מתברר שהדרך לגן עדן רצופה אימוג'ים מחייכים בפייסבוק. שמעו מאחד שיודע
זה יקרה אחרי מותי, כשאגיע אל שערי הפנינה שבמרומים וארצה להיכנס דרכם אל העולם הבא, ורצוי אל גן
העדן, אם אפשר.
״אז מה הספקת לעשות בחיים, בן-עמר?" ישאל המלאך גבריאל, ומשהו בקולו ובנימת הדברים יזכיר לי את סמל המחלקה בטירונות הנח"ל במחנה 80. "היו לך חיים מועילים לאנושות?״
״האמת היא שרוב הזמן הקלדתי 'מזל טוב!' בפייסבוק", אענה, ואשפיל את עיניי באי-נוחות.
״מזל טוב בפייסבוק?" המלאך גבריאל יאמר בתמיהה. "למי ולמה היה לך להקליד כל כך הרבה 'מזל טוב'?״
״טוב, זה התחיל עם חברי הפייסבוק שלי", אגיד לו. "היו לי 1,600 חברים כאלו, שזה בערך ארבעה ימי הולדת ליום, בחישוב מתמטי פשוט, אז הנחתי שאם אתעלם משניים מהם ביום ואעמיד פנים שלא ראיתי אותם, אוכל לברך רק שניים ביום ואצא מזה, אבל אז כל האחרים שלא בירכתי התחילו לכתוב סטטוסים מסוג: "תודה לכל מי שברך אותי ליום הולדתי, אוהב/ת אתכם מאוד! עשיתם לי את היום!" ואז כבר לא יכולתי להעמיד פנים שלא ידעתי, אז כתבתי להם: "אומנם קצת באיחור, אבל מזל טוב!", וזה כבר לקח קצת יותר זמן, אבל בשלב הזה כל עניין הברכות בפייסבוק עדיין הסתכם בחצי שעה ביום, אז נשאר לי קצת זמן לעשות דברים אחרים״.
״אבל אז חברי הפייסבוק שלי התחילו לפרסם גם את ימי ההולדת של בני הזוג שלהם, שלא היה לי מושג מי הם אבל לא יכולתי להתעלם – בכל זאת, בני ובנות זוג של חברי פייסבוק שלי! אז מתוך נימוס כתבתי "מזל טוב!" גם לימי ההולדת של בני ובנות הזוג, וזה כבר הגיע לשעה וחצי הקלדה ביום״.
״אבל אז החברבוקים שלי, חברי הפייסבוק שלי, התחילו לכתוב סטטוסים גם על ימי ההולדת של הילדים שלהם – מי כותב על יום הולדת של ילד בן 50, תגיד לי???! 50 זה ילד, זה??! אז לא הייתה לי ברירה וכתבתי "מזל טוב!" גם לילדים שלהם. ואז כבר הגעתי לשלוש שעות הקלדת "מזל טוב!" בפייסבוק בממוצע ביום״.
״אבל הילדים שלהם נשואים! וגם לבנות ובני הזוג של הילדים שלהם יש ימי הולדת! אז התחלתי לברך 'מזל טוב!' את בני ובנות הזוג שלא הכרתי, בני ובנות הזוג של הילדים של חברי הפייסבוק שלי, ילדים שגם אותם לא הכרתי, רק כדי לא להעליב את חברי הפייסבוק שלי שכן הכרתי, הגם שאת מחציתם הכרתי בקושי, רק בשם ובפרופיל שבפייסבוק״.
״אבל מי רוצה להסתבך בעלבונות? העולם הוא עגול ולך דע מתי בחיים המעגל ייסגר ותפגוש מישהו מהם בעמדה שתצטרך ממנו משהו, והדבר הראשון שהוא יזכור יהיה שלא אמרת לבת הזוג של הבן שלו "מזל טוב" ביום ההולדת שלה! מי צריך את זה?!״.
״ובזה זה נגמר?" ישאל המלאך גבריאל. "בני ובנות הזוג של הילדים של חברי הפייסבוק שלך? זה עדיין משאיר לך כמה שעות ביום לעשות דברים אחרים!״.
״חכה", אגיד לו. "עוד לא הגענו לנכדים! לכל אחד מחברי הפייסבוק שלי יש איזה שניים-שלושה נכדים, וזה במקרה שאין לו שבעה כאלה, ולכל אחד מהם יש יום הולדת! ויש להם גם טקס קבלת תעודת סוף שנה, ותחילת שנת הלימודים החדשה, וסיום הבגרות, וקבלה לאוניברסיטה, ותואר ראשון ושני, שלא לדבר על דוקטורט שמחייב לא רק 'מזל טוב!' אלא גם 'כל הכבוד!' לפחות, ו'שיהיה בהצלחה!'
גם כן, אז כבר הגענו ל-14 שעות הקלדה של ברכות בפייסבוק ביממה״.
״טוב", יאמר המלאך גבריאל. "אומנם לא עשית הרבה בחיים, כמו שאני רואה, אבל בוא נרד מהאופציה של גיהינום – נראה לי שעם כל הברכות האלה בפייסבוק, בגיהינום כבר היית״.
״חכה!", אגיד לו. "אל תשכח שלחלק מהחברבוקים שלי יש עדיין הורים בחיים! אז איך אפשר לא לכתוב 'מזל טוב!' למי שחוגג 90 ועדיין נושם בכוחות עצמו, אה? ו'כל הכבוד!', ו'עד מאה ועשרים!', למרות שהיו לי חברים שהוריהם כבר היו בני 125, אז היה קצת לא נעים עם הקטע הזה של ה'עד מאה ועשרים!', אבל החברבוקים שלי סלחו לי על זה, כי כולם יודעים שאני חפיפניק ולא באמת משקיע הרבה בכל העניין הזה של ברכות יום הולדת ואיחולים, לא יותר מ-18 שעות ביום, אבל כזה אני – סוציומט. מה אני יכול לעשות?״.
הורמון התגמול וההנאה
אז כן, יש מחיר לזה שאתה בפייסבוק.
כשפתחתי דף פייסבוק לראשונה לא כל כך ברור היה לי למה זה טוב. מאוחר יותר, כשהחלו להצטרף לדף שלי חברי פייסבוק שונים, אט-אט הסתבר לי שזו זירה נוחה ומתאימה להעלות בה התבדחויות – על כל דבר שבעולם. רוצה לומר – למדתי שכשאני מעלה סטטוס הומוריסטי על ענייני היום, או על חיי האישיים, יש לזה אפקט על אחרים: זה מצחיק אותם!
ולמדתי שכמו במציאות שמחוץ לפייסבוק, לגרום לאנשים לצחוק או לפחות לחייך עושה לי טוב.
וכבר אמר בזמנו מרק טוויין, חבר של כבוד במועדון הדיכאוניים שגם אני חבר בו: "הדרך הטובה ביותר לשפר את מצב הרוח שלך היא לשפר את מצב רוחו של אדם אחר״.
אז כשאנשים מגיבים לי בפייסבוק שהצחקתי אותם, ושאהבו לקרוא מה שכתבתי – הראשון שמרוויח מזה הוא אני.
הרצון והצורך לייצר סטטוסים הומוריסטיים כל יום מחייב אותי להסתכל על החיים ועל אירועי היום יום במבט מבודח, מה שמתרגל את שריר ההומור ומחייב ראיה משועשעת של החיים, גם ברגעים הקשים.
על כן, כששואלים אותי מה המשמעות והייעוד של החיים בעיניי, אני אומר ללא היסוס: "לייצר חומר לסטטוסים בפייסבוק", וכששואלים אותי אם הפייסבוק לא מפריע לי בחיים האמיתיים אני אומר שהחיים האמיתיים שלי הם בפייסבוק.
זה לא מקרה – הפייסבוק מתוכנן לייצר התמכרות. כשאתה כותב בו משהו ואנשים מגיבים בסימן של "לייק", כל "לייק" כזה גורם הפרשת דופמין במוח. דופמין הוא הורמון התגמול וההנאה. הוא זה שגורם למתמכרים להימורים להיות מכורים, כמו גם להתמכרויות התנהגותיות אחרות. בני המשפחה שלי טוענים שאני "מכור ללייקים", אבל זה לא נכון – אני מכור לסימן הקרוי "חחח", האימוג'י הצוחק, שמשמעותו שהמגיב צחק או לפחות חייך כשקרא את מה שכתבתי או העליתי לפייסבוק.
כשאני רואה "חחח" כזה אני מרגיש שעשיתי את שלי. מילאתי את תפקידי בעולם – לתת רגע של קורת רוח למישהו אחר.
על כן אני מקווה שיום אחד אעלה סטטוס ממש מצחיק, ואראה "חחח" שעשה לי המלאך גבריאל עצמו.
אז הוא יוכל לומר שגם לגן-העדן כבר אין טעם להפנות אותי, כי עם כל ה"חחח" האלה שבתגובות, וזה שלו במיוחד – גם שם כבר הייתי.
