כמעיין המתבגר

מורן מוסט, מומחית בתרבות הנוער במרחב הכפרי, מנפצת את אשליית המוגנות שמאחורי השער הצהוב. איך משפיע אי הציות של המבוגרים לחוקי התנועה בתוך הקיבוץ על תרבות האלכוהול של הנוער ולמה תחושת הביטחון מסוכנת

השיחה בינינו נדחית ומורן מתנצלת שהיא מטפלת במשבר שקורה זה עתה באחת מהמועצות בדרום ששמה כבר עלה לא פעם ולא פעמיים לכותרות. "השפעות סבבי הלחימה בעזה ניכרות בבני הנוער" היא אומרת בכאב. "מה שקורה כאן ועכשיו לנוער הוא השתקפות הקהילה. אפשר לראות איזה קיבוץ הוקם על ידי גרעין חזק ואיזה קיבוץ ננטש ושוב הוקם על ידי קבוצות שונות, לאיזה קיבוץ היה בסיס איתן ולאיזה פחות. הדברים האלה הם חלק ממה שמייצר את הנורמות החברתיות, מה מותר ומה אסור. באיזה קיבוץ יש חדר אוכל שמגיש ארוחות שלוש פעמים ביום, גם אם יש טילים, ומי נכנס למשבר אחרי הרחבה שבלעה את הקיבוץ. זה משפיע על הנוער, בקיבוץ שיש בו עמוד שדרה, עין ביקורתית, אנשים לא יחנו על הבית". "לפעמים" היא מוסיפה "דרך הנוי של הקיבוץ מבינים את סדר העדיפויות. פעם הגינון היה מרכזי ומי שאהב טיפח גינה ליד הבית. היום יש קיבוצים שהדשא המרכזי בהם מיובש והגינות מדהימות. זה מסר שעובר, על המרחב הפרטי והמרחב הציבורי. יש קיבוצים בהם המשותף מתפורר".

השער הצהוב 

 25 שנה שמורן מוסט (46) עובדת עם בני נוער בסיכון, 15 שנה מתוכן עבדה בעמותת על"ם, עבודה עם דרי רחוב, זנות, "התמחות בנוער בקצה הרצף". חלק נכבד מילדותה עברה עליה בקיבוצים, "אימא הייתה אחות, כך שעברנו בין קיבוצים. גדלתי בכפר רופין ובהמשך עברנו לדוברת". לאחר שנישאה גידלה את ילדיה בשדה יואב שבדרום ובעשר השנים האחרונות היא מתגוררת במושב גן יאשיה שבעמק חפר.  

פגשתי בה בהרצאה להורים "להתבגר מאחורי השער הצהוב", הרצאה שהיא סוג של מופע קומי דרמטי, בו מוצגים מצבים מוכרים איתם מתמודדים הורים לילדים ומתבגרים. "כשגידלתי את הילדים שלי התחילו ליפול האסימונים על השער הצהוב. הייתי חוזרת בלילות מכל מיני חצרות אחוריות של יישובים, עומדת מול השער הצהוב עם הודיה ענקית על המזל שאני גרה פה ושהילדים שלי גדלים פה, בבועה העוטפת. מה שראיתי בעבודה לא היה קשור למרחב הבטוח שבו הילדים מסתובבים ברחבי הקיבוץ ונוסעים על אופניים לבריכה. שני עולמות, זה שבתוך וזה שמחוץ לשער הצהוב". 

המסיבה כאירוע רב נפגעים 

ככל שילדיה, שלומדים בבית ספר קיבוצי, גדלו "הבנתי שזו חוויה מדומה – שלי, של ההורים, של הקהילה. תחושת הביטחון מרדימה אותנו ומעוורת אותנו למול התנהלות הילדים ובני הנוער, קלטתי דברים שקורים כי המרחב מאפשר: זולות, מסיבות, סמים, אלכוהול. קורים דברים במרחב של הנוער ואנחנו, הורים וקהילה, מתחת לפוך בבית. אני אימא מעורבת, נמצאת בפורום הורים, בוועד הורים, במועצה, והתחילו פניות של בני נוער. החלטתי להגיע למסיבות של הילדים, חשבתי שאי אפשר להפתיע אותי, עבדתי הרי עם נוער רחוב ברמלה-לוד. בפעם ראשונה שהגעתי למסיבה של בתי הגדולה, מצאתי אירוע רב נפגעים. 250 בני נוער, ילדים בני 15-14 שיכורים. ההורים לא יודעים מזה כלום, היה שם ילד מאחד הקיבוצים שהוריו אפילו לא ענו לטלפון, אמרתי – אנחנו מפספסים. אחרי המסיבה הזו התחלתי לרדת לעומקם של דברים". 

מורן מספרת שבניגוד לערים, בהן מוקמות בשנים האחרונות סיירות הורים והורים שמשגיחים, דווקא ההורים בקיבוצים נותרו בפוזיציה של מה שהיה פעם, "כאילו במרחב הקיבוצי יש משולש – הורים, נוער והיד הנעלמה שהיא החינוך, הקיבוץ, עוד שותף שבעצם המון שנים כבר לא שם, למרות שנדמה שהוא שם. הדבר היחיד שנשאר משותף בהרבה קיבוצים זה החינוך. גם התרבות אבל שם אין קונפליקט גדול. החינוך הוא השתקפות של הקהילה, יש קונפליקטים וזה יותר מורכב".

"מי ראה את ינאי?" 

אחד הנושאים שעליהם מצביעה מורן הוא סיפור הנהיגה ברחבי הקיבוץ, "אם כל הרעות החולות". "אנשים בוגרים שנוהגים ללא חגורות, ילדים ללא כיסאות בטיחות ברכב, רוכבים על טוסטוס ללא קסדה, נכנסים באין כניסה ולא עוצרים בתמרור עצור. יש משהו בהתנהגות שלנו, המבוגרים, שמאותת לילדים: יש חוק אחד בתוך השער הצהוב וחוק אחר מחוצה לו. בני הנוער מפנימים את הרעיון שיש אמביוולנטיות מול החוק והאכיפה שלו. הרי אם יגיע שוטר לקיבוץ, מיד יכתוב מישהו בקבוצת ווטסאפ וכולם ינהגו לפי החוק. כך גם בעניין הכלבים. יש יחס אמביוולנטי לחוק, לאכיפה, ובני הנוער מתרגמים להתנהגות את העניין הזה. 

"דבר נוסף הוא שוטטות ילדים מגיל צעיר שעות על שעות במרחבים בחוץ. במקרה הטוב יופיע 'מי ראה את ינאי?' בשעה שבע וחצי בערב בווטסאפ הכיתתי ובמקרה הפחות טוב ינאי יגיע הביתה בתשע-עשר. גם אני בעד שהילדים ישחקו, אבל יש שעה הגיונית לחזרה הביתה. הורים מתקשים לשים לילד את הגבול הזה כי 'לכולם מותר'".  

היא מספרת על אירועי קצה, ונדליזם, שמועברים מגורם לגורם והתגובה מאחרת להגיע. וגם על התלבטות אם "להוציא החוצה את הכביסה המלוכלכת" כמו שהיה פעם, גם במקרים קשים כמו סחר בסמים. "לא שמים את הברקס בזמן. לא לילד שזקוק לזה ולא לילדים האחרים שמחכים לראות מה תהיה התגובה. נהיינו אילמים ולא מחוסר אכפתיות. יש השקעה בילדים ויש גם משהו שמייצר בלבול. ברגע שנכנסתי בשער הצהוב אני מורידה חגורה, כמו שכשאני מגיעה הביתה אני מורידה את הבגדים ולובשת חולצת מחזור של כיתת הרדוף". 

אלכוהול בחסות ועדת תרבות 

מורן אומרת שבעבר הביקורת על חברי התנועה הקיבוצית הייתה ש"אנחנו מדברים את עצמנו לדעת", אך כיום המצב הוא שכמעט ואין שיח, הכול עבר לווטסאפ ולא מדברים זה עם זה. "יש מצווה בהלכה שאדם שבונה בית צריך לבנות מעקה. אנחנו כקהילה צריכים לבנות מעקה משותף. בני נוער נאמנים לתפקידם, הם חצופים, בוטים, עושים מה שמצופה. מה שהשתנה זו ההורות והקהילה. כבר אין את 'כפר שלם' שנדרש לגדל ילד אחד. מבוגרים כבר לא מעירים לילדים. אני לא מדברת על 'למה אתה יחף' או 'למה צבעת את השיער לאדום', ילדים מטפסים על רשת צל בגן המשחקים, מה שיכול להיות מסוכן, ואף אחד לא אומר כלום. זה לא להטיף מוסר, אלא ממקום של להגן".  

מכה קשה נוספת היא עניין האלכוהול. "האלכוהול הפך לתרבות הפנאי של הנוער ואלו לא בני הנוער אלא ההורים שלא מתעוררים ואני שואלת, מה בהתנהגות שלנו מאותת לילדים שאפשר? הייתי במסיבה של ילדי כיתה ח'. שלושה ילדים פונו באמבולנס בגלל אלכוהול. כהורים אנחנו עסוקים באיך הם נוסעים ואיך הם חוזרים, אבל לא במה שקורה שם. הילדים מחפשים מישהו שישים להם גבול, שיראה אותם, אחרי שנתיים שהסתובבו ללא מבוגרים. הקורונה לא הייתה שעתה היפה של החינוך. בני נוער הם ההשתקפות שלנו. לא יכול להיות שכל חג יוגש אלכוהול בחסות ועדת תרבות, שזה הפרונט של האירוע. למה? למה זה נמצא באירועים קהילתיים? מספיק שהם רואים את המשוואה – מפגש קהילתי ואלכוהול על השולחן. כך גם עישון קנאביס במרחב הציבורי. בפרגולה הפרטית תעשו מה שתרצו, אבל אם בבריכה אימא מעשנת ג'וינט, גם אם זה רפואי, זה לא צריך להיות שם.  

כבר אין את הדור שפחדנו ממה שיאמר ולכן לא הלכנו על הדשא. המקל הזה במרוץ השליחים נפל ואף אחד לא רוצה להרים אותו.  אף אחד לא רוצה להיתפס כמבוגר המעצבן. 'הבעייתי' הוא זה שמעיר על החרא של הכלבים.  

מי מתנדב לוועדות? אף אחד לא רוצה. לא רוצים לקחת אחריות, אין גיבוי קהילתי, פעם המבוגר תמיד היה צודק. היום המבוגרים לקחו מרחק מהובלה ומחינוך. אולי בגלל הטראומה של מבוגר שנותן סטירה לילד או מעיר לילדה בחדר אוכל 'למה אתה אוכל בשביל שניים?' הלכנו לקיצון שהוא בעצם נטישה". 

דרוש כפר שלם 

מה שמעודד את מורן הוא שבקיבוצים רבים ובקהילות רבות האסימון כבר יורד ומתחילים בתהליכי עומק, "מקימים סיירות הורים, אוכפים נהיגה, מתעסקים באלכוהול בוועדות תרבות, בטרקטורונים ממונעים של ילדים. מתי המדינה שלנו, הקהילה שלנו מתפקדת טוב? כשיש מצב חירום ויש הרבה כאלה. טילים, קורונה. צריך להתאמן בלהיערך לשגרה. קהילות מתעוררות כי הן מבינות מורכבות. לא מספיק להיות אימא עם גבולות ברורים. הבחוץ נכנס הביתה. לא מבקשים לחזור למודל המטפלת, אני האימא, אבל אנחנו כהורים וכקהילה יכולים לייצר מעקה משותף בשבילם ובשבילנו. זה הקסם שלנו. בפעם בראשונה שבה הלכתי למסיבה כהורה היו איתי עוד שלושה הורים. היום באים 45 הורים. הילדים מגיעים למסיבות כבר שתויים. הם שותים לפני שההסעה מגיעה. מספיק שעזרתי לילד, שלקחתי אותו הביתה. אני לא באה להתערב ולחנך, אנחנו מקימים מתחם בצד. לפעמים הילדים לא יודעים מה לעשות עם החברים השיכורים. אם יש מבוגר הם יבואו לשאול. זה בסדר שיתנסו, אבל הכי חשוב שנפתח דלת ונפתח עיניים. רוב ההורים אפילו לא משאירים טלפון פתוח. ההורה בטוח שהילד יתקשר אליו אם יקרה משהו. זה לא יקרה. צריך להפסיק לסמוך על חווית 'השער הצהוב', 'כיפת ברזל' שמתוחה מעל היישוב שלנו". 

מאז הקורונה מורן עובדת כמעט עם כל המועצות האזוריות, רואה את ההורים שישנו מתעוררים יותר, פעילים יותר בקהילות. זה מה שהילדים צריכים, שיראו אותם, לא ממקום שיפוטי. ממקום שרואה, שמחבק וגם שם גבול. אם לא מציבים גבול איך יודעים מה הגבול? זה מה שקורה לילדים. אנחנו נשענים על נורמות מפעם, אבל גם האנשים הם לא כמו פעם".  

טיפים לחופש הגדול

"אני מאוהבת בבני נוער 25 שנה ומשנה לשנה הם משתבחים. יש להם יותר יכולת הכלה: לקהילת הלהט"ב, לצרכים מיוחדים. גדל פה דור מצוין, יותר טוב מהדור שלנו. דור שגם חשוף יותר למצבי סיכון. מה שקורה עם הטלפונים הניידים הוא מורכב. הם איכותיים, סקרנים, מוכשרים. לעיתים אנחנו שופטים אותם מהר מידי. גם כקהילה אנחנו צריכים להסתכל עליהם לא רק ככוח עזר שמרים כיסאות בסוף אירוע, אלא לשלב אותם ובעיקר להתפעל מהם" 

ארגון זמן חשוב לעזור לבני הנוער להבין מה הם רוצים לעשות ולתכנן את הזמן. למשל למצוא עבודה לפחות לחלק מהחופש (הם יכולים לעבוד בגיל הרך או במקום אחר) ולהרוויח קצת כסף. אחרת הם יגיעו לאוגוסט בתחושה שלא עשו כלום חודשיים. 

עשייה בבית כדאי לדרוש מהם לקחת חלק במטלות הבית ולא רק לדרג את השירות שהם מקבלים כמו באפליקציית שירות.  

תקשורת צריך לתקשר איתם לא רק סביב דברים קשים. אנחנו מדברים איתם על מיניות רק אחרי מקרה כמו האונס במלון הים האדום. חשוב לייצר שיח חיובי בזמנים אחרים. מיניות, אלכוהול, סמים, אלו הם נושאים שמעסיקים אותם. במשפחות שבהן יש תקשורת בריאה, גיל ההתנסות נדחף למעלה. שיח פתוח ובטוח מונע סיכון גדול. 

מעורבות להגיע למסיבות. גם אם הילד אומר שלא. לעזור להם לשמור על הגבולות. יש שעת חזרה מהמסיבה, וגם מ"ישיבה" עם חברים. הילד חוזר לישון בבית ולא אצל חבר כי אז אין בקרה. ילדים צעירים אני לוקחת או מחזירה. 

קבוצות הורים אני סומכת על הילדים אבל לא סומכת על הסיטואציה לכן צריך להיות במרחבים שלהם, לשמוע מהורים אחרים איפה יש מסיבה, לדעת מה קורה. יש חופש ויש עצמאות ולצידם אנחנו פה, מסמנים גבול. גם אם הם יבחרו לחצות אותו, הם ידעו מה גבול. נורא קשה לבד, ביחד קל ומשתלם. 

זמן ביחד לא להיבהל. זו הזדמנות להתנסות, לגדול, להתבגר. הזדמנות לחוויה טובה, גם אם ארוכה כשיש שביתה. לחבק אותם. הם חמודים, חכמים, מתוקים.