יבול שיא
הרפת והחלב
1 הפגנת הפנתרים השחורים. ירושלים 1971

יוסף הוכמן: צייד המהפכות

5 דק' קריאה

שיתוף:

תערוכת צילום וספר לאומן הרדיקלי שגם בגילו המתקדם מתעד את ההפגנות למען החטופים

בגלריית "מכללת מנשר לאמנות" בתל אביב מתקיימת בימים אלה תערוכת צילומים של הצלם – אומן, יוסף הוכמן.
הפתיחה לתערוכה התקיימה בשבת 30 במרץ 2024. הוכמן, כהרגלו, הגיע לבוש חולצת טריקו קצרה עליה מוטבע דיוקנו של צ'ה גווארה, המהפכן המרקסיסטי, הארגנטינאי-קובני הבלתי נלאה. דיוקן המגדיר גם את זהותו של הוכמן לאורך שנותיו.
אומנם הוא איננו כבר אותו מהפכן רדיקלי צעיר כבימים עברו, גילו מתקדם ובריאותו רופפת, אך נשמתו נשארה מהפכנית ורדיקלית כאז. גם כיום מקפיד הוכמן לתעד במצלמתו את הרחוב הגועש המלא באנשים, שלטים ודגלים המוחים כנגד התנהלות ממשלה המבקשת לצמצם את גבולות הדמוקרטיה המשפטית, ובחצי השנה האחרונה מתעד את ההפגנות בעד החזרת החטופים מ-7 באוקטובר, שעדיין לא שבו הביתה.

2 הגירוש מעמואס. מובלעת לטרון יוני 1967
משפחה פלשתינאית מגורשת מהכפר "עמאוס" בעקבות מלחמת ששת הימים. אמא וילדיה, חמור וכבשה

פעימות הלב של הצלם
הוכמן נולד בארגנטינה ב-1938, חניך ומדריך בתנועת "השומר הצעיר" מנעוריו, ומקצת התמונות שבתערוכה מתייחסות לתקופה זו. ב-1960 עלה לארץ והצטרף לקיבוץ הראל וב-1978 עבר לקיבוץ געש. בתחילת שנות ה-90 עזב את הקיבוץ עם משפחתו לשכונת בית אליעזר בחדרה.
המצלמה נמצאת איתו ועליו תמיד בכל תחנות חייו, כמתעד וחבר בקבוצת האומנים "המשותף קיבוץ" בשנות פעילותה. בעקבות סקרנותו המבקשת לדעת ולחוות עוד, הוא נע ברחבי תבל ומתעד מהפכות, מלחמות, הפגנות וחיי שיגרה. בתכונותיו כאדם וכצלם הוא פורץ גדרות ומסגרות ומעולם לא הסתגר בד' אמות החצר הקיבוצית.
בתצלומיו נוגע הוכמן בעצבים החשופים שהמציאות הישראלית והעולמית מזמנת לנו. הוא נושא על כפות ידיו את מלוא ההתרחשויות. מבקש לגעת ולהיות נוכח. הצופה בתערוכה מרגיש דרך התצלומים את פעימות הלב של הצלם.
אינו מאפשר להימלט מהמציאות, גם אם היא קשה או מכוערת
התערוכה עוסקת בעיקר במציאות הישראלית המורכבת. הסכסוך הישראלי-פלסטיני המתמשך ותוצאותיו והקיטוב והפערים הסוציאליים הפנימיים.
ב-1971 צילם הוכמן את תופעת "הפנתרים השחורים" בהפגנותיהם, את צ'רלי ביטון הצעיר ולידו הנהגת מוסררה האקטיביסטית, המבקשת צדק חברתי. הוא היה מהראשונים שהבינו את מהות המהפכה והשינוי שהם ביקשו לעשות.
הוכמן צילם את חבורת הרב כהנא בהתלהמותה ובהתרסתה. לימים סיפר שהוא רדף אחרי החבורה עם מצלמתו ובגין תקלה בפלש, התוצאה הייתה מפתיעה ודרמטית. חבורת כהנא על במה, מטושטשת בהבזקי אור כמו הייתה
מופע אימים. בצילומיו מבטא הוכמן את תופעת הפליטות של הפלסטינאים המגורשים בעקבות מלחמת ששת הימים. בתצלום, משפחה מהכפר עמאוס, אימא וילדיה, צועדים בליווי חמור עמוס היסטוריה משפחתית וכבשה תמימה. כעבור שנתיים צילם את מחנה הפליטים ביריחו, מחנה צפוף של בתי בוץ מתפוררים, ריקים מאדם. תמונה אחרת מתארת בפסטורליות ילדי קיבוץ היושבים עם מטפלת הילדים, ומחייכים. בשכנות להם, בתמונה מקבילה, מצולמים ילדי עזה מפוחדים היושבים למרגלות קומנדקר צה"לי ולידם חיילים חמושים. "חשיפה" קרא הצלם לתצלומים הצמודים. חשיפת המציאות ללא כחל וסרק? הוכמן מצלם סיטואציות שמחייבות נקיטת עמדה.
הוא מגיש בפני המתבונן דילמות שאינן פתורות, פליטים פלסטינאים, ילדי עזה מפוחדים. סיטואציה מורכבת לתצוגה בימנו אנו. הפליטות והפחד חוצים גבולות. היום הם גם במחוזותינו. הוכמן הוא צייד של הפגנות. בתצלומיו מתועדות בכאב ההפגנות בעקבות מלחמת לבנון הראשונה "על מה נפלו בנינו?", מלחמות ישראל, וגם מצרים עם בתי הקפה בקהיר שלאחר מלחמת יום הכיפורים. הצילומים מתעדים גם את מסעותיו של הוכמן בברלין, פורטוגל, בוליביה וארגנטינה. כל תמונה נושאת עימה סימני שאלה וסימני קריאה בו זמנית. הוא המתעד של דור שחווה את הדברים בעצמו, ובכך הוא מהווה ראי של חיינו אנו. הוא אינו מאפשר לצופה להימלט מהמציאות, גם אם היא קשה ולעיתים מכוערת ומאכזבת.

3 בית בוץ במחנה הפליטים עקבת גאבר. יריחו 1969 4
מחנה הפליטים ביריחו. בתי בוץ מתפוררים, ריקים מאדם

מפגש בלתי אמצעי
אוצר התערוכה, עודד ידעיה, נקט בתבונה כאשר ויתר על מסגור הדפסות הצילומים, המופיעים באיכות משובחת על פורמט גדול ומכבד. מהות הצילום התיעודי הוא היכולת להביא תצלום מאירוע מתבקש, במינימום זמן ולמקסימום קהל. הפלטפורמה האפקטיבית שעמדה לרשותו של הוכמן הייתה לרוב העיתונות הכתובה בה הופיע הצילום למחרת. דחיפות זו באה לידי ביטוי בתערוכה. הישירות שבצילום ללא תווך המסגרת, מצמצמת את הפער בין הצילום לצופה. איכותה של התערוכה בפשטותה וביכולה לייצר מפגש בלתי אמצעי בין הצופה לבין התצלום. המפגש המשולש בין הצלם יוסף הוכמן, לטלי תמיר, כותבת ועורכת הספר ומי שהתעקשה על הוצאתו לאור למרות קשיים שהיו בדרך, לבין האוצר עודד יעדיה, מניב תוצאה מרתקת.

פרויקט אמנותי חינוכי

"מכללת מנשר לאמנות" בתל אביב היא חלק בלתי נפרד ממכללת מנשר לאמנות (ממוקמת ברח' דוד חכמי בתל אביב).

המכללה היא פרויקט אמנותי -חינוכי שעודד ידעיה (בן קיבוץ חניתה) הוא ממקימה ומנהלה. מטרת הגלריה לעודד את התלמידים להתייחס לעבודות אמנות ולעודד שוחרי אמנות מכל הארץ לבקר בגלריה ובמכללה.  

"מנשר לאמנות" הנו מרכז תרבותי פעיל, תוסס ופתוח בת"א הכולל: לימודי אמנות, קולנוע, אנימציה, צילום, כתיבה, תקשורת חזותית וכן גלריה לאמנות, ספריה ואולם הקרנות וכנסים. 

רגישות גבוהה לצדק 

ספר תצלומיו של יוסף הוכמן "אסור לצלם שטח צבאי" חושף את היסטוריית המחאה של השמאל הישראלי 

בנוסף לתערוכה יושק בקרוב ספר חדש ובו צילומיו של יוסף הוכמן. תמונת השער של הספר: דיוקנו של הוכמן בבגדי צבא מתקופת שירותו במילואים בשנות ה – 70 בירושלים, על רקע שלט בשלוש שפות- "אסור לצלם שטח צבאי" המבטא את רוח הספר. "המותר" הוא משעמם וברור. "האסור" הוא המעניין והמאתגר. "האסור" הוא מבחינת מה שלא בקונצנזוס, מה שמעורר מחלוקות ושאלות, מביע עמדה פוליטית ברורה ולכן שווה צילום.   

עורכת הספר, ד"ר טלי תמיר, היטיבה להגדיר את פעילותו התיעודית-צילומית: 

"הוכמן פעל בין צילום תיעודי לחברתי, נושא אתו מעורבות עמוקה בחברה האנושית ורגישות גבוהה לצדק. צילומיו של הוכמן לאורך הספר חושפים את היסטוריית המחאה וההתנגדות של השמאל הישראלי, על רגעיה הגדולים ועל קוצר ידה".

Screenshot 2024 04 18 105628
שטח צבאי אסור לצלם. מה שלא בקונצנזוס, מה שמעורר מחלוקות ושאלות, מביע עמדה פוליטית ולכן שווה צילום

אנרכיזם 

הספר בנוי לפי פרקי נושא מצולמים על בסיס מפתח תקופתי-כרונולוגי. כל פרק מלווה בדברי פרשנות והסבר של טלי תמיר המאירים את ההקשר לצילומים.  

תמיר העורכת, בחרה לפתוח ולסיים במחוזות ארץ הולדתו: בביקור של הוכמן בארגנטינה, בו הוא נוגע בפוליטי ביותר מבחינתו- צ'ה גווארה המהפכן  ומרסדה סוסה, זמרת העם, שנאבקה בדיקטטורה הארגנטינאית. הספר מסתיים בצילומים מ"כיכר מאיו", מהפגנות האימהות והסבתות לזכר החטופים בארגנטינה.  

להוציא את הפתיח והסיום הארגנטינאיים, הספר מתחיל בקיבוץ הראל, הקיבוץ אליו הגיע הוכמן עם עלייתו ארצה ב- 1960 ומסתיים בסדנת צילום עם נוער אתיופי מפנימיית וויצו "הדסים", שפעלה בשנים 1998- 2000. 

בספר שולבו מאמריהם של מיקי קרצמן: "יוסף הוכמן הצלם שלא צילם את צ'ה גווארה"; יובל דניאלי: "יוסף הוכמן-מבט אישי"; טלי תמיר: "על הארכיון האישי של יוסף הוכמן" וענת לידרור: "יוסף הוכמן, שמים אדומים".   

הספר עוצב בפורמט קטן (24X16 ס"מ), נוח לעיון והתרשמות. יש בו קרוב ל-300 תצלומים המודפסים על נייר כרומו-מט. עיצוב השערים ובחירת הפונט מבטאים לדברי המעצב משה מירסקי סוג של אנרכיזם, חוויה בלתי ממוסדת. 

השקת הספר תתקיים עם נעילת התערוכה ב 4.5.2024 בשעה 12.00 בגלריית "מנשר" לאמנות. 

ארכיונו האישי של יוסף הוכמן נמצא בגבעת חביבה. בתערוכה ובספר שולבו תצלומי הוכמן הנמצאים במשמרת קבע בארכיון האומנים שביד יערי. זה המקום להודות לעובדי הארכיון ובמיוחד למיכל שריבר על שיתוף הפעולה בהפקת הספר והטיפול המסור בארכיונו האישי של יוסף הוכמן. 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

ואז אחיה הקטן, שואל: "לאן היא נעלמה?" והאם בכאבה נאלמת, והאב בצערו מקמט את מצחו – והם משתדלים, באמת משתדלים, לתת תשובות לילד קטן שמחפש את אחותו ולא מוצא הגיון במציאות החדשה  זה מתחיל
פרופ' חיים רבינוביץ', מדען עתיר-מעש ותהילה בתחום המחקר החקלאי, כיהן כדֶקָן הפקולטה לחקלאות ברחובות וכרקטור האוניברסיטה העברית בירושלים * בין היתר ידוע רבינוביץ' כמי שפיתח את עגבניות השרי באשכולות, שהפכו ללהיט עולמי * אחד
10 דק' קריאה
מה גורם לו לאדם להיות תמיד במקום של נתינה? * הנתינה של רון פרומרמן תמיד באה ממקום של לרצות לשמח את האחר, השמחה היא המוטו * במהלך חייו, רון מתנדב למען החיילים הבודדים, גם
7 דק' קריאה
אומנית, עוסקת בציור, איור ועיצוב גרפי. "נולדתי בכפר סאלד וגרתי כאן מרבית חיי. אדמת עמק החולה היא הבית שלי והנופים הם הלב, ואני לא מפסיקה להתפעל מכמה יפה הטבע שלנו כאן ומביעה את זה
2 דק' קריאה
המוות שפלש חזק מדי לתוך הקיבוץ, הריק שבין האין חג לאין חול וכלב חרדתי אחד *תמונה ראשית: תורן בכניסה לבארי. במקום יום העצמאות נפער חור  והינה, לפחות אצלי, השתרר לו פוס מוזר כזה. פוס
4 דק' קריאה

הרשמו לניוזלטר

השאירו את הפרטים והישארו מעודכנים!

דילוג לתוכן