בורר פסק כי ניתן להעביר עודף פנסיוני של חבר שהיה עובד חוץ, ולהשלים בעזרתו את הקצבה הפנסיונית המגיעה לבת זוגו, חברת הקיבוץ
שני בני זוג, חברי קיבוץ, יצאו לגימלאות.
בת הזוג, בדומה לחברים אחרים שעבדו בקיבוץ (עוֹבְדֵי פְּנִים), הגיעה לגיל פרישה מבלי שהופרשו עבורה הפרשות לפנסיה. לבן זוגה, שהיה עובד חוץ, נצברו הפרשות פנסיה אישיות.
מתווה הפנסיה עליו החליט הקיבוץ התייחס גם לכך שלעובדי החוץ מבין חברי הקיבוץ נצברו הפרשות סוציאליות אישיות, שלפי תקנון הקיבוץ השיתופי שייכות לקיבוץ. בהתאם, קיבל הקיבוץ שורת החלטות לעניין זה:
הראשונה, זכויות כספיות של חברים שעבדו מחוץ לקיבוץ ואשר נצברו עד למועד שינוי אורחות החיים – הן רכוש הקיבוץ ועל החבר להעבירן אל הקיבוץ. אם החבר לא יעשה זאת, יהוו זכויות אלה חוב של החבר לקיבוץ, והקיבוץ יהיה רשאי לקזז ולנכות אותן מכל זכות שיש לחבר מול הקיבוץ.
השנייה, חישוב הפנסיה יהיה "משפחתי", לפי "בתי אב" או בלשון ההחלטה: "קבלת קצבת פנסיית הקיבוץ תהיה מותנת בהתחשבנות של הזכויות הפנסיוניות שצבר החבר עד יום השינוי. אם לבן הזוג של החבר חוב אקטוארי לקיבוץ, ההתחשבנות תהיה משפחתית".
השלישית, כי הקיבוץ מחוייב לשלם לכל חבר שהגיע לגיל פרישה קצבת פנסיה, לפי החלטות הקיבוץ ולא פחות מהמתחייב לפי תקנות הערבות ההדדית ("פנסיית רשם").
"חוב אקטוארי", קבע הקיבוץ בהחלטותיו, הוא סכום הפנסיה אותו חייב הקיבוץ לחבר, בניכוי זכויות פנסיוניות אישיות שצבר החבר בעד עבודתו, כעובד חוץ, למשל.
התחשבנות הקיבוץ מול התא המשפחתי
כדוגמה בלבד, הנה הסבר כמותי:
סכום הקצבה הפנסיונית שהחליט הקיבוץ לשלם לחבריו במועד מסוים היה בסך 4,000 שקלים לחודש. רק לצורך הדוגמה סכום הקצבה החודשית שקיבל החבר (בן הזוג) מקופת הפנסיה האישית שהייתה לו, שמתייחסת לתקופה שעד למועד השינוי, היה 12,000 שקלים.
לפי החלטות הקיבוץ, סכום הפנסיה החודשית שקיבל החבר, מעבר לסכום הקצבה הפנסיונית החודשית עליה החליט הקיבוץ (אותם 4,000 ש"ח), מהווה "פנסיה עודפת" (ששיעורה לפי דוגמה זו 8,000 שקלים) אותה חייב החבר לקיבוץ (שכן היא נצברה בתקופת היות הקיבוץ שיתופי).
לפי הסדר הפנסיה, רשאי היה הקיבוץ, במקרה שכזה, לקזז את סכום הפנסיה אותו היה חייב לבת הזוג (4,000 שקלים) מסכום הפנסיה העודפת (8,000 שקלים), כך שבפועל לא שילם הקיבוץ פנסיה לבת הזוג.
התא המשפחתי המשותף המשיך לקבל אמנם 8,000 שקלים, אך תשלום הפנסיה לבת הזוג לא בוצע מקופת הקיבוץ אלא בקיזוז כאמור מחובו של בן הזוג לקיבוץ.
מסובך? בכלל לא. זו התחשבנות שעשה הקיבוץ מול התא המשפחתי.
מערכת היחסים עם הקיבוץ
בת הזוג, חברת הקיבוץ, לא הסכימה עם החלטה זו של הקיבוץ. המחלוקת, לפי תקנון הקיבוץ, הועברה להכרעת הבורר, עו"ד שאול ראובני, אותו מינתה רשמת האגודות השיתופיות.
באמצעות עו"ד שגיא מירום טענה החברה-התובעת בעיקר כנגד תוקפה של החלטת הקיבוץ הנוגעת להתחשבנות משפחתית וכפועל יוצא מכך את זכות הקיבוץ לזקוף את זכותה לקצבת פנסיה כנגד חוב בן זוגה לקיבוץ.
עוד טענה התובעת כי קיזוז הקצבה הפנסיונית מנוגד לתקנה 3(א) לתקנות הערבות ההדדית הקובעת, לשיטתה, זכות סוציאלית אישית לחבר, שאינה ניתנת לקיזוז ("הקיבוץ יבטיח את הספקת צורכי חבריו שבגיל פרישה באופן שערכם הכולל לא יפחת מגובה סכום הגמלה הפנסיונית").
הקיבוץ, באמצעות עו"ד עומר כהן (שלמה כהן ושות), טען ש"מערכת היחסים שבין התובעת ובן זוגה הייתה מערכת יחסים שבין הקיבוץ ל"תא משפחתי", וכי ההתחשבנות שערך הקיבוץ הייתה תוצאה של מערכת היחסים שקדמה לשינוי באורחות החיים בקיבוץ ולפיה התא המשפחתי צבר באופן אישי זכויות כספיות השייכות לקיבוץ".
עוד טען פרקליט הקיבוץ כי תקנה 3 (א) לתקנות הערבות ההדדית אינה קובעת "זכות לפנסיה" במובנה הקלאסי, אלא "זכות לסיפוק צרכים", אותה ניתן לבחון אל מול צרכי התא המשפחתי, וכי אין איסור על קיזוז כפי שטוענת התובעת.
פרשנות הבורר לתקנות הערבות ההדדית
הבורר השתכנע מעמדת הקיבוץ כי תקנה 3(א) לתקנות לא קובעת זכות סוציאלית במובנה הרגיל, אלא רק מטילה חובה על הקיבוץ להבטיח את הספקת צורכי החבר. זו חובה חוזית, אמר הבורר, שהיתה קיימת בתקנון הקיבוץ גם קודם לשינוי סיווגו לקיבוץ מתחדש. הבורר הסביר כי הזכות לקצבה מחד, והחובה להעביר לקיבוץ את הזכויות שצבר בן זוגה של התובעת מאידך, נובעים מאותה מערכת יחסים חוזית שבין התובעת ובן זוגה לקיבוץ. לפי חוק החוזים, אלה הם סכומים שניתנים לקיזוז האחד אל מול השני.
מעניינת הפרשנות של הבורר לתקנות הערבות ההדדית. לשיטתו, העובדה שתקנה 3(ד) מתירה במפורש זכות לקיבוץ לבצע קיזוז של סכום הקצבה מסכומים נוספים להם זכאי חבר קיבוץ (סכומים שהם בעלי אופי פנסיוני) מלמדת על כך שאין מדובר בזכות סוציאלית מוגנת שלא ניתנת לקיזוז, כטענת התובעת.
משכך, פסק הבורר כי הקיבוץ זכאי היה לבצע קיזוז של קצבת התובעת מהחוב של בן זוגה לקיבוץ, אך הוסיף שהקיבוץ יכול היה לבצע את הקיזוז האמור רק מעת שינוי הסיווג לקיבוץ מתחדש (שכן רק ממועד זה חלו תקנות הערבות ההדדית על הקיבוץ).
הבורר גם התרשם ש"תביעה זו נוהלה על ידי הצדדים משיקולים עקרוניים ולא משיקולים כספיים גרידא", ולא פסק הוצאות משפט לחובת מי מהצדדים. התובעת הגישה השגה (בדומה לערעור) על פסק הבוררות לרשמת האגודות השיתופיות, אך זו טרם נדונה. המשך יבוא.
