כי כדורגל זוהי מחלה שאין תרופה בשבילה 

לכבוד המונדיאל: משה אביר נזכר בימי הכדורגל שלו ומחכה לגביע הוקרה 

בנעורי גיליתי שקשר הרגל-עין שלי הוא מצוין ומכאן הייתה הדרך קצרה לכרטיס ליגה לנוער ולבוגרים ולהצטרפות לקבוצת הפועל עתלית ואחר כך לגבע כרמל בכדורגל. אחד המשחקים הראשונים היה נגד בנימינה (בית"ר כמובן) שם שיחק אהוד אולמרט. אחרי מספר בעיטות ברגליים נפרדנו כידידים והוא המשיך להצליח בתפקידים ציבוריים – חבר כנסת, שר, ראש עיריית ירושלים וראש ממשלה. 

לא רחוק ממושבת מגוריו של אולמרט, בקבוצת הפועל עתלית, כיכב פסח גרופר שהצטיין בהדיפת יריביו בעזרת בטנו. גם גרופר התקדם במעלה התפקידים הציבוריים ונהיה חבר כנסת, סגן יושב ראש הכנסת ושר החקלאות. מסלול דומה להם עשה פלה, חלוץ נבחרת ברזיל- מיצה את הפוטנציאל שלו כשחקן והמשיך לפוליטיקה כשר הספורט של ברזיל. 

כרטיס אדום 

כשנכנסו הכרטיסים הצהובים והאדומים לשימוש השופטים הניפו אותם ללא בקרה. במשחק נגד מכבי חדרה רצה השופט להניף לי כרטיס צהוב. אני התנגדתי ודחפתי את הכרטיס לתוך כיסו של השופט שלבסוף ויתר לי. 

במקרה אחר במשחק נגד רמות מנשה, לאחר מספר מחלוקות הוציא לי השופט יחזקאל שלומי ז"ל מרמות מנשה (תמוה) כרטיס אדום שפירושו "צא מהמשחק" ואחרי חמש דקות הורה לי לחזור למגרש (ממש כמו בכדוריד, אבל ממש לא כמו בכדורגל). 

ליגה ג' 

באחת השבתות התמודדו שתי קבוצות על עליה לליגה ב'. אנחנו, הפועל עתלית, והפועל טייבה. שיחקנו נגד "אחווה" חיפה שלקראת סיום המשחק הובילה עלינו, משמעות ניצחון הקבוצה היריבה היה שאנחנו נשארים בליגה ג' (והפועל טייבה עולה לליגה ב'). כדי שזה לא יקרה, דאג אחד מחברי ההנהלה של עתלית להעביר לחיפה "דמי שתייה" נכבדים וכך ניצחנו את המשחק. אני נטשתי את המגרש במחאה. 

לאחר זמן מה נערך לקבוצתנו משפט בהתאחדות לכדורגל וחבר ההנהלה העיד שהוא העביר ליריבה "דמי שתייה". השופט העיר בלעג "האם עשרות רבות של ארגזים הם 'דמי שתייה'?" והרשיע את קבוצתנו. נשארנו בליגה ג' וקיבלנו קריאות על רקע לאומני גזעני ואיומים. 

הליגה הייתה משופעת בקבוצות ערביות ולכל קבוצה היו אלפי אוהדים. אהבתי לשחק בכפרים ערביים, כשעבר מטוס בשמיים פצחו היהודים בקריאות שמחה וכשהערבים ביצעו מהלך מוצלח לא היה קץ לשמחתם. לעיתים סיימנו את המשחק בבית חולים כי המתח הלאומני תורגם לתגרות. 

משחק פיצוץ 

בקיבוצי עין כרמל נערך משחק נגד קבוצת פורידיס שחלק משחקניה היו פועלים בבננות של הקיבוץ. נאלצנו להבריח את השופט לחדר ההלבשה מאחר שהייתה סכנה לשלומו. עברו ימים והשופט נהיה סוחר נעליים שהגיע עם צוותו לקיים שוק נעליים בקיבוץ עין השופט (אליו עברתי ברבות השנים). ביקשתי הנחה בזכות שהצלתי את הבוס שלהם אי אז. אמר לי העובד: "אתה תשלם כפול, כי הבוס הזה מתעמר בנו!". 

קיצוני סופה 

בקבוצתנו היה שחקן בשם יוסי הוכמן ששיחק כחלוץ ונקרא בפי כל "קיצוני סופה". לנגד עיניי תמונה של קבוצת הנוער כשהוכמן וחבריו צעירים ויפים. קבוצות רבות חיזרו אחריו וייתכן שהיה נעתר להן. כל זה נקטע בהשתלטות מחבלים על מה שנודע כ"אוטובוס הדמים". במאבק עם המחבלים נקטעו רגליו של יוסי הוכמן, שאיבד גם את אשתו וילדיו. 

שריקת סיום 

יוסי השתקם התחתן בשנית והפך למנהל בית הלוחם בחיפה. 

אני פרשתי ממשחק הכדורגל ועדיין מצפה שקבוצתי האחרונה תערוך לי מסיבת פרידה ותעניק לי גביע הוקרה. 

עברתי למשחק הטניס, שם ארגנתי את אליפות ההתיישבות וגם נושא בתואר "אלוף הארץ" לקשישים וחולים כרוניים.