יבול שיא
הרפת והחלב
תמונה 1 Parents 2012

"כפי שאנו מזכירים את יציאת מצרים עלינו להמשיך ולפעול גם למען זיכרון השואה"

7 דק' קריאה

שיתוף:

המארחים שרוצים ליצור טלטלה רגשית אצל אורחיהם וצוואת ההורים "להיות בת אדם". עינת רותם-נחושתן, בת הגושרים, מתנדבת זו השנה העשירית כמובילת קהילה באזור הגליל העליון בפרויקט "זיכרון בסלון", ומזכירה שהאחריות לא לשכוח היא שלנו

"אם בעקבות פרסום הכתבה ייפתחו עוד כמה עשרות סלונים ברחבי הארץ – הרי שיש הצדקה לראיון", נעתרת לבסוף עינת, שתחת אחריותה יישובי המועצות האזוריות הגליל העליון ומבואות החרמון, וכן צפת, חצור הגלילית, ראש פינה, יסוד המעלה, קריית שמונה ומטולה, ולא במהרה התמסרה למעמד המרואיינת.  

"זיכרון בסלון" הוא פרויקט חברתי שיזמה עדי אלטשולר ב-2011, והתנהל בראשיתו באופן התנדבותי לחלוטין. לפני מספר שנים, הוקמה לצורך העניין עמותה הפועלת ללא מטרות רווח. כיום עובדים בעמותה מספר אנשים בשכר באופן קבוע, כך שניתן לקיים פעילות רציפה לאורך זמן, ששיאה בשבוע של יום הזיכרון לשואה ולגבורה. 

"זיכרון בסלון" מזמן מפגשים אינטימיים, הבנויים בדרך כלל משלושה חלקים עיקריים: דברי עדות (משורד שואה, או מבני הדור השני והשלישי) המסופרים באופן אישי ובלתי אמצעי, חלק אומנותי קצר, הכולל קטעי הקראה או נגינה, ולבסוף – שיחה ודיון הנוגעים להשלכות זיכרון השואה על המציאות העכשווית ועל עתיד החברה בכללותה.  

קודם כול מרק חם 

בשנה הראשונה ארגנה את המפגשים בגליל העליון מירי סיני (מעין ברוך), שמנהלת את פעילות שורדי השואה בבית ותיקי הגליל. מירי ערכה כ-11 סלונים, שהפגישו בין סטודנטים וסטודנטיות ממכללת תל-חי, לבין מספרי העדות. "הוריי, עליהם השלום, ארחו באותה שנה שמונה סטודנטיות, שבאו לשמוע את השכנה מהקיבוץ, קלרקה גל, תבדל לחיים ארוכים", נזכרת עינת בקשר הראשוני שלה עם הפרויקט. "אימא שלי הייתה מוטרדת שהצעירות יגיעו רעבות אחרי יום לימודים ארוך, ולכן קודם כול הגישה להן מרק חם. רק אז עברו כולן לסלון, וישבו לשמוע את דבריה של קלרקה.  

כעבור שנה פנתה אליי צעירה בשם עדן אבריאל, בוגרת המכינה הקדם צבאית במעין ברוך וחברת משפחה ושאלה בהתרסה 'איך קורה שסטודנטים עורכים סלונים ותושבים בוגרים באזור אינם משתפים פעולה?' ההיגיון הברור שבדבריה והלהט בקולה הניעו אותי לפעולה. גייסתי צוות רציני ומסור, וביחד אנו פותחים בכל שנה עוד ועוד מפגשים של 'זיכרון בסלון'. בחמש השנים האחרונות התייצבנו על מאה סלונים באזור אצבע הגליל. לשמחתי, בכל שנה יש יותר סלונים שמתארגנים באופן עצמאי, ואינם זקוקים לתמיכת המערכת. אנשים הבינו את החשיבות, וחוזרים לארח כל שנה. מדובר בבתים פרטיים או מסגרות חינוכיות שהמסורת הזו נכנסה לשגרה השנתית שלהם, ובקביעות דואגים לעצמם לאנשי עדות ולקהל מאזינים.  

למעשה, זו השאיפה העתידית שלנו, ש'זיכרון בסלון' יהפוך להיות חלק מהמסורת הישראלית-יהודית, ממש כמו סדר פסח. הכוונה שלא נהייה תלויים בגורם חיצוני שידאג להתכנסות, ולא נשאל את עצמנו האם אנחנו נפגשים השנה, אלא נעסוק בפרטים שעולים בכל מועד תרבותי – מי מגיע להתארח השנה ואיפה נפגשים – בסלון שלי או בשלך. כל אחד מאיתנו יכול לכנס מפגש בביתו הפרטי, ולהזמין אליו את מעגל החברים, רוכבי האופניים, או הנעורים מהקיבוץ. גם בתקופת הקורונה לא ויתרנו, ושמענו סיפורי עדות למרות המגבלות. זו אחריותנו לקיים זאת בכל מקום וזמן!".

Screenshot 2023 04 18 105034
עינת רותם-נחושתן. "צריך לשאול כדי לדעת, לברר ולהבין, גם אם זה קשה וכואב". צילום: מהאלבום הפרטי

צריך לשאול כדי לדעת 

הדסה ואהרון, הוריה של עינת, נולדו שניהם בפולין, והיו ילדים כשפרצה מלחמת העולם השנייה. הדסה גדלה בכפר דורוהוסק, וב-1.9.1939 ישבה על סף ביתה, שותה חלב, כשלצידה תיק שמוכן ליום הראשון בכיתה א'. אהרון בן ה-10 חי אז בוורשה והתכונן גם הוא ליום לימודים, כשהחלה ההפגזה הגדולה. באופן מקרי עברו שניהם מסלול חיים דומה, מבלי להכיר זו את זה. 

כחודש לאחר פרוץ המלחמה הבינו שתי המשפחות את חומרת המצב. הם ברחו מפולין לברית המועצות, שנחשבה אז למקום בטוח יותר, והחלו במסע נדודים והישרדות. משפחתה של הדסה נשלחה לסיביר, ואבא של אהרון גויס לצבא העמל הסובייטי. המלחמה הייתה בכל מקום, ואומנם השניים לא סבלו מהמצוקה בגטו או במחנה הריכוז, אך עדיין חוו תחושות קשות של פחד, בדידות, חוסר ודאות ורעב ממושך. כשנגמרה המלחמה חזרו המשפחות לפולין. הדסה למדה והשתלבה בפעילות תנועת "דרור-הבונים", ואהרון עבר סמינר ציוני באיטליה ואף חזר להדריך בתנועה. ב- 1950 עלו שניהם לארץ.  

"לא גדלתי בתחושה של 'בת דור שני', ובילדותי הנושא לא דובר לעומק, אבל העובדה שהמשפחות המורחבות של הוריי נספו בשואה הייתה נוכחת. אולי זו הסיבה שהם שאפו לבנות חיי משפחה יציבים, גידלו ארבעה ילדים, ותמיד נהגו לארח ולאמץ בביתם הקיבוצי הקטן – מתנדבים, חברת נוער, חברי גרעין, או עולים מ'בית ראשון במולדת'. מי שנכנס לבית נכנס ללב, זה היה הסטנדרט". 
כשעינת הגיעה לכיתה ז' ונדרשה להכין עבודת שורשים, היא התחילה לברר אצל הוריה פרטים שלא עלו על פני השטח עד כה. "היום, כאישה בעלת ניסיון ושנים, אני יודעת לומר שאסור להשתהות! צריך לשאול כדי לדעת, לברר ולהבין, גם אם זה קשה וכואב. מתגלים דברים מרגשים שלא יאומנו, ובעזרת הטכנולוגיה הקיימת והארכיונים ברחבי העולם, הצלחתי בשנתיים האחרונות להשיג פרטי מידע ותעודות לידה על שמונה דורות אחורה.  
בנוסף, כמי שגדלה במרחב הקיבוצי של פעם, והורי בני קבוצתי נחשבו בעיניי כחלק מהמשפחה המורחבת, הכרתי את סיפורי חייהם ולא הרגשתי מאוימת מהם. לכולנו היה ברור שבכל יום זיכרון לשואה אנו שומעים את סיפוריה של קלרקה. שנים מאוחר יותר, נהגה אימי להגיע לבית הספר של בנותיי כדי לספר על חייה. אבי הגדיר את עצמו כפליט מלחמה. הוא סיפר את סיפורו לפני קהל, אך לא השתייך למסגרות שהגדירו אותו כשורד שואה". 

שני הוריה של עינת נפטרו בשנה האחרונה בגיל שיבה, בהפרש של חמישה חודשים זה מזו. "זו הפעם הראשונה שנציין את יום הזיכרון לשואה ולגבורה בלעדיהם", מנידה עינת ראשה בעצב ובגעגוע. "הדרך שלי להתמודד עם הכובד הרגשי היא להיות בעשייה. אני מזמינה את בני ובנות המשפחה להדליק נר לזכר הנספים ממעגל קרובינו, בעבר לקחתי אחריות על טקס הזיכרון בקהילה בה אני חיה, וכאמור, בעשר השנים האחרונות אני מנתבת את כוחי להתנדבות ב'זיכרון בסלון'".

תמונה 3 קרדיט צילום זיכרון בסלון
"זיכרון בסלון". כל סיפור הוא חשוב, וגם אם הוא אינו 'מסעיר', אפשר להעביר דרכו את המשמעות המרכזית ואת לב העניין. צילום: באדיבות "זיכרון בסלון"

לשאת את לפיד הזיכרון 

בכל שנה, כשלושה חודשים לפני ערב יום הזיכרון לשואה ולגבורה, מתחילה עינת להפעיל את צוות מתנדבי "זיכרון בסלון" בגליל, כדי להכשיר את הקרקע לכמה שיותר מפגשים בין נותני עדות לבין תושבי הקהילה. 

"כשמתחילה ה'עונה' של זיכרון בסלון, המשפחה והחברים שלי יודעים שאפשר לדבר איתי רק על דבר אחד – זיכרון בסלון, וכל נושא אחר שעולה על השולחן, מתקשר מייד לזה". הצוות הגלילי יוצר קשר עם רכזות הרווחה ביישובי האזור, כדי לברר מה מצבם של שורדי השואה ולהבין אם הם יכולים לקחת חלק גם השנה. בשלב השני נערך סבב טלפוני ראשוני לכל נותני העדות מכל הדורות, ונבדקת היענותם האישית להשתתפות. בשנים האחרונות מספרים גם בני דור שלישי ורביעי, שלוקחים על עצמם אחריות לשאת את לפיד הזיכרון ולספר את הסיפור המשפחתי. כחודשיים לפני יום הזיכרון, נפתח האתר להרשמה עצמאית של המעוניינים לארח. 

 המתנדבות בצוות מתאמות בין המארחים לנותני העדות, ובודקות שלכולם יש תנאים מיטיבים. "אחד מהמניעים שלי להתנדב בפרויקט בכל שנה, הוא רגע החיבור בין מארח לנותן עדות. מתוך ההיכרות עם המרחב האנושי שלפניי, יש לי יכולת ליצור חיבורים משמעותיים. עד היום, טפו-טפו-טפו, הצלחנו לחבר נכון בין נותני העדות למארחים, ואני מקפידה שהשיחה עם שורד השואה תתקיים בתנאים מכבדים. בתום ימי הפרויקט אנו מתקשרות לנותני העדות ולמארחים, מודות להם על פועלם, ומנסות לקבל משוב על המפגש כדי להסיק מסקנות לשנה הבאה.  

עמותת "זיכרון בסלון" מציעה תשתית רחבה ונותנת כלים כדי לקיים את המפגש. באתר האינטרנט של העמותה יש מערכי דיון וקטעי קריאה ונגינה בשפות שונות. העבודה בנושא רצינית ומתחדשת.  
אני שבעת רצון לומר שמגיעות תגובות טובות ממפגשים בהם השתתפו אוכלוסיות צעירות. מתקבלות פניות רבות מסלונים של נוער, סטודנטים, תלמידי בתי ספר, מועדוני נעורים בקיבוצים וצעירים במסגרות התנדבותיות. בחורה צעירה שעשתה שנת שירות בשאר ישוב במסגרת תנועת בני המושבים, התקשרה אליי מהשרות הצבאי וביקשה שאעזור לה לארגן 'זיכרון בסלון' ליחידה שלה. זו דוגמה לצעירים שעברו חוויה משמעותית, נשאבו לעניין והחליטו לקחת אחריות על העולם התרבותי-היסטורי-ערכי שלהם". 

מחפשים סיפור קשוח 

את זוכרת אירוע מרגש במיוחד? 

"בשנתיים-שלוש הראשונות להתנדבותי בפרויקט, לא השתתפתי בשום מפגש, אלא רק קיבלתי הדים ומשובים. הייתי עסוקה בליווי טכני של כלל הסלונים, פתרתי בלת"מים שעלו ברגע האחרון. בהמשך הסתקרנתי לשמוע את סיפורם של האנשים ש'נמצאים מאחורי הטלפון', והחלטתי ללכת בכל יום לסלון אחר. זו זכות גדולה לשמוע כמה אנשים בכל שנה. לקח לי שבע שנים של הסתגלות כדי לפתוח את הבית הפרטי שלי, ומי שאירחה את המפגש בפועל הייתה אחותי. אירחנו אישה מדור שני, שבאותה שנה פרסמה את סיפור חייה בהוצאת הספרים 'הוצאה גלילית' של אחותי ובן זוגה, זה היה מאוד מרגש". 

מה בכל זאת מתסכל בניהול פרויקט כזה? 

"אחד הדברים המתסכלים שאני נתקלת בהם, נעוץ ברצון של מארחים מסוימים ליצור טלטלה רגשית אצל המתארחים. הם מבקשים שאתאם עבורם איש עדות עם סיפור 'קשוח', שיודע להציג את השתלשלות האירועים לפרטי פרטים. לגישתי, כל סיפור הוא חשוב, וגם אם הוא אינו 'מסעיר', אפשר להעביר דרכו את המשמעות המרכזית ואת לב העניין.  
לגבי מידת הזיכרון או הכריזמה הבימתית של המספרים, זו סוגייה מרכזית שנדרשנו לה. המעמד אינו פשוט, ולכן, כחלק מפעילות העמותה, אנו עורכים ליווי, הכשרות וסדנאות, בין השאר בשיתוף המוזיאון בלוחמי-הגטאות, שנועדו להכין את אנשי העדות, בני דורות ההמשך, לדבר מול קהל באופן מיטבי. בשנה שעברה נעשה תהליך מוצלח בעניין זה ונותני העדות בני הדור השני, דיווחו על תחושה של שיפור ניכר בהידוק הסיפור ובנייה שלו בעל פה". 

האם יש המשכיות לקשר עם נותני העדות במהלך השנה? 

"לפני כחמש שנים, מיה רותם, הבת שלי, לקחה על עצמה יוזמה במסגרת הבוגרים של תוכנית 'עמיתי דילר', להיות בקשר עם השורדים לקראת מועדים וחגים" מספרת עינת בגאווה לא מוסתרת. "היא אספה צוות מתנדבים, גייסה תרומות לטובת שי לחג לפני ראש השנה, חנוכה או פסח, לקחה ממני את מאגר השמות והפיצה זאת במרחב אצבע הגליל. פרויקטים דומים קורים בקהילות נוספות של 'זיכרון בסלון', אבל זה מאד תלוי ביוזמה מקומית. במהלך השנה נערכים מפגשי העשרה, שיחות חשיבה, גיוס משאבים, רעיונות ואנשים, אך כמתנדבים, רוב הפעילות שלנו מתרכזת לשבוע אחד. השנה יצא מיזם שנקרא 'פסקול שלישי' בשיתוף גלגלצ, במסגרתו נפגשו יוצרים ישראלים עם שורדי שואה, ובעקבות זאת נוצרו שירים מולחנים ויצא אלבום מרגש לקהל הרחב, ממליצה להקשיב". 

לאור פטירתם של שורדי השואה עצמם והתבגרותם של בני הדור השני, איזה עתיד יש לפרויקט הזה? 

"באחריותנו להמשיך את המיזם הזה גם בשנים הבאות!" משיבה עינת בנחרצות, "וזאת למרות ששורדי השואה מתמעטים, וגם בני הדור השני והשלישי מתבגרים לאיטם… זו הזדמנות לפנות לבני דור ההמשך ולקרוא להם לפתוח סלון ולדבר על העבר ועל העתיד. 
כפי שאנו מזכירים את יציאת מצרים בכל שנה, למרות שעברו אלפי שנים מאז, עלינו להמשיך ולפעול גם למען זיכרון השואה. בשני האירועים ההיסטוריים הללו היה ניסיון השמדה של עמנו, בשניהם הייתה גאולה, ומשניהם ניתן להסיק מסקנות ערכיות לעתיד. הנושאים של שעבוד, זרות וזכויות אדם – אקטואליים גם בימינו. בחודשים האחרונים, אני קמה בבוקר עם דאגה גדולה למדינה, ומבחינתי, הפרק ההיסטורי הזה הוא בעל משמעות רבה להבנת המצב. הרי מלחמת העולם יכלה לגלוש לטריטוריות נוספות אם לא היו עוצרים אותה, וגורל עמנו משותף לכולנו, ללא הבדלי מוצא עדתי או ארץ הולדת. אנו חייבים לדעת מה קרה אז, כי עובדה שהדאגה לזכויות אדם היא לא מובנת מאליה גם במדינה משלנו".  

מה את רוצה לומר לדורות הבאים? 

"ביום בו נפרדה אימי ממשפחתה, לפני עלייתה ארצה, ליווה אותה אביה לתחנת הרכבת בוורשה.  
בידיו החזיק שני דליי פח מלאים בשומן אווזים – אחד מהם יועד לדוד שגר בתל-אביב ואת השני הייתה צריכה להביא לקיבוץ. לפני שנפרדו, אמר לה: 'העיקר שתהיי בת אדם'. שנים ארוכות אחר כך, כשהוריי כתבו עבורי ברכה לרגל הגיעי למצוות, הסתיימו דבריהם במילים: 'העיקר שתהיי בת אדם'. הייתי צעירה אז, ועבר זמן רב עד שהבנתי שזה אכן העיקר בחיים.  
מתוך כך אני רוצה לדרוש מעצמי ומסובביי – באנו ממקום כלשהו, חווינו עבר היסטורי מיוחד, ולכן יש לנו אחריות על ההווה ועל העתיד. עלינו תמיד להקפיד 'להיות בני אדם'".  

קישורים לפעילות שאפשר לקיים בנושא יום השואה גם כשבבית ילדים או נכדים צעירים: 

https://www.zikaronbasalon.com/wp-content/uploads/2022/04/%D7%91%D7%A1%D7%9C%D7%95%D7%9F-%D7%A2%D7%9D-%D7%94%D7%99%D7%9C%D7%93%D7%99%D7%9D.pdf

https://www.zikaronbasalon.com/wp-content/uploads/2022/04/%D7%91%D7%A1%D7%9C%D7%95%D7%9F-%D7%99%D7%9C%D7%93%D7%99%D7%9D-2.pdf

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שיתוף הפעולה יעשה שימוש ביכולות בינה מלאכותית (AI) לתכנון ואופטימיזציה של חומרים כימיים להגנת הצומח, לטובת פיתוח קוטל עשבים בספקטרום רחב עם מנגנון פעולה (MoA) בר קיימא חדשני לחקלאים רחובות, ישראל – פברואר 21,
2 דק' קריאה
ההסכם מדגיש את מחויבות שתי החברות לפיתוח פתרונות ביולוגיים חדשניים לחקלאים באזל, שוויץ ורחובות, ישראל – 20 בפברואר, 2024 – סינג'נטה, חברה מובילה בתחום החקלאות החדשנית ולביא ביו בע"מ, חברה המפתחת מוצרים ביולוגיים לחקלאות
< 1 דק' קריאה
משפחת פרחן כבר חוותה שני פינויים – מחבל ימית ומגוש קטיף * קרן פרחן מדמוני, מכוכב מיכאל, מעלה את זיכרונותיה כילדה בימית וכנערה באלי סיני * היא מספרת איך הצליחה להתגבר על קשיי חייה
11 דק' קריאה
עולמה של שרה, ממקימי קיבוץ בעמק הירדן, שעלתה לארץ בעקבות האהבה, מלא בסתירות. היא נישאת לדויד החלוץ השרירי, אך לא שוררת ביניהם אהבה; היא הופכת לגננת הראשונה של התנועה הקיבוצית אך עושה זאת כדי
4 דק' קריאה
בשנת 2000, התקופה שבה החלה ההפרטה וארוחות הערב בחדר האוכל התמעטו, יצא בכפר עזה ספר מתכונים בעריכת מיטל כסלו שבאותה עת התמודדה עם מחלת הסרטן. בימים אלה עלה הספר לאתר דיגיטלי בידי בתה נוי,
5 דק' קריאה

הרשמו לניוזלטר

השאירו את הפרטים והישארו מעודכנים!

דילוג לתוכן