כי את נפשי עדיין אינני יודע, אבל חשבון כלשהו דוחק בי להיעשות. צורך נפשי להתחיל לאסוף את קרעי המפה ולנסות להרכיב מהם דרך
בטלוויזיה ובעיתון ההלם הראשוני המלווה בתיאורי הזוועות מתחיל לפנות מקום לניתוחים לאחור ולפנים. שני דפוסים קוטביים שאני פוגש לא טובים לי: בקוטב אחד, התנערות מוחלטת וטוטאלית מכל האמונות שבהן החזיק הדובר עד כה. ביטוי כואב נתנה לכך חנהל'ה חברתנו מניר-עוז בטלוויזיה: "למחוק את עזה ממפת העולם. אני מתקשה לשמוע את עצמי אומרת, אבל גם הילדה בת השלוש מעזה כבר לא מעניינת אותי". אני מכיר אותה היטב ויודע איזו טלטלה רגשית ונפשית מבטאות מילותיה אלה. אני לא מסוגל למצוא עצמי בעמדה הזאת. אולי בגלל שנחסכה ממני הטראומה שחנהל'ה עברה, אולי בגלל שאני ממשיך "לעצום את עיני לרווחה" כמו שמקנטרים עכשיו את מי שדוגל בדו-קיום כלשהו, אולי בגלל שככה אני בנוי.
בקוטב הנגדי, מי שרואה באירוע (עוד) הוכחה למה שתמיד חשב. מחד, "לא היה, אין ולא יהיה סיכוי לשלום עם הערבים, הם מבינים רק כוח", וכד'. מאידך, אלה פירות הכיבוש, ההשפלה, המצור. עם אלה קשה לי להזדהות בעיקר משום שאינם נזקקים לאירוע עצמו כדי להמשיך לצדוק. קשה לי עם מי שתמיד צודקים בעולם שהמאפיין העיקרי שלו הוא דינאמיות, הפכפכות, אקראיות.
אנה אני בא?
איני יכול להביא עצמי לרצות למחוק את עזה מעל פני האדמה. אני גם לא מאמין שניתן. לא צריך לאהוב את העזתים כדי לסלוד מהרג והרס המוני ואני מודע לכל הנסיבות המקילות, ובראשן העמדה היחידה הנחרצת שלי באוקיינוס הדילמות: לא יתכן סיום של האירוע בלי חיסול החמאס ככוח צבאי ושלטוני.
מצד שני, איני רואה הסדר מדיני ריאלי באופק, שייתן מענה לשאלת היום שאחרי. מבחינה רגשית ודינאמיקה חברתית-פוליטית בשני הצדדים – אני חושש שחזרנו 100 שנים לאחור, אל מאורעות תרפ"ט. ההיסטוריון הלל כהן ממקם שם את המעבר מסכסוך שכנים לסכסוך לאומי אלים בין שני צדדים שלא מסוגלים לפשרה. ארתור רופין, העסקן הציוני הפרגמטי מהזרם המיינסטרימי, אמר בערך אז: המקסימום שאנו יכולים לתת הוא פחות מהמינימום שהערבים מוכנים לקבל. זהו מצב תודעתי סגור שבו אפילו לשאלה "מי אשם בכך" אין מקום. כשנלחמים על הבית אין קשב לשאלה איך הגענו לזה והאם אפשר היה אחרת.
את החלק הזה לעמד כ-ליד:
אני מודה בחולשת-הדעת שלי. עד שאתייצב ואתגבש, אני בחנייה עם מנוע דולק ומוכן לזוז בכל רגע. אבל יש לי עקרונות שאני מתעקש להחזיק בהם:
- אני זכאי לחיים. הקם להרגני – אשכים להרגו.
- אני ציוני. אנחנו כאן בזכות.
- אני הומניסט. הזכות הטבעית לחיים שווה לכל בני האדם.
- אני דמוקרט: זכות השוויון לכל היא זכות מקודשת.
- אני איש שלום: בסוף כל הדם והדמעות הפתרון לסכסוך יהיה רק בדרך של פשרות. תנאי היסוד לכל פשרה והסדר הוא הכרה של כל צד בזכות השני לחיים במדינתו.
בתרכובת של העקרונות האלה יש מתחים ואפילו סתירות. זה מצבנו. מי שטוען לפתרון פשוט לא הפנים את השיעור של 100 שנות סכסוך ולא מאתגר עצמו בלימוד השיעור של 7 באוקטובר.
עד כאן ליד
מה הייתה אמונתו אותה ניצלו לרעה?
בהתעקשותי על תמהיל של מלחמה ושלום אני נתלה באילן גבוה: הספדו של צ'רצ'יל לצ'מברלין בעיצומה של מלחמת-העולם ה-2:
”נפל בחלקו של נוויל צ'מברלין, באחד המשברים הקיצוניים בעולמנו, שדעותיו תיסתרנה על ידי המאורעות, שתקוותיו תתאכזבנה, והוא יהיה מרומה ונגזל על ידי איש זדון. אך מה היו תקוות אלו שמהן התאכזב? מה היו שאיפות אלו שמהן התייאש? מה הייתה אמונתו אותה ניצלו לרעה? הרי היו אלו בין הרגשות הנאצלים והמיטיבים של לב האדם – אהבת השלום, השאיפה לשלום והחתירה לשלום, אפילו במחיר סיכון גדול; בוודאי במחיר אישי“.
