יבול שיא
הרפת והחלב
Screenshot 2024 05 15 121954

"לא יהיה כאן שלום, כי הם שונאים אותנו. וגם אני שונא אותם"

3 דק' קריאה

שיתוף:

אומר ליאם בן ה-9 מכפר בלום שהתפנה עם משפחתו לבית השיטה מאז תחילת המלחמה

"לפעמים אני עצוב וחושב על המצב, על החברים שלי, על קבוצת הכדורגל ורוצה להיות איתם" אומר יהונתן חן בן ה-11 מכפר בלום שהתפנה עם משפחתו לבית השיטה בתחילת המלחמה. "אני יודע שהחיים שם לא שגרתיים: אני לא יכול ללכת לבריכה, לחדר האוכל, להסתובב חופשי על המדרכות. פעם הייתה אזעקה בדיוק כשביקרתי חבר, במזל הייתי קרוב ל'מפקדה', רצתי לשם, ואחרי דקה אימא הגיעה בבהלה לקחת אותי. זה היה די מפחיד…. אימא חוששת לחיות שם כי יש לנו אח קטן בן שש. בכפר בלום הטלוויזיה הייתה דלוקה כל הזמן, חדשות וסיפורים, אבל אני לא התייחסתי, שיחקתי במחשב ובטיק טוק".
מפחד להיות בכפר בלום בגלל האזעקות
לבית השיטה הגיעה משפחת חן, תהילה, זיו ושלושת ילדיהם יהונתן (11) ליאם (9) וירדן (6), מכפר בלום כמה ימים אחרי 7 באוקטובר.
תהילה (38), יפיפייה מאירת עיניים, הקרויה על שם תהילה של עגנון, מתארת את הנהירה המבוהלת החוצה ביום הראשון למלחמה, כשערפל הקרב שרר בכול, ואיש לא ידע לאן הולכים ומתי מגיעים, העיקר לצאת ומהר.
חנייה ראשונה עשתה המשפחה במושב אליפלט אצל אחותו של זיו, ולאחר שבוע פונו לבית השיטה יחד עם חלק מקהילת כפר בלום. "כאן הרגשנו הקלה" היא אומרת, "כאן התחלנו לנשום. היינו בטוחים שזה ייקח כמה ימים ונחזור הביתה, לא העלינו על דעתנו שזה יימשך חודשים על חודשים". מתוך 40 משפחות שפונו לבית השיטה וחזרו אך לא מזמן לביתן, נשארו כ-25 משפחות, בהן משפחתם שלהם והם שוכנים בדירה קטנה, צפופים אך מרוצים. "יש כאן קהילה מדהימה" אומרת תהילה, "עוטפים אותנו מכל הכיוונים. אנשים אכפתיים, דואגים, מזמינים אותנו לאירועים, וסתם אנשים מחייכים על המדרכה, מתעניינים בשלומנו. אנחנו מרגישים פה מאוד נוח. יש כאן ערבות הדדית שקוסמת לי".
גם הילדים יהונתן וליאם רכשו כבר חברים חדשים ומרגישים שזה ביתם השני.
יש לכם עכשיו שתי קבוצות חברים, אחת כאן והשנייה בכפר בלום, למי אתם יותר קשורים?
יהונתן: "אנחנו מחוברים לשתיהן. קיבלו אותנו כאן כל כך יפה ואנחנו ממש חלק מהמתנ"ס. זה לא אומר שאנחנו לא מתגעגעים לחברים בכפר בלום, אנחנו חושבים עליהם הרבה פעמים במשך היום".
ליאם: "אני מפחד להיות בכפר בלום בגלל האזעקות והבומים. אני מוכן להיות בבית השיטה עד סוף המלחמה, אפילו אם זה יהיה בעוד שנה. טיל אחד פגע בבית של חבר של אבא שלי, וכשאני נזכר בזה אני נהיה עצוב. גם כשאני משחק עם חברים המחשבות האלה רצות לי בראש…".

Screenshot 2024 05 15 122010
ירדן, יהונתן וליאם חן. "אין לאן לזוז, תחושת מחנק". צילום: מהאלבום הפרטי

"ממש כועס על החמאס"
משפחת חן מחובקת ומורעפת אהבה, אבל למרות הטוב הזה יש נקודות שבירה. "לא מזמן חוויתי משבר, הרגשתי מחנק" אומרת תהילה. הדירה שלנו היא חמישה על חמישה מטרים, ואנחנו כולנו מצטופפים יחד. אין לאן לזוז, תחושת מחנק. אין לנו פרטיות, אנחנו נפגשים על הדשא עם החברים מכפר בלום, חיים כמו בקומונה, זה כיף אדיר מצד אחד, אבל מחניק, מצד שני".
בסופי שבוע עולה המשפחה לגליל, נפגשים עם חברים ולוקחים דברים נחוצים. יהונתן מתגעגע לאימוני הכדורגל עם קבוצתו, וממשיך אותם בסופי שבוע. באחד מהם הייתה הפגזה כבדה, והילדים נכנסו לבהלה. "אני לא רוצה שהילדים יגדלו כמו שאני גדלתי עם הרעשים האלה", אומרת תהילה בהחלטיות.
תחזרו לכפר בלום?
תהילה משתהה בתשובתה: "אני חושבת שנחזור בתחילת שנת הלימודים החדשה. נרשמנו, אבל זה תלוי
במצב הביטחוני". בתוך אי הוודאות הזו, מעניין אותי להבין את נקודת המבט של הילדים.
אם הייתה ניתנת לכם הזדמנות לשבת מול סינואר, מה הייתם מבקשים ממנו?
יהונתן: "הייתי מציע לו עסקה כזו: אתה תשחרר לנו את כל החטופים ואנחנו נחזיר לך את כל האסירים שנמצאים אצלנו בבתי הסוהר, כולל כאלה עם דם על הידיים". לאחר דקת נשימה הוא מוסיף: "אחרי שהעסקה תתבצע, אפעיל את חיל האוויר שיפוצץ את החמאס והחיזבאללה ויהרוס את כל עזה".
אבל זה לא הוגן, זה מחוץ לעסקה?
יהונתן: "נכון, לפעמים צריך לשקר".
ואין לך רחמים על התושבים שאינם קשורים?
יהונתן: "לא, אין לי טיפת רחמים, מגיע להם, זה פשע מלחמה! מה הילדים החטופים אשמים? אני ממש כועס על החמאס, הם הרסו לנו ערים ויישובים. אי אפשר לשכוח את זה". ליאם: "נחזיר את השבויים, חוץ מאלף שבויים שיישארו כאן. לא יהיה כאן שלום, כי הם שונאים אותנו. וגם אני שונא אותם".
אם היה לכם חבר בין החטופים, מה הייתם אומרים לו?
ליאם: "אני מתגעגע אליך מאוד, ומקווה שיוציאו אותך מהשבי מהר. אני רוצה שהזמן יעבור מהר ותהיה בסדר".
יהונתן: "הייתי שואל אותו – מה עשו לך שם? האם אתה בסדר? תחזיק מעמד כמה שאתה יכול. אולי עוד מעט תגמר המלחמה ותוכל לחזור. הצבא שלנו נלחם עד שיחזירו את כולכם, אל תדאג".
ואם הייתם במקום ראש הממשלה – מה הייתם עושים?
ליאם: "הייתי עושה שלום עם כל מדינות ערב ונוסע לבקר בסוריה ולבנון לראות את המקומות מהם יצאו המחבלים. הייתי רוצה שהם יבואו לבקר בישראל ויראו כמה ישראל חזקה וכמה לא כדאי להתעסק איתנו".
כמו רבים מילדי ישראל שהתבגרו טרם זמנם, ילדיהם של תהילה וזיו מפוכחים וחשים את המציאות על בשרם. למרות תחושת ההשתרשות במקום זמני, והידיעה שעדיין התותחים רועמים – הם לא מפסיקים לקוות לשלום, ולשיר לו שירי תהילה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

אורי אדלר, יזהר טוגנדהפט – הארגון לחקלאות אורגנית דוד סילברמן, אריה יצחק, מולי זקס, מאיה שניט-אורלנד – שירות ההדרכה והמקצוע אשר איזנקוט  ז"ל– מדריך שירות שדה בגימלאותאפרים ציפלביץ, שירות שדה, מו"פ בקעת הירדן הקומפוסט
8 דק' קריאה
נחמיה מצוינים ממושב הודיה מספר לעמרם קליין על השתלשלות חיו ואיך הצליח לשלב בין חקלאות לחיים כלוחם אש במערך הכבאות וההצלה * סיפור חיים  נחמיה, יו"ר עמותת רֶשֶֶף, איגוד הגמלאים של מערך הכבאות וההצלה,
3 דק' קריאה
בשעה טובה ולאחר שנה מאומצת ועקבית, הערב התכנסה ועדת המנכ״לים שהוקמה מכח החלטת ממשלה 1752 לעניין קביעת מכסת עובדים זרים, בה קבענו לראשונה כי מכסת העובדים הזרים לחקלאות תעמוד בשנה הקרובה על 70,000. בהתאמה,
״מדובר בהחלטה חשובה אשר מחזקת את החקלאים בישראל המשוועים לידיים עובדות כדי לספק תוצרת חקלאית ולהמשיך ולחזק את ביטחון המזון של אזרחי ישראל. חקלאי ישראל ממשיכים לעבוד ולעבד את אדמותיהם בגבולות, זאת תחת אש

הרשמו לניוזלטר

השאירו את הפרטים והישארו מעודכנים!

דילוג לתוכן