יבול שיא
הרפת והחלב
מגן וחץ

לחשב מסלול מחדש  

3 דק' קריאה

שיתוף:

האם ניתן למגר את הטרור כל עוד יש ציבור מדוכא חסר תקווה? האם הפלסטינים יכולים לקוות לשיבה מלאה של פליטי 48? השאלה העיקרית היא האם מישהו בכלל חושב לשאול שאלות כאלה 

צילום תמונה ראשית: דובר צה"ל

לפני שבועות אחדים הסתיים מבצע "מגן וחץ" לאחר חמישה ימי אש, וטוב שהסתיים. אין ספק שכוחות הביטחון פעלו במיומנות רבה והוכיחו יכולת גבוהה בביצוע.  

למתבונן מרחוק נראה שגם תושבי הדרום פעלו ברובם נכון, נשמעו להנחיות פיקוד העורף ואפשרו לכוחות הביטחון לבצע את משימותיהם. בתקווה שהפסקת האש תכובד ותימשך זמן רב, עכשיו הזמן לשאול את השאלות הקשות ולחשוב מה עושים מחר. האם חיזקנו את ההרתעה? האם צפוי לנו שקט ממושך? חודש, חודשיים, שנה או שנתיים? האם יש בכלל הרתעה כזו שתמנע סבבים חוזרים ונשנים של אלימות? האם רואים סיכוי להשלמה ואפשרות לחיים רגועים, לזמן ארוך, משני צידי הגבול? לאיש אין תשובה ברורה על השאלות המטרידות.  

יותר משאין תשובות, רבים אינם שואלים כלל. חלקם מניחים שזו גזרת גורל שאי אפשר לשנותה, חלקם מייחלים ליום בו "נכה אותם אחת ולתמיד", אחרים מצפים לנס שיגאל אותנו. השאלות הללו אינן עומדות כפי שהן בראש הערכות המצב ושיקולי הדעת של ההנהגה הישראלית, ונדמה שאיש אינו מאמין שיש מוצא כלשהו, בזמן הקרוב או הרחוק.    

מדיניות החיסולים  

בניגוד לדיבורים המרוממים ולגאווה (המוצדקת) על היכולות שגילו כוחות הביטחון בדקות הראשונות של המבצע, אני איני משוכנע שחיסול בכירי דאעש תרם ויתרום לחיזוק הרתעה. מי שמתכננים ופוקדים על ירי לעבר אוכלוסייה אזרחית, כדי לפגוע, להרוס ולהרוג, הם בני מוות. הם הרוויחו את זה ביושר. אך האם החיסולים הגבירו וחיזקו את ההרתעה? התשובה ניתנה בחמשת ימי המבצע.  

הארגון הקטן והחלש מבין הארגונים שעומדים מולנו, המשיך ולא חדל לירות ולשגר, למרות חיסול הנהגתו. הוא המשיך לשגר מאות רקטות מדי יום, תוך שהוא מתמקח על תנאי הפסקת האש, כאילו מדובר בכוחות שווים. זו ההרתעה החדשה? למישהו יש ספק שיימצאו מחליפים למחוסלים? ויתכן שהמחליפים יהיו נועזים וקשים מקודמיהם. אנחנו מחסלים ומחסלים כבר שנים רבות והטרור לא חדל. לא פעם דווקא החיסולים הם שמלבים את אש האלימות. מעבר לדחף המובן "להחזיר להם כגמולם", נראה שיש לבחון שוב את התועלת או הנזק שמביאים החיסולים.  

אחת ולתמיד 

לפני כל סבב אלימות או בעקבותיו, אנחנו חוזרים ושומעים את הכמיהה של התושבים, הקרובים לגבול והרחוקים ממנו, לשקט ממושך ואם אפשר להפסקת האלימות לתמיד. שאיפה שאי אפשר שלא להזדהות איתה, כל עוד אינה משמשת כר פורה להבטחות חסרות שחר. אני מודה שאני מאבד את הסבלנות כאשר אני שומע עסקן פוליטי, מנהיג מקומי, או פרשן בתקשורת, המסבירים לנו שאם רק יפעלו כפי שהם ממליצים, "יוכה הטרור אחת ולתמיד". לצערי אין כל בסיס לדבר. מי שמתיימר להכות את הטרור אחת ולתמיד, אינו מבין על מה הוא מדבר, או שהוא משקר ביודעין. אפשר להילחם בטרור, אפשר להכביד על ארגוני הטרור, לפעמים אפשר למתן אותו, אי אפשר להעלים אותו, כל עוד בוערת האש הפנימית בליבם של מחולליו. כל עוד יש ציבור מדוכא, ציבור שאין לו אופק של תקווה. הדיבור על "המקל והגזר" אינו יורד לשורש העניין. הוא מתייחס אל היריב כאל חיית פרא שיש לאלפה, להבדיל מבני אנוש כמונו, הזקוקים לתקווה. אם לא כאן ועכשיו, אז לפחות בעתיד.  

האם יש סיכוי סביר לחיים משותפים? 

אם יש סיכוי כלשהו, הוא טמון ביכולם של שני הצדדים לחשב את מסלולם מחדש, לאור או לחושך הכישלון המתמשך. הוא מותנה בהכרה הדדית בשאיפותיהם של שני העמים. הכרת הפלסטינים בציונות, לפחות כמציאות נתונה שאינה עומדת להיעלם, והכרת היהודים בשאיפות של העם הפלסטיני, שגם הן אינן עומדות להתנדף. הכרה הדדית מתוך נכונות לחפש דרכים ליישב את הניגוד המובנה בין השאיפות הלגיטימיות של שני העמים. הפלסטינים צריכים לדעת שהיהודים יישארו כאן ולא תהיה שיבה למה שהיה לפני מלחמת העצמאות שלנו. היהודים צריכים להבין שגם העם הפלסטיני לא יעלם באורח פלא והם לא יוותרו לעולם על שאיפתם לחיים לאומיים, חופשיים וריבוניים. הדיבור על "שלמות הארץ" מחד, כמו הדיבור על שיבה מלאה של פליטי 48 ("הנכבה" בלשונם) מאידך, אינם בסיס אפשרי להשלמה הדדית והם מרשם בטוח להמשך האלימות. יש לומר את האמת ללא אשליות ותקוות שווא. כל עוד לא תימצא הדרך לקיים את שאיפותיהם של שני העמים, גם אם לא במלואן, יימשך המאבק החמוש והמדמם וסביר שסבבי האלימות יחזרו ויהיו קשים יותר מפעם לפעם. האם תקום בשני הצדדים מנהיגות שתדע להתנער מההזיות ומהמלל השגור, ולהוביל מהלך של תקווה? ימים יגידו.  

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

במלאת 80 למשוררת והפזמונאית רחל שפירא, "מיזם 929 – תנ"ך ביחד" מנתח את שיריה בדיאלוג עם התנ"ך. אורי הייטנר כתב על "עוד יום" המופלא, ומצא בתוך השגרה והתשישות קריאה לאופטימיות ולמרץ  *תמונה ראשית: בהִשְׁתַּקְּפוּת הַזֹּאת, עוֹד יוֹם
2 דק' קריאה
לרגל יום הולדתם המשותף מציגים האומנים אסי משולם ורקפת וינר עומר תערוכה משותפת המוצגת עתה בגלריה "גבול" שבקיבוץ חניתה    *תמונה ראשית: רקפת וינר עומר, "זאב המים(המלך)", תחריט אקווטינטה על נייר. צילום: דניאל חנוך  בדצמבר 2025 הוצגה בגלריה "נולבז" בתל אביב התערוכה "עד 120". אוצרת התערוכה שלומית ברויר כתבה בטקסט התערוכה: "יום הולדת משותף וחגיגות עשור הם המניע המוצהר שלשמו כונסה
3 דק' קריאה
יצירתו של יובל בוכשטב מנירים, אחיו של יגב שנחטף ב-7 באוקטובר ונרצח בשבי, נבחרה מבין 900 יצירות. את התמורה לעבודותיו הראשונות תרם למטה החטופים *תמונה ראשית: מפת פרדסים  את יובל אני מכיר מיום שנולד. אבל זה רק לצורך סימון
3 דק' קריאה
ד"ר רועי גלילי הוא ארכיאולוג, חקלאי ממושב עידן – חוקר תרבויות ופעיל סביבתי, המעורב במאבקים סביבתיים להצלת מעיינות הערבה וצמחיית המדבר * עבור גלילי התמרים הם "ממצאים ארכיאולוגיים חיים" – אותם הוא חוקר כחלק מפרויקט BOSTAN באוניברסיטת חיפה, המבקש להתחקות אחר תולדות הבוסתן הארץ
10 דק' קריאה
חברת "אדמה אגן" אירחה קבוצת סטודנטים וסטודנטיות מהמחלקה להנדסה כימית (שנה ד') מקמפוס אשדוד של SCEהמכללה האקדמית להנדסה ע"ש סמי שמעון. הסיור המקצועי נועד להעניק לדור העתיד של המהנדסים חשיפה ראשונה ובלתי אמצעית לעבודה
< 1 דק' קריאה
אלה שהתאהבו בבני משק החתיכים והצטרפו לקיבוץ, אלה שמנגנים, הצעירים שגרים “בחדרים”, בני ובנות גרעין – כולם לקחו חלק בפרויקט צילום קהילתי לא שגרתי, פרי יוזמתן של שלוש חברות קיבוץ בית העמק שביקשו לחקור
5 דק' קריאה

הרשמו לניוזלטר

השאירו את הפרטים והישארו מעודכנים!