יבול שיא
הרפת והחלב
ליבי 1

ליבי במזרח

6 דק' קריאה

שיתוף:

ליבי לוי, בת קיבוץ מעיין ברוך, סטודנטית בתוכנית להכשרת מורים, שבה משליחות הומניטרית בגבול אוקראינה-פולין שם ניהלה במשך שבוע את משלחת הסיוע מטעם מועצת ארגוני הילדים והנוער 

בליל הסדר האחרון נדדו, קרוב לוודאי, מחשבותיה של ליבי לוי, מהתיאור המקראי של יציאת מצרים לתיאורים טריים של יציאה כפויה של חלק מעם אחר מארצו, העם האוקראיני. המחשבות והמראות של נחשול הפליטים האדיר הממלט את נפשו מאימת פגעי המלחמה והכיבוש הרוסי, אינם מרפים ממנה מאז שובה לארץ משליחות הומניטרית בת שבוע במעבר הגבול מדיקה, על גבול אוקראינה-פולין.    

היא בת 28, בת קיבוץ מעיין ברוך, וכיום תושבת תל אביב. סטודנטית באוניברסיטת תל אביב בתכנית המצטיינים אופקים, להכשרת מורים למחשבת ישראל. במקביל, היא עובדת במועצת ארגוני הילדים והנוער כמנהלת מיזמים ובהם גיוס משותף לשנת שירות ועוד. אנשי המועצה שבה היא עובדת הציעו לה לנהל את משלחת הסיוע השנייה מטעמם, והיא נענתה ברצון. 

מה הניע אותך לצאת לשליחות? 

"אני מלמדת תלמידי כיתה י' בבית הספר קריית שרת בחולון מחשבת ישראל, ובשיעורים האחרונים עסקנו בפסוק 'לא תעמוד על דם רעך'. ההצעה לצאת לשליחות הגיעה אליי בדיוק כשחשבתי איך להציג את הפסוק הזה לתלמידים ואיך להעביר להם את המשמעות של המשפט הזה שיכול להיות גם קשה מאוד ושיפוטי. ככל שהעמקתי בעניין, התחוור לי שמהרגע שפרצה המלחמה באוקראינה, הטריד אותי מה אנחנו עושים חוץ מלהגיב בפייסבוק ובטוויטר, שבעיניי גם זה חשוב. כשקיבלתי את ההצעה לצאת לשם ולסייע, לא היו לי יותר מדי התלבטויות והסכמתי מיד". 

במשלחת היו עשרה מתנדבים נוספים, תשע נשים וגבר אחד, שעובדים בארגוני הילדים והנוער. מועצת ארגוני הילדים והנוער היא ארגון גג נפרד מזה של מועצת תנועות הנוער. המועצה מאגדת ארגוני ילדים ונוער א-פוליטיים, ובהם אחריי, נוער לתת, מעשה, קדימה, נוער מד"א ועוד.  

"ביום הראשון במעבר הגבול", מספרת ליבי, "התחושה הייתה בעיקר הלם מהמראה שאני רואה במו עיניי ולא קוראת עליו באיזה מאמר באוניברסיטה. הגענו בשעות הבוקר ומנהלת המשלחת הקודמת ערכה לי סיור במרחב טרם הגעת שאר חברי המשלחת שחיכו במלון. הלכנו בצד הפולני של הגבול, והגענו למדיקה, שם מוצבים דוכנים בשדרה ארוכה, אותם מאיישים אנשים מהתארגנויות שונות שבאים ממדינות שונות: סקוטים שארגנו פיצות, שוקו וקפה, גרמנים עם אוהל גדול ובו ציוד לתינוקות, ועוד נציגים מארצות שונות עם תרומות לפליטים. שדרת הדוכנים מכונה 'שדרת העצב'. המשכנו ללכת עד שהגענו למעבר הגבול עצמו ועברנו ברגל לצד האוקראיני, לאחר החתמת דרכונים. בצד האוקראיני ראינו תור מאוד ארוך, בעיקר נשים עם ילדים וגברים מבוגרים, שמחכים לעבור את הגבול לפולין. לגברים עד גיל 60 אסור לעזוב את אוקראינה, אבל אם יש להם יותר משלושה ילדים או שהם בעלי מגבלה רפואית הם מורשים לעזוב. רוב הפליטים הן נשים, הרבה מהן עם ילדים, שמחכות בתור להחתמת הדרכון בצד האוקראיני ולאחר מכן גם בצד הפולני. מתנדבים בשטח נותנים להם כריכים, שוקולדים, ואם יורד גשם מחלקים מעילי גשם". 

 

ליבי2
מתנדבת מהמשלחת הישראלית עם ילדה פליטה

מה אתם עשיתם שם? 

"המשימה הראשית שלקחנו על עצמנו כמשלחת, הייתה לתפעל את האוהל הגדול שהוקם בצד הפולני עבור נשים וילדים בלבד. הנשים יכולות לנוח שם, להטעין את הטלפון הנייד, להתאושש, כשהמתנדבות משחקות עם הילדים שהן סחבו על הידיים משך שעות. זה זמן עבורן להתקשר למי שצריך כדי לברר לאן הן ממשיכות ולקחת כמה רגעים לעצמן. כשהאוהל היה ריק מנשים וילדים הצטרפנו למשלחות אחרות כשהעיקרון הוא לצוד משימות. לא עלינו או ירדנו מנקודת הגבול בידיים ריקות. כשעלינו לצד האוקראיני לקחנו לשם מזון או כל דבר אחר שמתנדבים ישראלים שנמצאים שם דיווחו לנו שצריך, וכשחזרנו עזרנו לאנשים לסחוב את התיקים או העמסנו את התיקים והילדים על עגלת סופר וליווינו את הנשים לנקודת החתמת הדרכונים". 

כשאנחנו מדברים זמן קצר לאחר שובה לארץ, ליבי עדיין מוצפת בחוויות שעברו עליה במשך הימים האינטנסיביים שבהם שהתה במציאות אחרת. חוויות קשות, חוויות חיוביות, חוויות מעוררות תקווה. עד היום השלישי היא הייתה מאוד עסוקה בפעילות שוטפת, ועצרה את עצמה מלהזיל דמעות לנוכח המראות הקשים שנגלו לעיניה. ביום השלישי הגיעה פתאום קבוצה של ליצנים רפואיים לתוך האוהל שבאחריותה, שהיה מלא בנשים, ילדים וגם נשים מבוגרות על כיסאות גלגלים. "הליצנים נכנסו והתחילו בכל מיני הפעלות", מתארת ליבי, "ואני ישבתי באותו רגע עם כמה ילדים בפינת היצירה, כשהתקשורת בינינו היא שאני מדברת איתם בעברית והם מדברים באוקראינית, ואנחנו מבינים זה את זה כשאני מחלקת להם דפים וצבעים. כשראיתי את הליצנים אמרתי לילדים בעברית, 'בואו נרוץ לשם'. הם הבינו אותי ורצנו לליצנים. היו שם כמה רגעים של צחוק מתגלגל ואישה מבוגרת על כיסא גלגלים התרגשה כשהם שרו שיר באוקראינית. באותו רגע הרגשתי שזה מציף אותי. יצאתי החוצה ופרצתי בבכי בלתי נשלט. מצד אחד, התרגשתי מזה שבאים אנשים טובים ומשמחים את הנשים והילדים במשך חצי שעה, וזה היה כל כך משמעותי, ומצד שני, זה נעשה בסיטואציה כל כך קשה והזויה. זה העלה אצלי בליל של רגשות, גם תסכול, גם תקווה, גם עצב וגם שמחה". 

היו גם חוויות קשות במיוחד שמלוות אותה עד היום. "הגיעה אלינו בבושקה על כיסא גלגלים, שהגיעה לבד, אחרי שמתנדבים מהצד האוקראיני העבירו אותה את הגבול והביאו אותה אלינו. מישהי דוברת רוסית דיברה איתה, והבינה שהיא קבעה להיפגש עם הבת שלה בתחנת רכבת ב-11 בלילה. זה היה בצהרים, והיו לה כמה שעות להעביר באוהל. היא אכלה ושתתה ודיברה עם אנשים, ומדי פעם מתנדבות אחרות שנכנסו לאוהל אמרו שיש בו ריח נורא. פתחנו את יריעות האוכל לאוורור, והמשכנו בעשייה שלנו. רק לקראת הערב אחת המתנדבות מהמשלחת שלנו, קלטה שמטפטף שתן מהאישה המבוגרת הזאת ונשפך על כיסא הגלגלים. רצנו לחפש עזרה לאישה, ואחרי חצי שעה מצאנו רופאה צרפתייה מומחית לגריאטריה. אחר כך חיפשנו מכנסיים להחלפה שיתאימו לה. התברר שהיא הייתה כל השעות האלו עם חיתול ספוג בשתן, והיא לא התלוננה ואף אחת מאיתנו לא הבינה את זה. זו הייתה חוויה מאוד קשה. הסתרנו אותה בפינת האוהל, והרופאה החליפה לה חיתול. כולנו הרגשנו עם זה נורא. האישה הזאת ברחה מהבית שלה בזמן הפצצה, לקחה איתה תיק קטן, והייתה עם אותו חיתול יום שלם בלי שהיא אמרה על זה משהו. אני לא יודעת מה היא הרגישה, אבל אנחנו הרגשנו מאוד קשה מהשפל שהיא הגיעה אליו. לכולנו היו דמעות בעיניים. אחרי שהחיתול הוחלף הרמנו אותה חזרה לכיסא הגלגלים, וכולנו מחאנו לה כפיים באופן ספונטני. זה היה מאוד מרגש".  

עוד זיכרונות נותרו חרוטים אצלה. היא זוכרת את האבא האוקראיני שהגיע אליהם לאוהל עם שבעה ילדים, ולא היה לו מושג מה עלה בגורל אשתו שהתגייסה לצבא האוקראיני. היא זוכרת את המשפחה שעמדה בצד האוקראיני של הגבול, כשלאבי המשפחה ניתן פטור של חודשיים עד לגיוס, אך השלטונות האוקראינים סירבו לאשר את יציאתו לפולין עד הגיוס כשהוא ואשתו, עם תינוקת בת שבועיים, עומדים וממררים בבכי. אשתו לא רצתה לעזוב אותו, והם חזרו לאוקראינה לגורל לא ידוע. 

ליבי3
משלחת הסיוע של מועצת ארגוני הילדים והנוער

אילו תגובות קיבלתם מהנשים שטיפלתן בהן? 

"בהתחלה הנשים לא רצו להיכנס לאוהל, ונדרשה מערכת שכנועים כדי שיסכימו לאפשר לנו לעזור להן. בדקות הראשונות הן ישבו די קפואות, ועם האוכל והתה הן לאט לאט הפשירו. כשהן נפרדו מאתנו הן כבר חילקו חיבוקים, ולא הפסיקו להודות לנו. חלקן התעקשו שנבין מה הן אומרות, והקלטנו אותן בגוגל טרנסליט וככה הבנו. מישהי אמרה לנו: 'אתן חבורה של בנות יפות וחכמות, ואני מאוד מודה לכן'. אחרת אמרה שהבית שלה נהרס, ושעזרנו לה מאוד. לפעמים התודה הייתה פשוט במבט בעיניים. למרות שלא הייתה לנו שפה משותפת, הספיקו לנו חיבוק פרידה ודמעות משותפות".  

מה עמדתך לגבי החלטת ממשלת ישראל לא לספק אמצעי הגנה לאוקראינה אלא רק סיוע הומניטרי? 

"קטונתי. הייתי גאה לראות את הכמות הנכבדה של המתנדבים מישראל שזוהו על פי הדגל שהיה על הווסט שלהם, ואם יציעו לי לצאת לעוד משלחת אני אצא לשם שוב. קטונתי להגיד מה נכון או לא נכון שממשלת ישראל תעשה". 

התובנות שליבי וחברותיה חזרו אתן, הן שגם אם כוחותיהן אזלו הן תמיד יתעשתו כשמישהו זקוק לעזרתן ויעשו את זה עם חיוך. "הגעתי גם לתובנה שאני עשירה מאוד", מסכמת ליבי, "עשירה בלב, עשירה בזכות להסתובב בחופשיות במדינה שלי, ועשירה בזכות לטוס לאוקראינה לשבוע, לתת שם את כל מה שיש לי, ולחזור לחבק את האנשים שאני אוהבת ולדעת להעריך את השפע שיש לי פה ואת העובדה שחיי מתנהלים כסדרם".  

ליבי4
ליצנים רפואיים משעשעים את הפליטים

לא מראות חולשה 

 דברים שליבי כתבה לחבריה במהלך שהותה באוקראינה  

"ואז זה קורה. בגשם שלא פוסק משמונה בבוקר, סחוטות ממים ובליווי שוטרים פולנים, הן מתחילות להגיע בזו אחר זו. לפעמים היא אחת, אם עם תינוקת בת שבועיים על הידיים, לפעמים אמא עם ילדה בעגלה, לפעמים מספר אמהות עם ערמות של ילדים, מזוודות ואולי אפילו כלב. לפעמים בליווי איזו בבושקה על כיסא גלגלים.  

כשאנחנו שואלות אותן מה ירצו לשתות חם 'צ'אי? (תה), קקאו? (שוקו), קופי? (קפה)', משהו בעיניים שלהן משתנה.  

היא סוף סוף יושבת. הילד שלה אוכל ואז רץ לכיוון המשחקייה ויושב שם עם אחת המתנדבות. היא מטעינה את הפלאפון, מספרת את הסיפור שלה (למי מאיתנו שדוברת את השפה), אולי פורצת בבכי, אולי נרדמת על אחת ממיטות השדה, לפעמים יושבת ובוהה בילד, לפעמים משוחחת בטלפון ללא הפסקה.  

הן לא יכולות להישאר פה ולרוב גם לחוצות מאוד להמשיך הלאה. ברגע שכבר הסכימו להיכנס לאוהל ולנוח, קבלת ההחלטות מתחילה. מתי ימשיכו הלאה? עשר דקות? שעתיים? בערב? מחר? 

אנחנו מסבירות להן (בקושי רב ובעזרת מתרגמות) שכדי לקבל את הזכויות שלהן כפליטות, הן חייבות להמשיך למרכז הפליטים שם יעברו רישום באופן מסודר ומשם יוצאים אוטובוסים לערים מרכזיות באירופה.  

והן כל כך חזקות. אנה אמרה לי שזה החינוך הסובייטי. לא מראות חולשה. לא אומרות ישר כן לעזרה (החוצפה הישראלית פה מאפשרת לנו למוסס את הקיר לבנים הזה שהן בנו), וממש צריך להתעקש איתן רגע לשחרר ולנשום עמוק בתוך החיבוק שלנו. 

כשהן הולכות, הן מתחילות להתלבש שוב במעילים הגדולים, מלבישות את הילדים (לפעמים בבגדים שמצאנו כאן אצלנו… ילד עם מגפיים קרועים בגשם זה אסון), מעמיסות על עצמן מיליון תיקים ומתכוננות. מישהי מאתנו מצטרפת ללוות אותן לאוטובוס ולסחוב אתן את הציוד. הרגע הזה שהן יוצאות מהאוהל ומבקשות להסתכל לכולנו בעיניים ולהגיד תודה, עשרות פעמים במספר שניות, הוא הרגע שאנחנו יודעות שאנחנו במקום שאנחנו צריכות להיות בו עכשיו". 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

אומר גל טוויג, מנהל פיתוח עסקי בשולחן מגדלי התמרים, שבימים אלה עושה את הכל ליישום התוכנית העסקית שגובשה בשולחן לשיקום ענף התמרים הישראלי, כדי להחזיר אותו לדרך המלך * באמצע מרץ ייצג השולחן חמישה
7 דק' קריאה
בינואר 2010 יצא לפועל מבצע "גאולה מרצון" במסגרתו פשטה המשטרה בשיתוף הרווחה על בית המשפחה שבו התגוררו נשותיו וילדיו של גואל רצון. אחת מהנשים ששוחרו מהכת היא יהודית הרמן מקיבוץ שפיים, אז בת 29,
9 דק' קריאה
מנשה סמירה, בן מושב בית עזרא וכיום חבר מושב ביצרון, הוא מנכ"ל שמורת נאות קדומים ליד העיר מודיעין * האתר מציג את הטבע בא"י בעת שהעם ישב על אדמתו, ומפעיל בני נוער ומבוגרים בטיולים
11 דק' קריאה
כבני אדם החיים מזמנים לנו הפתעות – לעתים נעימות ולעתים טרגדיות נוראיות – וזה תלוי בנו איך אנחנו מתמודדים איתן * לפני כ-17 שנה חוותה רני כספי-סבח אסון גדול: שני הוריה של רני, ליאורה
5 דק' קריאה
טיול מפלים, זרימות נחלים – וגם קולינריה ואירוח מפנקים באצבע הגליל * חלק א' – המשך בשבוע הבא  החלטנו לצאת לטיול סתווי צפוני. התוכנית היתה לעלות לחרמון שנפתח העונה עם רכבל נוח חדש ולא
5 דק' קריאה
ניסים קריספיל הוא אוטודידקט שמילדותו ועד בגרותו לומד וחוקר צמחים ובמיוחד על צמחי בר וצמחי מרפא * היום קריספיל נחשב לאחד המומחים המובילים בישראל בידע על צמחי הבר * אפשר בהחלט להגיד שקריספיל הביא
6 דק' קריאה
בתחרות אפיק, טור אופני הרים בינלאומי שנערכת זו הפעם התשיעית, לקחו השנה בפעם הראשונה חלק גם חברי עמותת אתגרים. רכיבה אתגרית גם למי שמאותגר בין הים לכרמל  בין ה- 21.9 ל- 24.9 התקיימה זו
3 דק' קריאה
מבט על מה שהיה ספינת דגל אדריכלית, מקדש מעט ומרכז חברתי תרבותי   "ספינת הדגל" האדריכלית כמעט בכל קיבוץ היה לאורך שנים מבנה חדר האוכל המקומי, שלא היה רק מקום הסעדה אלא גם ובעיקר מקדש
5 דק' קריאה

הרשמו לניוזלטר

השאירו את הפרטים והישארו מעודכנים!

דילוג לתוכן