עברו 50 שנה מאז המחדל של 73', כאשר קמנו בבוקר שבת למחדל של 7 באוקטובר, מחדל קשה וכואב לא פחות ואולי יותר מהמחדל ההוא. היום, לאחר יותר משבעה חודשים, אנחנו מבינים שאנחנו מתעוררים למחדלים נוספים, קשים לא פחות, ויתכן שלא האחרונים
חרבות שבורות
לא צריך להיות מומחה לצבא ואסטרטגיה כדי להגיע למסקנה שכבר אי אפשר להתעלם מהכישלון הישראלי במלחמת עזה. החטופים עדיין שם, החמאס ספג אבדות קשות אך הוא עדיין בשלטון, הוא ממשיך לשגר טילים ורקטות אל יישובינו, ומעמדנו בעולם בשפל שלא היה כמותו מעולם. ולאחר הכול עומדת ממשלת ישראל כעני בפתח, מחכה למוצא פיה של הנהגת חמאס. מנהלים משא ומתן מביש על "פעימות" ועל "ערך חליפין" של חטופים מול רוצחים. צה"ל עשה את העבודה, כמיטב יכולתו, אך הניהול הכולל של המלחמה, על ידי הקבינט והממשלה, ובעיקר ראש הממשלה, הוא מחדל כואב, לא פחות מהמחדל של ה-7 באוקטובר. עדיין לא נקבעו מטרות ליום שאחרי, מלבד קשקוש ערטילאי על "ניצחון מוחלט", שאיש אינו יודע מה הוא. יותר ויותר עולה הספק, האם מי שהבטיח את שחרור החטופים יחד עם חיסול החמאס האמין שהדבר אפשרי? סביר יותר להניח שלא היה לו האומץ לומר את האמת.
מחדל החטופים
חטיפתם של אזרחים, חיילים וחיילות היה חלק כואב במיוחד במחדל של 7 באוקטובר. אם החטופים שנותרו לא ישובו חיים ברובם, יהיה זה מחדל נוסף בשרשרת המחדלים. חמור וכואב כמו הקודמים ואולי חמור מהם.
לאחר הכישלון המתמשך לשחרור החטופים במלחמה, נכון ליזום הצעה ישראלית נועזת. אולי עוד ניתן להצילם. לגבש הצעה ברוח הצעתו של האלוף מיל' עמוס ידלין ואחרים: להפסיק את המלחמה כנגד החזרת כל החטופים ביחד (החיים והמתים) ללא פעימות וללא מקח וממכר בשוק הבשר. אם החמאס יסרב, יהיה ברור וגלוי לעולם כולו מי האחראי. למי שהמשך המלחמה בוער בעצמותיו אין סיבה לדאגה כל עוד ימשיך נתניהו לסרב לדון ביום שאחרי, ולא יימצאו מי שאמורים לקבל את השלטון ברצועת עזה.
כל עוד ממשלת ישראל לא תשתף פעולה עם מי שיכולים לסייע בהעברת השלטון ברצועה, החמאס יספק לנו בוודאי הזדמנויות רבות לחדש את המלחמה. היום מוכרים לנו את האשליה כאילו כיבוש רפיח יביא את "הניצחון המוחלט". במה רפיח תהיה שונה מעזה וחאן-יונס? לא למדנו שטרור אינו דומה לצבא סדיר ואין לו נקודת שבירה וסיום. הוא עשוי להמשך גם לאחר ההפסד בכל המפגשים הישירים עם צה"ל. החמאס אינו נרתע מהמחיר ואינו מרחם על תושבי הרצועה. הוא לא מבקש את הפסקת המלחמה למען תושבי עזה, ואפילו לא עבור חזון המדינה הפלסטינית. הוא מבקש את סיום המלחמה כדי לחזור ולקדם את חלום "אימפריית האסלאם הגדולה", יהיה המחיר אשר יהיה.
נתניהו הוא לא גולדה
לגולדה ולממשלתה היה חלק במחדל של 73', אך משפרצה המלחמה עמדה גולדה, האישה הזקנה והחולה, כסלע איתן (יחד עם הרמטכ"ל דדו) מול מתקפה משולבת בשתי חזיתות, ומול אובדן עשתונות של רבים, ובמיוחד שר הביטחון המהולל, משה דיין, שדיבר על "חורבן הבית השלישי". ההחלטה הקשה יותר שקיבלה גולדה במלחמה ההיא, הייתה אישור צליחת כוחותינו את התעלה, לאחר שהמצרים כבר ביקשו הפסקת אש, כאשר היה ברור שהצליחה תגבה מחיר כבד של נופלים. החלטה זו אפשרה לסיים את המלחמה בחזית המצרית באופן סביר, לאחר שלושה שבועות של לחימה. גולדה לא ברחה מאחריות ואישרה את הפעולה.
היום נכון לקבל החלטה מסוג אחר: לתת עדיפות עליונה לשחרור החטופים ולהיכנס מייד לדיון על היום שאחרי.
אבל נתניהו לא יכול. באומץ לב הוא לא מגיע לקרסוליה של גולדה. הוא שבוי בידי הקיצוניים בקואליציה שלו. הקיצוניים שגם הם לא יירתעו מהמחיר שנשלם כולנו עבור החלום המשיחי שלהם.
