מהו תפקידה של ההנהגה כאשר הנטייה היא לוותר על הייחוד ולהשתלב במציאות הסובבת, חברתית, כלכלית ומדינית?
בשבוע שעבר התקיימה הוועידה השישית של התנועה הקיבוצית שהתאחדה. ועידה שהייתה מאורגנת ביעילות והייתה מפגש חברים מלבב, לוותיקים ולחדשים. מארגני הוועידה עשו מאמץ שלא להסתפק במפגן הטקסי ולקיים בה דיון על הנושאים שנבחרו.
החלטות הוועידה היו סבירות ומקובלות על הרוב, אך חסרה בהן אמירה ברורה על התייצבות התנועה במאבק לשינוי המגמות בחברה הישראלית.
שינוי שעיקרו צמצום הפערים, חיזוק השירותים הציבוריים (המשותפים), הגברת הסולידריות וכינונה של חברת רווחה סוציאל דמוקרטית מתקדמת. אמירה שההסכמה עליה אינה מובנת מאליה במקומותינו היום.
חולשתה העיקרית של הוועידה, שהיא לא עוררה עניין מעבר לבאיה והיא חלפה מעל ומתחת לרדאר של מרבית הקיבוצים וחבריהם. ספק אם היו קיבוצים שקיימו דיונים כלשהם לקראתה וחברי הקיבוצים לא המתינו בציפייה דרוכה להחלטותיה.
זו אינה תקלה של תקשורת ויחסי ציבור ולא יעזרו הדוברים לסוגיהם כדי לשנות את העובדה שהתנועה הקיבוצית אינה היום בליבם ובראשם של מרבית חבריה, וטעם קיומה אינו מובן ומוסכם על רבים מהם.
עדות כואבת למציאות זו נשמעה מדבריו של ניר מאיר, בדיון שהתקיים לא מזמן במועצת התנועה על שינוי שיטת הבחירה של מזכיר התנועה.
ניר אמר שם: "אין דבר יותר משפיל מעריכת קמפיין בחירות בפני קהל שאין לו כל עניין בתנועה ובמי שיהיה מזכיר התנועה".
בין ארגון לתנועה
רובנו משתייכים לארגונים שונים, משמעותיים יותר או פחות עבור כל אחד מאיתנו. אנו אזרחים במדינה שהיא "ארגון על", אנחנו נתינים של השלטון המקומי המספק לנו שירותים, ואנחנו יכולים להיות שותפים מבחירה בארגוני עובדים, בארגונים מקצועיים ואחרים.
על פי רוב אלה ארגונים שהחברות בהם אינה מחייבת הזדהות והסכמה על ערכים משותפים, מעבר למאבק על זכויות ושירותים שהם אמורים לספק.
ארגונים שעיקר תפקידם למקסם הישגים במציאות נתונה. תנועה זה דבר אחר. תנועה אמורה לעצב מציאות, לנוע ממציאות נתונה למציאות שונה, על פי ערכיהם ושאיפותיהם של חבריה.
70 שנה לפני שקמה מדינת ישראל כתב נפתלי הרץ אימבר את המילים שהיו ביטוי לשאיפות הדור והיו לאחר שנים להמנון הלאומי שלנו – "התקווה".
הוא פתח במילים המוכרות: "כל עוד בלבב פנימה נפש יהודי הומיה ולפאתי מזרח עין לציון צופיה". רצה לומר: התכוונות מהלב וציפייה למה שעדיין לא התממש. הגעגועים של מי שקצו במציאות חייהם ושאפו לשנותה. מי שרצו לנוע ממציאות אחת למציאות אחרת.
לנוע ממציאות ששורשיה בעבר המשותף, במילותיו של אימבר: "התקווה בת שנות אלפיים", למציאות חדשה: "להיות עם חופשי בארצנו". מהרצון לשנות ולהתחדש נגזר המושג "תנועה". קבוצת אנשים שמתלכדים כדי לחולל ביחד שינוי במציאות הנתונה. כזו הייתה התנועה הציונית בראשיתה וכאלה היו התנועות שהקימו את הקיבוצים ואת המדינה.
תנועות לשינוי מציאות החיים היהודיים (והייתה להם היומרה להשתלב במעגלים כלל עולמיים של קידמה חברתית ותרבותית). החתירה לשינוי המציאות והנכונות ללכת נגד הזרם, כאשר הדבר נדרש, הם ממהותה של התנועה. מהות שאין לה קיום והיתכנות אם אינה בליבם של חבריה. אם היא חדלה "להמות בלב אנשיה", בלשונו של אימבר.
אם היא חדלה להיות מושא לשאיפות חבריה, אם אינה חתירה מתמדת להסכמה על ערכים ומטרות משותפות. חתירה להסכמות שהן תנאי הכרחי לקיומה ולהצלחתה.
הדבר נכון לתנועה כולה, כדי שלא תהיה רק ארגון למאבק על אינטרסים צרים, והוא נכון לקיבוצים כדי שיהיו יותר משכונות מגורים חסרות משמעות ייחודית.
תפקידה של ההנהגה
התנועה הציונית כולה, תנועות הנוער הציוניות והתנועות הקיבוציות קמו בתקופה בה התרחשה תזוזה טקטונית ברבדים היותר עמוקים של המציאות היהודית.
תזוזה שהניעה זרמים חזקים לשינוי המציאות. תפקידן של ההנהגות באותם הימים היה לרכז ולכוון את האנרגיה הזו לעשיה שתחולל מציאות חדשה.
היום, כאשר לא קיימת אותה אנרגיה ונראה שהנטייה הרווחת היא ויתור על הייחוד והשתלבות במציאות הסובבת, החברתית, הכלכלית והמדינית, תפקידה של ההנהגה הוא משולש: עליה ליזום ולעורר את השיח על הערכים והמטרות המשותפות, עליה לפעול לטיפוח הכלים שיאפשרו לממש את הערכים והמטרות המשותפות, ועליה לעודד יחידים וקבוצות המחפשים דרכים חדשות לשינוי והתחדשות.
אם יש מסקנה מובהקת מהוועידה שהייתה וממה שקדם לה, הרי זו המסקנה שעל כל מי שמסרב להשלים עם המציאות כפי שהיא היום, להשתתף במאמץ לחדש את ההסכמות ולהחזיר את התנועה ללב חבריה.
מאמץ לא פשוט שהצלחתו אינה מובטחת, אך הוא ראוי מאוד והוא אמור להיות תפקידה היותר חשוב של הנהגת התנועה בעת הזו.
