יבול שיא
הרפת והחלב
Screenshot 2023 01 03 144518

טיפות גדולות זולגות על עלבונם

3 דק' קריאה

שיתוף:

לרגל זכייתה של רחל שפירא, בת שפיים, בעיטור נשיא המדינה על פועלה בתחום החינוך והשירה ביקשנו מחברים ובני משפחה לבחור שיר או שורות משיריה ולספר על בחירתם. מדוע בחרו דווקא בשיר מסוים זה, ודרכו על הקשר שלהם לרחל

מתוך: יומן שפיים "ביטויינו"

עורכת: זלמה פלג

"אני אוהבת את המבט שלה על הדברים" 

הדסה מרון

שעת בין הערביים, רוח סתיו, שקיעה. אנחנו יושבות בפתח הבית שלי, רחל שותה קפה, חצי כפית סוכר חום, חלב חם בצד. אנחנו משוחחות, זו שיחה מתמשכת, כל כך הרבה שנים, כל כך הרבה עונות (יום החולין הזה הוא יום של חסד). יש ביננו כל כך הרבה נופים משותפים, פרטי חיים, שבילים וממטרות ושיכון הוותיקים.  

ההורים שלנו שכנים. זה היה פעם כשהקיבוץ היה קטן, הוותיקים היו חרוצים ("מחורצים ענפי הזית כפני הוותיקים") קמים השכם השכם בבוקר, ולשתי האימהות שלנו קראו מרים. מרים אימא שלי – צברית מירושלים, מרים אימא שלה – צברית מעקרון, ותהום פעורה ביניהן. מרים שלי זקופת קומה, גאה, בוטחת בעצמה, מרים שלה מכונסת בעצמה, נחבאת אל הכלים. אני מהלכת עם הזיכרון הזה ופתרון "החידה" מי הם "אנשי הגשם" כאילו בא מעצמו:  

"אנשי הגשם מתכווצים במעיליהם 
הם כבר למדו איך להצניע את עצמם 
טיפות גדולות זולגות מכחול לילותיהם 
טיפות גדולות זולגות על עלבונם". 

אני זוכרת את אבא של רחל, יהודה, את ידו המלטפת, מבטו הרך ועיניו הכחולות: "יד קטנה עדינה, רבת כוח", איש עדין, שונה בנוף המקומי. אחר כך אנחנו גדלות. רחל מבוגרת ממני בכמה שנים ושתינו מורות לחינוך מיוחד והקשר שלנו מתהדק. אני אוהבת את המבט שלה על הדברים. היא מתבוננת במה שלכאורה אין טעם להביט בו, בעוול, בפגיעות, באי הצדק, ומנסחת לי אותם במילותיה: 

"דמעות רבות מדי ירדו על לחייך 
קשה לזכור מתי ואם בכלל זכית 
לא בנוצות רכות ליטפו אותך חייך 
בעצם הם נגעו בך בנייר זכוכית" (כביריה) 

"כשאתה חיוור מצער 
מתחפר בשתיקתך 
תן לי לדבר אליך 
וללכת בין צלליך 
להיות איתך" (אדבר איתך) 

"הם קראו לו קווזימודו 
מלך השוטים 
פעם בכיכר היכו את האומלל 
הקהל צהל והריע 
הגבירות חייכו כשהתעוותו פניו המשונים 
בת הצוענים אסמרלדה 
היא נתנה לו מים צוננים". (אסמרלדה) 

"כאילו הפגיעות עצמה היא סוג של כח… 

כאילו הצרות כבר מתגבשות ליופי 
כאילו מעפר פורחת שושנה". (היי שקטה) 
 

אהבתי כל כך ועודני אוהבת את העובדה, שגם בימים של אידיאולוגיות שאפתניות והנפת דגלים, הייתה לידי חברה ולא שליחת ציבור. רחל לא מתמקדת ב"חשוב" וב"מרכזי", אלא עוסקת בזוטות כביכול, "אבק היומיום", בחיים עצמם, בסיטואציות אנושיות, קשרים, רגעים – היא נותנת להם מקום של כבוד וערך 

"כאילו כאן סוף סוף 
נרגעת נדידה 
הנח ראשך המיוגע 
אולי הלילה לא יעיק יותר מדי 
על הצמרת הכבדה 
הנח ראשך גם איש כמוך מתעייף 
וראויה לו הפוגה 
כי עוד מעט כי עוד מעט 
אתה זוכר 
הרי צריך לקום 
לעבודה". 

במהלך כל השנים בקיבוץ לא היה לה קל. המלכוד של היותה משוררת בתוך קיבוץ ביחס לציפיות ולחובות האחרות, מיקם אותה כאאוטסיידרית, לא חברה ב"מועדון", מובלעת פרטית, רגישה וערה. והנה דווקא עכשיו היא מקבלת פרס ואני כל כך שמחה, כי לכתיבה שלה יש נוכחות ושבחים, ואי אפשר להתעלם. היא לא ביציע של הכתיבה, אלא בשורה הראשונה, ושעת החסד של השירים עוד נמשכת.  

"ויד סמויה כמו אוספת את כל המכאובים 

 אף משאלה לא מתעייפת 

 לראות ימים טובים  

למצוא שמחה בסוף העצב  

לחיות בין אוהבים". (דרישת שלום)

GPOHZ0 6156
נשיא המדינה יצחק הרצוג מעניק לרחל שפירא את עיטור הנשיא. הדסה מרון: "היא לא ביציע של הכתיבה, אלא בשורה הראשונה". צילום: חיים צח, לע"מ

"לא הערכנו מספיק את אנשי הגשם שלנו"

איה פרידמן

"אנשי הגשם" אנשי הגשם שלי היו אנשים רחומים במציאות נוקשה. מנסים למצוא את דרכם הייחודית בין החלטות שהזמן והמקום חייבו. מאנשי הגשם שלי ובני דורם, הופקעו צרכיהם הפרטיים, נעוריהם, שפתם והורותם. דאגתם הבלתי מוסתרת נאמרה בשקט ובשפה זרה "אז די קינדער נישט פרשטיין" שהילדים לא יבינו. את מעיליהם הגדולים והמגושמים קיבלו לפי מקום העבודה – חאקי לעובדים בחקלאות ועבודת כפיים, כחול לאחרים. ובימים גשומים היינו מצטופפים תחת מעילם. לא הערכנו מספיק את אנשי הגשם שלנו, זלזלנו בשפתם, בהתנהלותם ובלבושם (גלותיים כבר אמרנו?). היום אני יודעת שהם נתנו לנו את המיטב שיכלו בתרבות באומנות ופתיחות כלפי אחרים ושונים. וכן, "אנשי הגשם" הם בוודאות שלי, וגם קצת שלכם. השיר נכתב כבלדה ועובד למקצב שאינו הולם את תוכנו, מה שהפך אותו לשיר אניגמטי, שהלבישו עליו פירושים שונים. לטעמי האישי הוא מתאים יותר לקריאה. 

לקטוף בגשם וברוח

אחי שילה

קטונתי מלפרש את שירה המיוחד של רחל שפירא "אנשי הגשם":  

"אנשי הגשם מתכווצים במעיליהם 
הם כבר למדו איך להצניע את עצמם 
טיפות גדולות זולגות מכחול לילותיהם 
טיפות גדולות זולגות על עלבונם". 

שורות ומילים שמזכירות לי תמיד את שפיים של שנות ה־50 שהיה קיבוץ עם פרדס גדול של מאות דונמים, המבוסס כולו על עבודה עצמית של חברי שפיים. בזיכרוני עולה קבוצה של חברים לא צעירים שהיו מתגייסים בחודשי החורף לקטיף המנדרינות והתפוזים. קראנו להם "הפרלמנט", כי שם נערכו דיונים על כל נושא בר ויכוח ובעיקר על הקיבוץ והמדינה. "הפרלמנט" היה מורכב בחלקו מחברי שפיים הוותיקים יותר, ביניהם היה גם יהודה שפירא, אביה של רחל, ובחלקו השני הייתה קבוצה של חברים שהגיעו לשפיים ממחנות המעצר בקפריסין. הם היו יוצאים לקטוף בגשם וברוח, לבושי מעילים וחובשי כובעים וראו בעבודתם זו חלק מהגשמה של חברה סוציאליסטית במדינת ישראל הצעירה. אנשים צנועים שחיו בינינו, רובם לא זכה ולא ביקש להיות ממובילי שפיים ואולי גם לא פעם פגעו בהם ולא הקשיבו להם ולא שמעו את אשר על ליבם. 

"טיפות גדולות זולגות על עלבונם". 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

אורי אדלר, יזהר טוגנדהפט – הארגון לחקלאות אורגנית דוד סילברמן, אריה יצחק, מולי זקס, מאיה שניט-אורלנד – שירות ההדרכה והמקצוע אשר איזנקוט  ז"ל– מדריך שירות שדה בגימלאותאפרים ציפלביץ, שירות שדה, מו"פ בקעת הירדן הקומפוסט
8 דק' קריאה
נחמיה מצוינים ממושב הודיה מספר לעמרם קליין על השתלשלות חיו ואיך הצליח לשלב בין חקלאות לחיים כלוחם אש במערך הכבאות וההצלה * סיפור חיים  נחמיה, יו"ר עמותת רֶשֶֶף, איגוד הגמלאים של מערך הכבאות וההצלה,
3 דק' קריאה
בשעה טובה ולאחר שנה מאומצת ועקבית, הערב התכנסה ועדת המנכ״לים שהוקמה מכח החלטת ממשלה 1752 לעניין קביעת מכסת עובדים זרים, בה קבענו לראשונה כי מכסת העובדים הזרים לחקלאות תעמוד בשנה הקרובה על 70,000. בהתאמה,
״מדובר בהחלטה חשובה אשר מחזקת את החקלאים בישראל המשוועים לידיים עובדות כדי לספק תוצרת חקלאית ולהמשיך ולחזק את ביטחון המזון של אזרחי ישראל. חקלאי ישראל ממשיכים לעבוד ולעבד את אדמותיהם בגבולות, זאת תחת אש

הרשמו לניוזלטר

השאירו את הפרטים והישארו מעודכנים!

דילוג לתוכן