יבול שיא
הרפת והחלב
גב גלויות1

לבנון 82 – המלחמה הראשונה שלי

3 דק' קריאה

שיתוף:

שני הדר, בת החותרים, מהילדים של "חורף 73", הייתה בת 8 כשאבא שלה יצא למלחמת לבנון, אחותה הקטנה הייתה בת ארבעה ימים. בגלויות שאבא שלח מהמלחמה הוא מספר שהוא מרגיש כאילו הוא נמצא על שפת הים במשק. האומנם?

"יוני 1982 

שניני לב טוב שלום רב. 

אבא כותב לך ממקום רחוק אבל מאד יפה. אני יושב ליד הים וזה מאד דומה לקיבוץ שלנו. מצד אחד יש ים ומצד שני הרים. 

שניני אני מקווה שאת ילדה טובה ואת לא מציקה לאחיות שלך. 

אני רוצה שאת תדאגי שאמא תשקה את הגינה והשתילים לא ימותו עד שאבא יחזור. 

שלום מאבא ולהתראות בקרוב". 

ב-2 ביוני 1982 אבא שלי נשען על משקוף דלת הכיתה שלי בבית הילדים וסימן לי להתקרב. "יש לך עוד אחות", הוא לחש כשניגשתי אליו. "יש לך עוד אחות". ואני חזרתי לכיתה וסיפרתי לכולם שכן, כרגיל, יש לי עוד אחות, החמישית במספר, אפילו המצאתי לה שם וסיפרתי לילדים שככה קוראים לה, ואז חזרתי אל תרגילי החשבון.  

שלושה ימים מאוחר יותר, אבא החזיר את אמא הביתה מבית החולים. למחרת הוא נסע. בבוקר הגענו אל בית הילדים וכל אחד סיפר על אבא שלו, שנסע גם הוא. פרצה מלחמה. אז עוד לא קראו לה מלחמה, אבל מאותו היום מהדורות החדשות בטלוויזיה נפתחו עם שמות שמות שמות של עוד ועוד חיילים הרוגים. 

אני התגעגעתי לאבא. 

"סיגלי שלום רב.

מה שלומך ואיך את מרגישה? האם את עושה את שיעורי הבית שאת מקבלת? 

סיגלי אני רוצה שאת תדאגי לטל הקטנה ששניני לא תציק לה ושהיא לא תציק לאמא. 

סיגלי אני גם רוצה שגורי יקבל כל יום אוכל. 

תמסרי לדודה ודוד וגיא וגילי וגבי דרישת שלום מאבא. 

שלום, באהבה, מאבא." 

יש לי זיכרון רחוק מהימים שקדמו לזמן הזה. אמא שלי הייתה אחות במרפאת הקיבוץ, אני זוכרת אותה ואת סוזי, האחות השנייה, מחלקות תרופות במקלטים. אני זוכרת מבטים מעוננים ודאגה. זאת לא הייתה הבנה של דאגה, הייתי רק בת 8, אבל אני זוכרת אווירה של פחד. אני זוכרת גם שהמון שנים אחר כך, כל מסוק שחג בשמי הקיבוץ ועל קו החוף, היה מבחינתי מסוק שמביא חיילים פצועים לרמב"ם, מלבנון. 

ואבא שלי המשיך לשלוח גלויות. 

"משפחת אגוזי שלום.

יהודית שלום רב. היות ומחלקים גלויות אז אין ברירה ואני נאלץ לכתוב. אצלי הכל בסדר, אנחנו נמצאים באי-שם, לא סובלים יותר מדי, אני משתדל לא לשמוע חדשות על מנת לא לשמוע דברים לא נעימים. 

אני מקווה שאצלך הכל בסדר. 

הבנות – שלום. את החלק הזה של הגלויה אל תתנו לאמא לקרוא, היות וזה רק בינינו. 

אני יודע שאתן מתנהגות בסדר ובגלל זה אני כותב לכן לבד. אני רוצה שתמשיכו כך לעזור לאמא ותהיינה ילדות טובות. תמסרו ד"ש לסבא וסבתא ודודה ודוד והבנים. 

שלכן, אבא". 

אני יכולה לראות היום, ממרחק של 40 שנה, איך אבא שלי – קווים לדמותו – שמר גם שם על ההומור שלו. נמנע ככל שיכול היה מלגעת בדאגות של חייל מילואים בלבנון ובכאבים הקשים. או לכל הפחות, נמנע מלהעביר אותם אלינו. אני רואה את הדאגה שלו לאמא שלי, שנשארה לבד עם חמש בנות קטנות. קטנות ממש. הקטנה ביותר באמת בת כמה ימים. אני חושבת הרבה על הגבורה של אז. בלי שום יכולת אמיתית להיות בקשר משמעותי, מדי פעם טלפון לחדר האוכל, לא משהו שאפשר להספיק או לצפות, שום יכולת אמיתית לדעת מה קורה שם, ומה קורה כאן. אני חושבת שזה דור של אנשים אמיצים. 

"נטע שלום.

מה שלומך ואיך את מרגישה? אני מקווה שאת לומדת בסדר ועוזרת לאמא לטפל בבנות. 

מה שלום הארנבים שלך ואיך החיות במשק חי? 

מה שלום סבא וסבתא? 

אני מרגיש מצוין ואני נמצא במקום מאד שקט אבל יש אצלנו המון זבובים ואנחנו צריכים שאוסקר ירסס אצלנו נגד הזבובים. 

שלום, באהבה, אבא." 

מלחמת לבנון הראשונה, הייתה המלחמה הראשונה שלי. אני מהילדים של חורף שנת '73. המלחמות שהיו לפניה נראו לי תמיד רחוקות, כאילו לא באמת קרו. לילדים יש את התכונה הזאת, שכל מה שקרה לפני היוולדם – כאילו לא באמת קרה. היום אני מבינה שמלחמת יום כיפור קדמה בסך הכול בתשע שנים למלחמת לבנון. ומלחמת ששת הימים, שנראתה בעיניי אז כהיסטוריה כמעט פרה-היסטורית, הייתה בסך הכול 15 שנה לפני כן. זה זמן שכאדם מבוגר את לא מרגישה אותו. זה באמת דור אמיץ, הדור של ההורים שלי, אני חושבת. כמה מלחמות קיומיות הם עברו, רק היום אני מבינה את זה. 

"12.6.82

ליהודית והבנות שלום. 

חומד שלום. את לא תאמיני אבל אני יושב עכשיו, שבת, 5.30 בבוקר וכותב לך ממקום אשר ממנו אני מביט על אחת הערים וזה ממש כאילו אני נמצא על שפת הים במשק. המקום הוא מאד יפה וחוץ מרעש הפגזים שנשמע ברקע, אנחנו נמצאים בשלווה פסטורלית. 

יש לידנו נמל קטן והחבר'ה לקחו מספר סירות ואוניות קטנות והם שטים להנאתם בים. 

אתמול כאשר אני אחר הצהריים עומד עם ספל קפה ביד, קפץ עלי מאחור מישהו – וזה היה נתן. זו היתה פגישה מאד נחמדה. 

חומד יש הרבה דברים לספר אבל את זאת נעשה בבית. אני מקווה שבמשק הכל בסדר והבנות מתפקדות היטב. 

שלך באהבה, אילן." 

אבא שלי חזר אחרי חודש מלבנון. השיער שלו, שהיה לבן כבר אז, למרות גילו הצעיר, היה בשובו צהוב עכור, מאבק הדרכים והבוץ הלבנוני. הוא הביא איתו דובדבנים בשקית וחיוך עייף ומתגעגע.  

40 שנה עברו. האחות הקטנה שלי – היום היא כבר בת 40. רק נולדה וכבר בת 40. ואבא שלי עדיין משקה את הגינה כל יום ועדיין שומר על האופטימיות הנצחית וההומור שלו. את הכאב והגעגועים למי שהיו ואינם – הוא שומר לעצמו ולחלומות. 

שני הדר נולדה וגדלה בקיבוץ החותרים ומתגוררת היום בשדמות דבורה. היא אשת תקשורת, רדיו ופודקאסטים. כותבת, עורכת, יזמת חברתית, מנחת סדנאות כתיבה ומראיינת סדרתית 

  Duvdevan.studio@gmail.com 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*תמונה ראשית: מאיר יפרח, מזכיר ארגון מגדלי ירקות כל יום אני נדהם מחדש מהרעיונות ההזויים של המשרד. הבעיה היא לא שינוי שם כזה או אחר, הבעיה היא מה עושים עם משרד שאיבד את דרכו
הנהלת האגודה אישרה את מינויו של טל יפת (44), מקיבוץ רגבים לתפקיד מנכ"ל "החקלאית".  טל נכנס לתפקידו באופן רשמי ב-17 במרץ. בתפקידו האחרון ניהל טל את הפעילות העסקית של המושב השיתופי מי עמי. בחזקתו
< 1 דק' קריאה
משרד החקלאות יגיש בימים הקרובים הצעת מחליטים לאישור הממשלה לגיבוש תכנית לאומית לביטחון מזון שתכלול גיבוש יעדים לאספקת המזון לכלל האוכלוסייה שר החקלאות, ח"כ אבי דיכטר: "מדובר במהלך חסר תקדים, אנחנו, במשרד החקלאות, מובילים תהליך
< 1 דק' קריאה
הגברת גליה: " אז הם נכנסו למקלטים, התעצבנו ממה שראו, פנו אליך בטענות ואז הנושא היה צף. כשנגמר הבלגן הביטחוני הנושא שוב נעלם מתחת לשטיח – אין לאנשים זמן, אין להם כוח, כן ביום
ב-7.10 יצאה יעל ופתחה את כל המקלטים במושב נהלל, בדקה מה מצבם והובילה לטיפול, שיהיו כשירים ומוכנים במידה ויהיה צורך לשהות בהם * יעל אלון שפירא היא ד"ר לרפואה סינית ונציגת "מעברים בעמק" בנהלל,
9 דק' קריאה
הזמרת שולה חן, ילידת נהלל, הופתעה לגלות שהשיר שלה "בוא הביתה" מופץ כמביע תחינה לשחרור החטופים מעזה * בראיון לעדינה בר-אל היא מעלה זיכרונות מילדותה ונעוריה בנהלל ומן השירות בלהקת הנח"ל ומספרת על הקריירה
9 דק' קריאה

הרשמו לניוזלטר

השאירו את הפרטים והישארו מעודכנים!

דילוג לתוכן