חשוב לקדם את התנועה והקיבוץ בחברה הישראלית אבל אסור לשכוח כי על התנועה גם להגן על זכויות החברים מבפנים. בינתיים מי שדאג לפנסיית מינימום היה רשם האגודות השיתופיות ולא התנועה
אינני מכיר לא את המתמודדת ולא את המתמודד על מזכ"לות התנועה ואני מאמין כי שניהם ישרתו את ארגון הקיבוצים (קרי "התנועה") במסירות ובנאמנות באותה מידה. השאלה המכרעת היא מי מהם ישרת בנאמנות רבה יותר לא רק את מוסד התנועה והקיבוצים, אלא את חברי הקיבוצים, את הקיבוצניקים.
אפשר כמובן להשמיע את הטיעון השחוק כי הקפדה על עוצמת ארגון הקיבוצים תביא בעקבותיה קשב רב יותר לצרכים של הקיבוצניקים. ככל שיש בזה אמת, זו עדיין אינה כל האמת.
צריך להודות כי עם המעבר מקיבוץ שיתופי לקיבוץ מתחדש (או, אם נרצה, "קיבוץ מופרט"), נוצר פער בין הארגון לבין חבריו. אין כוונתי דווקא לפער של החברים מול מוסדות התנועה (שלרבים מהם היא נראית לא רלוונטית), אלא לפער בין הנהלות הקיבוצים (ביטוי שהחליף את המושג "מזכירות") לבין חברי הקיבוצים.
המובן מאליו נהפך למשנה סדורה של תקנונים
לכאורה, מה לנו כי נלין. הנהלות הקיבוצים נבחרות בבחירות ישירות על ידי כלל החברים, ממש דמוקרטיה ישירה במיטבה. לכך יש להוסיף כי חלק נכבד מההחלטות השוטפות אף מובאות להכרעת החברים. אולם המציאות מורכבת קצת יותר ונראית יפה פחות.
בקיבוץ השיתופי, על כל מגרעותיו, נשמרה מידה רבה של שוויוניות בין החברים. זכויות היסוד נשמרו. גם אם היו "מעמדות" בקיבוץ השיתופי הם שיקפו פער קטן יחסית והיקפם, מטריד ככל שהיה, היה זניח לעומת עקרון הזכויות השוויוניות לכול. אבל עיקרון זה השתנה עם המעבר לקיבוץ המתחדש. המובן מאליו נהפך למשנה סדורה של תקנונים והחלטות.
גילוי נאות, כותב שורות אלו תמך במעבר לקיבוץ המתחדש, למרות שזו לא הייתה דמות הקיבוץ אותו ראיתי לנגד עיניי בעת שהצטרפתי לקיבוץ (או "הגשמתי" בלשון הימים ההם), לפני עשרות שנים. איני חוזר בי מתמיכתי במעבר לקיבוץ המתחדש. אבל אין זה מונע ממני להצביע על חולשות הארגון המחודש ועל האתגר הנובע מכך לטוענים לכתר מזכ"ל התנועה.
במהלך הדיונים שהתקיימו בקיבוץ לקראת מה שנקרא "שינוי אורחות חיים", משך את תשומת ליבי משפט אחד אותו השמיע מי שהנחה בכישרון רב את הדיונים באותה עת: "בקיבוץ השיתופי הייתם חסרים זכויות יסוד כתובות, עם המעבר לקיבוץ המתחדש כל זכויותיכם יהיו מעוגנות בתקנונים מחייבים". לימים למדתי כי זכויות וחובות החברים בקיבוץ השיתופי היו מעוגנות בתקנון מחייב, אלא שלא נזקקנו לו אף פעם. זכויות החברים היו חלק מתרבות המקום, בבחינת המובן מאליו, ובעלי התפקידים ("ועדות" בכינוי של פעם) דאגו למימוש השוויון.
"יצאנו מהקיבוץ, אך לא הוצאנו את הקיבוץ מתוכנו"
עם המעבר לקיבוץ המתחדש נוצר מצב אבסורדי. מצד אחד, עקרון השוויון והקפדה על שוויון עברו מהעולם, מצד שני תרבות הקיבוץ, המתבטאת בין השאר במתן יד חופשית ואמון עיוור בבעלי תפקידים, כמעט ולא השתנתה. מצב זה ניתן להגדרה במשפט הבא: "יצאנו מהקיבוץ, אך לא הוצאנו את הקיבוץ מתוכנו". (כל מי שעוסק בחקר תרבויות חברתיות יודע כי הסדרים ניתן להחליף בהחלטות פורמליות, שינוי תרבותי זהו תהליך האורך שנים).
המעבר לקיבוץ המתחדש לווה לא רק בשינוי אורחות חיים, אלא גם בשינוי תקנון הקיבוץ, כך שלא רק מעמד הקיבוץ מובטח בו, אלא גם זכויות חברי הקיבוץ.
יש לשים לב כי מדובר בתקנון-על, המקביל לחוקי יסוד בכנסת. שינוי תקנון זה מחייב רוב של 75 אחוז מכלל החברים והוא גובר ומבטל כל החלטת רוב רגילה. בקיבוצים רבים נקבעו תקנוני-על נוספים, למשל תקנון "שינוי אורחות חיים", "תקנון שיוך בתים", "תקנון התאגידים הכלכליים" ועוד, תקנונים שקבלתם ושינויים מחייבים רוב של 75-66 אחוז מכלל החברים.
התקנונים הללו מבטיחים את זכויות החברים, גם אם חברים אלו הפכו במרוצת השנים לקבוצת מיעוט, מפאת גילם למשל. האם החברים מודעים לכך? האם הם מבינים כי מדובר בקווי הגנה לזכויותיהם? משיחות שניהלתי עם חברי קיבוצים לא מעטים למדתי שלא רק שאין מודעות ל"קוויי הגנה" אלו, אלה לטענת לא מעטים, מוסדות הקיבוץ אינם מקפידים במקרים רבים לפעול על פי התקנונים, מתעלמים מהם, עוקפים אותם, מקיימים כללי דיון לא תקינים (במקרים לא מעטים הדבר נעשה על ידי ההנהלות, ברוח תרבות המקום, ללא
כוונת זדון).
לעיתים נראה כי עקרון ה"כסאות המוזיקליים" מקיים קבוצה מצומצמת יחסית של בעלי תפקידים, שהכנסה נאה בצידה. גם אם הבחירה הובאה להצבעה, לעיתים קרובות היא הייתה פרי המלצות ועדה המורכבת בעיקרה מבעלי תפקידים. לכך נוסיף כי ה"ידע" מצוי בידי בעלי התפקידים, ולא מעטים מהם מרבים להתהדר בו, כהצדקה להחזקת התפקידים אותם הם ממלאים. בעלי התפקידים משחררים את הידע במלואו, בחלקו ויש אף יאמרו תוך הטייתו, כאשר הם סבורים כי ראוי לעשות זאת (וידע, כידוע, הוא כוח בידי המחזיקים בו) ובכך מקדמים החלטות כאלה ולא אחרות.
תרבות המקום גורמת לרבים מהחברים לזרום כמעט ללא עוררין עם המלצות ההנהלה (שלה, כידוע, ה"ידע" בליווי
עורכי דין).
ומה באשר לוועדת ביקורת? ככל שזה יראה מוזר, אין בהנחיות האגודות השיתופיות חובת קיום "ועדת ביקורת". ואם כבר ממנים ועדת ביקורת, הרי לעומת המיליונים הזורמים לעורכי דין וליועצים חיצוניים רבים המלווים את ההנהלה, ועדות הביקורת זוכות במקרים רבים לפרורים ואת המימון הם מקבלים מהגוף המבוקר. אז למה כבר ניתן לצפות?
מי ידאג לזכויות החבר?
בנקודה זו אני חוזר למועמדים למזכ"לות התנועה. האם ועד כמה הם מוכנים לראות כחלק מרכזי של התפקיד את ההגנה על זכויות החברים ולא רק את הדאגה המובנת להפעלת הארגון ולתחזוקתו?
מי שקבע את פנסיית המינימום כדאגה לזכויות חברי הקיבוצים היה רשם האגודות השיתופיות ולא הארגון התנועתי. משם גם יצאה חובת הדאגה לבעלי צרכים מיוחדים. הנהלות הקיבוצים, ברצונן ושלא ברצונן, ממלאות בקפדנות את ההנחיות האלו.
ראוי, אם כן, כי מזכ"לי התנועה יפעלו יד ביד עם רשמי האגודות השיתופיות להבטיח את זכויות החברים, את ההתנהלות הדמוקרטית השקופה של הקיבוץ, את הפיקוח על הנהלות הקיבוצים, את קיום מערכות הביקורת הן החברתית והן המשקית, באופן המבטיח את מלוא זכויות החברים וכבודם בצד המשך קידומה האיתן של התנועה והקיבוץ.
