יבול שיא
הרפת והחלב
חי על הגבול רפי נוי

"חי על הגבול" מאת רפי נוי

5 דק' קריאה

שיתוף:

הדבר הראשון שמשך את תשומת ליבי בספרו של רפי נוי, הוא השם, "חי על הגבול", שם מטאפורי, מקום שמפריד בין מסוכן ללא מסוכן, בין מותר ואסור, בין מקובל ולא מקובל, בין קונפורמיות לנון-קונפורמיות, ובין לרַצוֹת את המסגרת לְלֵרַצוֹת אותו, את רפי.

לרוב האנשים יוצא לפגוש פה ושם את הגבול הזה, אבל אצל רובם מדובר בפגישה חולפת, מזדמנת, מקרית. לא אצל רפי. אצל רפי הגבול הזה נוכח כל הזמן. הוא חי עליו. הוא חי בו. ולחיים כאלה יש מחירים. רפי מוכן לשלם אותם. הוא לוקח אותם בחשבון. לא בגלל שהוא אלטרואיסט, ולא בגלל שהוא אגואיסט, אלא בגלל שכך הוא בנוי, מחובר לעצמו ולערכים שלו ולבחירות שלו ולאמת שלו. 

הוא ויתר על קורס הטייס שאליו התקבל, כי לא רצה לחתום לחמש שנים. התעקש לא להישאר להדריך קורס קציני שריון, אותו סיים כחניך מצטיין, כי רצה לחזור לגדוד ולפקד על חיילים.

לא חתם קבע בתום הסדיר, גם כשמח"ט 7, שלמה להט (צ'יץ), הכריז בכנס של קציני החטיבה, שהוא מתבייש להיות באותה חטיבה עם קצינים כמו פימנטל ונוי, שלא מוכנים לחתום קבע.

לא שלח אף אחד במקומו לטפס על טנק סורי עם שני רימוני יד או להביא את שיירת האספקה שממתינה במרחק כמה קילומטרים מהכוחות הלוחמים ולא מוכנה לזוז כי השטח שורץ אנשי קומנדו סוריים.

לא חיכה שמישהו אחר יעביר את גדוד הטנקים דרך מעבר מוכה אש, בקרב על חושנייה והתעקש מול המח"ט והאוגדונר על תוכנית הקרב שלו, שטובה לדעתו משלהם, ולבסוף התקבלה על ידם.

הוא גם עזב עם שלושה מחבריו את העזרה אליה התנדבו בקיבוץ נחשון והסביר את העזיבה הזו בחדר האוכל: הקיבוץ לא מעריך את התרומה שלהם, הם עובדים שם מבוקר עד ערב, ומתייחסים אליהם בזלזול.

קריאת חי על הגבול

אני רץ עם העלילה. רץ עם הילד הקטן רפי, עוד בטרם מלאו לו ארבע, ברחבי הקיבוץ, בין הפגזים הסוריים הניתכים עליו, כדי להגיע לאוטובוס הממוגן, שיפנה אותו ואת שאר ילדי הקיבוץ לחיפה, במלחמת העצמאות.

אחר כך אני דוהר אתו לעבר ג'נין על גבי ההארלי דיווידסון שהירדנים השאירו מאחור ורפי קפץ עליו כדי לחתור למגע בששת הימים. בהמשך אני משתרע לידו, עייף עד מוות, על גבי מכסה המנוע של הזחל"ם שלו, ברמת-הגולן, במלחמת יום הכיפורים וקצת יותר מאוחר, גם מלווה אותו בחיזור המיוחד אחרי מי שתהיה לימים אשתו, חגית.

אחרי ששקעתי בו כמה שעות וחזרתי ממנו למציאות, לא ידעתי איפה אני, איזה יום היום, ומה השעה. כן, עד כדי כך הוא ריתק אותי ושאב אותי לתוכו.   

חגית

למרות שמוקדש לה בספר פרק שלם, שמתאר את מסע החיזור של רפי אחריה, חגית נשארת בלתי מפוענחת. חידתית. ולכן גם מאוד מסקרנת. אנחנו יודעים מה רפי מצא בה.

("… עכשיו החיילת ההיא הרימה את הראש והביטה בי בזוג עיניים יפות וחכמות, שכמותן לא ראיתי מימיי", עמ' 85), אבל מה היא מצאה בו? מה היא חושבת עליו? למה היא נעתרת לו בסוף? למה אחרי שהוא כבר די נואש ממנה, היא מופיעה פתאום בחדרו שבקיבוץ דן ומבקשת סליחה על ההתעלמות שלה ממנו?

אחרי שהוא עובר את כל הארץ כמעט, באוטובוסים ובטרמפים, עד לגרופית, שם היא עושה שנת שירות? ואיך היא מצליחה לחיות עם אחד שחי על הגבול, לגדל די לבד שלושה ילדים ולחיות לצידו של איש צבא, שמכור לשירות ולאחריות העצומה המוטלת עליו, ולסכנה התמידית שכרוכה בשירות הזה.

קבוצת "סנונית"

רפי הוא אחד מבני קבוצת "סנונית" (ילידי 1944-1943), הקבוצה השישית בקיבוץ דן, 14 בנים וארבע בנות, שפער הגילים בין המבוגר שבהם לצעיר ביותר הוא למעלה משנתיים.

את הקבוצה אפיינה שובבות יצירתית, שלא ידעה כמעט גבולות. אין מחסן שהם לא פרצו, אין דלת שהם לא הכניעו, אין תקרה שהם לא השתלשלו ממנה כדי לסחוב משהו, אין טרקטור שהם לא התניעו, ואין גם שיעור שהם ממש למדו בו.

ורפי במרכז העניינים. יוזם. מארגן. אומר תמיד את האמת. יודע להאיר זוויות לא שגרתיות, ומגלה רגישות כלפי עוול ועוולה. כבר בילדותו היה משכמו ומעלה, וכולם הרוסים עליו ועל המנהיגות שלו.

הם סיימו את המוסד החינוכי בדן עם קצת פחות אנגלית, היסטוריה ומתמטיקה, אבל עם טונות של יצירתיות וכישורי חיים, שהיו חשובים הרבה יותר.

לא במקרה רפי מזכיר, אפרופו החינוך שקיבל, את המורה המיוחד שלו והמוערך, יצחק לוזון (עמ' 28), שהיה חסיד גישתו של הפילוסוף הצרפתי ז'אן ז'אק רוסו, שדגל בחיבור לטבע וטען שהחינוך לא צריך לכופף את נטיותיו הטבעיות של הילד ולהשתלט עליהן, אלא אדרבה, הוא צריך לעודדן ולטפחן כדי שישגשגו.

פחות ספרים ופחות מלל, קבע רוסו, ויותר דוגמה אישית והתנסות. לוזון הוסיף ליסודות האלה ערכים קיבוציים ותנועתיים: יושרה, אמינות, צניעות, נאמנות לחברים, התחשבות בזולת, עזרה לחלשים, הקרבה למען האחר, ודבקות בלתי מתפשרת באמירת אמת.

לו היה חי היום וקורא את הספר, היה לוזון רואה שמשאלתו – כמורה, כמחנך וכאדם – התמלאה במלואה ברפי, שגאה מאוד בילדותו בקיבוץ ובחינוך העשיר והמחשל שקיבל.

עדות אחת מני רבות, שמספרת לנו עוד קצת על רפי, אנחנו פוגשים בעמוד 120, בתיאור קרב הבלימה הנורא ברמת הגולן, במלחמת יום הכיפורים. בעוד רפי נע עם הזחל"ם הפתוח שלו בין הטנקים ומכוון אותם תחת אש עזה, בקרב על חושנייה, קצין הקשר שלו מציע לו לא לרוץ כל כך קדימה… רפי שומע, שותק, ורק חושב לעצמו: "גם אני הייתי רוצה להיות יותר מאחור, ואני פוחד בדיוק כמוך, אבל אני קצין שריון, בן קיבוץ דן, ואני מתבייש להיות מאחור" (אגב, על אותו קרב רפי קיבל את עיטור המופת).

אני לא רוצה לחטוא בהפלגות, למרות שהסיפור של רפי מושך לשם, אבל הוא מצטייר, בכל עמודי הספר, כמישהו לרוץ אתו. לסמוך עליו. לשאוב ממנו תעצומות נפש ולקבל ממנו השראה. יכול להיות שגם את אלה חגית מצאה בו? שגם היא לא יכלה שלא ללכת שבי אחריו?   

סיפור על מצבים

לפני כשנתיים וחצי סיים רפי נוי את עבודתו ב"מים בגליל", ואמר לעצמו שלפני שהוא ממשיך הלאה, לעוד משהו, הוא הרי לא יכול בלי לעשות משהו, הוא מתיישב וכותב את הספר שלו.

בתוך שלושה חודשים הוא כתב אותו, ואחר כך, כמו שאומרת העורכת, יונה דורון, הוא המשיך "להתבצר". כלומר, ללטש ולעבות. היה מתיישב בעשר בלילה, וכותב עד ארבע לפנות בוקר. כל יום. צועד על ציר הזמן. זו לא האוטוביוגרפיה שלו, הוא מסביר, למרות שזה במידה רבה כן, זה סיפור על מצבים, אנשים וסיטואציות שחווה בחייו, ויש להם ערך בעיניו.

הסיפור שלו דומה במידה רבה לסרט "פורסט גאמפ" (Forrest Gump), שיצא לאקרנים ב-1994, בכיכובו של טום הנקס. רוב הסרט מבוסס על קריינות של פורסט גאמפ, שמספר את סיפור חייו לאנשים מזדמנים, כאשר הוא יושב על ספסל וממתין לאוטובוס. עוברי האורח מתחלפים, הסיפור ממשיך להתגלגל, ובמהלכו משולבות סצנות שמתארות כיצד פורסט גאמפ היה שותף לרגעים היסטוריים בתולדות ארה"ב.  

הספר הזה, אומר רפי, עשוי באופן דומה. הוא מספר על חוויות ואירועים שחוויתי במהלך חיי, מתקופת הגן שלי, ב-1948, ועד שנת 2018. חלק מהאנשים שקראו את הספר שאלו אותו, או.קיי, בסדר, אבל מי כתב לך אותו. רפי: "אין בספר מילה אחת שלא נכתבה על ידי".  

נעזרת בחומר ארכיוני, ראיינת אנשים, זה לא פשוט לזכור 70 שנה. 

"לא, לא נעזרתי ב'כלים' האלה, כי העובדות לא מקלקלות סיפור טוב. מה זה משנה אם התותח של השרמן היה 75 מ"מ, או 90 מ"מ? התגלע כאן ויכוח עם חבר מהשריון. צדקתי. ואם זה היה הפוך, זה היה משנה משהו מהסיפור שהבאתי, אפרופו גדוד השרמנים שהיה לנו בחטיבה? לגבי תאריכים, בדקתי בגוגל. כל השאר היה באמת".   

הוא שירת בסדיר ארבע שנים (שנה אחת נוספת, בגלל שהלך לקצונה), השתחרר, ו-13 שנה היה מילואימניק, שהתקדם עד לתפקיד מג"ד. אחר כך שירת בקבע עוד 16 שנים, עד לדרגת תא"ל. הוא נעצר שם, אל תתפלאו, בגלל שהוא רפי נוי, איש שלא דופק חשבון לאף אחד, רק לאינטגריטי שלו. תשאלו את המח"ט שלו במלחמת יום הכיפורים, ותשאלו אלוף מוכר במיל', שבגלל איזשהו חשבון עם האמת של רפי, עמד בינו לבין הרמטכ"ל על קידומו. 

מאיפה הכתיבה? 

"לא למדתי לכתוב. לא עברתי קורס כתיבה. זה לא התחום שלי. זה בא לי טבעי", אומר רפי שניחן ביכולת ורבאלית משובחת, שתרמה גם לכתיבה שלו. בשלב מסוים הוא הבין שנורא קל לדבר, אבל לא נשאר מזה כלום. "היום אני כותב, בין השאר גם ברכות והספדים, כדי שגם יישאר משהו".    

את נושא המים (חברת "מקורות", ואחר כך "אגודת מים בגליל"), התחנה האזרחית האחרונה של רפי לפי שעה, הוא סיים באמצע 2018, ומאז הוא בעיקר מטייל. בארץ, ופה ושם גם בחו"ל. הפעם האחרונה הייתה בניו זילנד, עם קרוון. הוא, חגית, ועוד שני זוגות. הקורונה קצת עצרה את התנופה. 

מאיפה באה לך הכותרת של הספר?, חי על הגבול

"היא הייתה לי עוד לפני שהתחלתי לכתוב. אני מניח שהיא בדיוק מה שאתה חושב עליה, מטאפורית. עם זאת, אחד מהחבר'ה שקרא את הספר אמר לי, 'מה אתה מספר שאתה חי על הגבול, כבר מזמן עברת לראש-פינה (צוחק)".

חי על הגבול, עם עובד

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

אומר גל טוויג, מנהל פיתוח עסקי בשולחן מגדלי התמרים, שבימים אלה עושה את הכל ליישום התוכנית העסקית שגובשה בשולחן לשיקום ענף התמרים הישראלי, כדי להחזיר אותו לדרך המלך * באמצע מרץ ייצג השולחן חמישה
7 דק' קריאה
בינואר 2010 יצא לפועל מבצע "גאולה מרצון" במסגרתו פשטה המשטרה בשיתוף הרווחה על בית המשפחה שבו התגוררו נשותיו וילדיו של גואל רצון. אחת מהנשים ששוחרו מהכת היא יהודית הרמן מקיבוץ שפיים, אז בת 29,
9 דק' קריאה
אהרן ידלין מחצרים, חבר כנסת ושר החינוך לשעבר, חתן פרס ישראל ופעיל בתנועה הקיבוצית, הלך לעולמו בגיל 96  מאות אנשים הגיעו לבית העלמין בקיבוץ חצרים בצוהרי יום ראשון לחלוק כבוד אחרון לאהרן ידלין שהלך
7 דק' קריאה
בכנס, בהשתתפות עשרות רפתנים מהדרום ונציגים מהרשות הפלסטינית, הוצג המיזוג בין חברות פרוג'קט בר והרמן שיווק וכן הובאו סקירות מקצועיות להעשרת הידע של ציבור הרפתנים. בכנס הוצגה השותפות החדשה בין 'פרוג'קט-בר', בבעלות 50% של
2 דק' קריאה
משרד החקלאות ופיתוח הכפר מגבש מענה לסיוע לחקלאים בנושא פשיעה חקלאית, ומזמין חקלאים לשתף בתובנות מהשטח. המטרה: התאמת המענה לצרכים שיעלו מהשטח והקמת מוקד שיהיה זמין לחקלאים 24/7 משרד החקלאות ופיתוח הכפר קורא לציבור
< 1 דק' קריאה
בזמן שמכונות תעשייתיות ענקיות טווות שטיחים, רוקמות דוגמאות, ומייצרות ברבע דקה את מה שאמור להיות מיוצר בהקפדה ובתשומת לב – יש את מי שעושה את המלאכה כמו פעם, באופן הרבה יותר ידידותי לסביבה והרבה
12 דק' קריאה
אורי גנני מספר על ילדותו בכפר ויתקין, על מעשי קונדס שערך עם חבריו במושב ועל העצב העמוק שבהתבגרות  האוצר ממרסיי  נושא , שמאד היינו ערים לו בילדותנו בכפר ויתקין, היה עתיקות. זה היה בעיקר
4 דק' קריאה

הרשמו לניוזלטר

השאירו את הפרטים והישארו מעודכנים!

דילוג לתוכן