שבינן לבין עצמנו האמיתיים המשותף מועט מאוד.  

ועוד יש האומרים שמאחר ואנו פוגשים חברי פייסבוק בנקודות השקה קטנות וחטופות בלבד במהלך היום, אין לנו כל דרך לדעת על האדם שמעברו השני של דף הפייסבוק איך הוא באמת, ושההיכרות היא במישור רדוד ושטחי בלבד. 

ניסיוני מראה שבחלק מהמקרים זה אכן כך, אבל בחלק גדול מהמקרים זה שונה לחלוטין. 

לעיתים אתה מתחיל להתכתב עם אנשים שמגיבים לך בקביעות, ועם הזמן השיחות וההתכתבויות מעמיקות, עד שניתן לראות בהן חברות כל דבר. משלב זה אני עצמי יצרתי מפגשים פנים אל פנים עם חברי פייסבוק שעם הזמן נעשו חברים בשר ודם לגמרי ממשיים. ביניהם כמה מחבריי הטובים כיום. 

אבל גם כשהיחסים נשארים וירטואליים הם יכולים לקבל דמות ייחודית – כך היה עם חיה, ובאופן שונה מעט עם חנוך. 

חיה נהגה להגיב לכל סטטוס שלי בגיפ (GIF) – גיפ הוא יצור אינטרנטי ייחודי: זהו קטע מונפש קטן של שתיים או שלוש שניות שבהן מופיעה דמות כלשהי העושה תנועה, והתמונה הנעה הזו חוזרת על עצמה, במעגל אינסופי. 

אני כותב בפייסבוק על הכל מכל וכל: על החיים שלי ושל אחרים, על פוליטיקה, על מדעים מכל הסוגים ועל רכילות ירודה ונמוכה, מפילוסופיה גבוהה ועד רמת הביבים – על הכל.  

וחיה ידעה למצוא את הגיפ המתאים לכל דבר. 

לא היה נושא עליו כתבתי שחיה לא מצאה לו גיפ מתאים. הגיעו הדברים לידי כך שכשהעליתי סטטוס לפייסבוק שאלתי את עצמי איזה גיפ חיה תמצא ותדביק לו עכשיו. אין לי מושג מאין היה לה המאגר הבלתי נדלה הזה. 

ויום אחד היא נעלמה. 

אחרי זמן לא ברור, לפני כחצי שנה, הופיעה הידיעה הבאה בדף הפייסבוק של המחזור: "אנו מצטערים להודיע שחיה הלכה לעולמה. הלוויה תיערך ביום… בשעה.." וכן הלאה. סופר שם על מאבק במחלה קשה, כמו שקורה מעת לעת. 

הופתעתי לגלות עד כמה מותה נגע לליבי. הופתעתי לגלות כמה צער אני חש. שהרי לא נפגשנו פנים אל פנים מאז כנס המחזור ההוא, ולא החלפנו מילה זה עם זו למעט פה ושם בתגובות בפייסבוק. ועדיין ההרגשה הייתה שחברה אמיתית לכל דבר נעלמה מחיי.  

אני לא יכול לומר שזו רק הרגשה ושלא באמת כך הדבר. חברה אמיתית אכן נעלמה מחיי. אני עדיין מתגעגע לגיפים שלה בדף הפייסבוק שלי. 

דף מלא חיים 

חנוך לעומתה הגיב לי במילים. 

הוא התייחס כמעט לכל סטטוס שהעליתי, בלי להחמיץ אף אחד. תמיד הייתה לו הערה על הנאמר בסטטוס, לפעמים חיזק את דבריי, לפעמים חלק עלי – אני פסימיסט בגישתי והוא היה אופטימיסט מושבע. 

עכשיו חנוך איננו ואני מתוסכל – איך אוכיח לו שצדקתי כל הזמן כשהעתיד הגרוע מבין כל האפשרויות יתגשם??! 

חנוך יצא לפנסיה לפני כשנה – פחות או יותר בזמן שיצאתי אני. בעברו היה בתפקיד בכיר בבנק לאומי והפנסיה שלו אפשרה לו ולזוגתו חיי פרישה נוחים. דף הפייסבוק שלו היה מלא צילומים מטיולים תכופים במקומות שונים בעולם, כמו גם מבילויים איכותיים ביום יום – הצגות, תערוכות ומופעים.  

רוצה לומר: דף הפייסבוק שלו היה מלא חיים. למוות לא היה שם מקום.  

עד שלפני שבועיים הגעתי מיד-חנה אל בתי המתגוררת ביפו והחניתי את המכונית, כששמעתי צליל הודעת וואטסאפ נכנסת.  

"זה נכון שחנוך נפטר?" שאלה אותי חברת פייסבוק משותפת. 

קפאתי במקומי. התקשיתי לעכל את העובדה שמת. בדף הפייסבוק שלי עדיין הופיעו תמונות שלו ממסע הספארי שערך עם אשתו לאחרונה, בשמורת הסאראנגטי באפריקה, וסרטון מהופעה של אנריקו מאסיאס בתל אביב. הגם שלא נפגשנו פנים אל פנים אפילו בכנס המחזור ההוא, בפייסבוק נוצרה בינינו היכרות אמיתית. 

עברו שלושה שבועות מאז פטירתו, ואני שוב מגלה כמה חבר פייסבוק שמת יכול להיות חסר. חסר מדי יום ביומו כשאני מעלה סטטוסים בפייסבוק – והוא לא מגיב. 

אז אם תספרו לי שחברות פייסבוק היא לא ממשית, אספר לכם שהצער על חיה וחנוך אצלי הוא ממשי ואמיתי. 

על כן הטור הנוכחי נכתב לזכרם.  

מעניין מה היה לחנוך לומר עליו. מעניין איזה גיפ הייתה חיה מצמידה לו. 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

נחמיה מצוינים ממושב הודיה מספר לעמרם קליין על השתלשלות חיו ואיך הצליח לשלב בין חקלאות לחיים כלוחם אש במערך הכבאות וההצלה * סיפור חיים  נחמיה, יו"ר עמותת רֶשֶֶף, איגוד הגמלאים של מערך הכבאות וההצלה,
3 דק' קריאה
בשעה טובה ולאחר שנה מאומצת ועקבית, הערב התכנסה ועדת המנכ״לים שהוקמה מכח החלטת ממשלה 1752 לעניין קביעת מכסת עובדים זרים, בה קבענו לראשונה כי מכסת העובדים הזרים לחקלאות תעמוד בשנה הקרובה על 70,000. בהתאמה,
״מדובר בהחלטה חשובה אשר מחזקת את החקלאים בישראל המשוועים לידיים עובדות כדי לספק תוצרת חקלאית ולהמשיך ולחזק את ביטחון המזון של אזרחי ישראל. חקלאי ישראל ממשיכים לעבוד ולעבד את אדמותיהם בגבולות, זאת תחת אש
תפוחי אדמה, צנוניות, עגבניות שרי וגם בטטות. השטחים החקלאיים בעוטף עזה מספקים כ-50% אחוז מסך הדרישה הקלורית השנתית של אוכלוסיית ישראל. קבוצת מחקר מאוניברסיטת בן-גוריון בנגב בחנה את השפעת המלחמה על ייצור המזון באזור

הרשמו לניוזלטר

השאירו את הפרטים והישארו מעודכנים!

דילוג לתוכן