ללא נשימה

"אני רוצה להוציא את המושג 'לידה שקטה' מהשקט, מהמסתורין" אומרת סמדר סלע גלבוע מבית השיטה, שלפני עשר שנים ילדה תינוקת ללא רוח חיים. בספרה "פתאום כש(לא) באת" היא מסירה את הטאבו מהנושא הקשה הזה

*צילום תמונה ראשית: נועם בן גוריון מוסרי

היא כמעט הלכה לעולמה ב"לידה שקטה" שעברה לפני עשר שנים. אחרי שתי בנות ייחלה לילד שלישי, אך משהו השתבש בלידה שבה אמורה הייתה להיוולד תינוקת. השיליה נפרדה מהעובר והיא איבדה דם רב. חייה היו נתונים בסכנה.  

סמדר סלע גלבוע (46), בתם של ניצן ודליה סלע, היא בת שנייה מתוך ארבע בנות. מאחוריה תפקידים ציבוריים לא מעטים, האחרון שבהם ניהול בריאות, חברה ורווחה בקיבוץ ובנוסף היא מרכזת בהתנדבות את ועדת החיילים. אחרי לידת בתה רונה היא פתחה עסק עצמאי של טיפולים אלטרנטיביים – רפלקסולוגיה, ארומתרפיה, קוסמטיקה טבעית ורקיחת מוצרים טבעיים. היום היא עושה אך ורק דברים שעושים לה טוב על הנשמה. לסמדר ובן זוגה גיא שלוש בנות: איל (22) קצינת הסברה המשרתת בלטרון, מיקה (19) המשרתת ביחידת האמרים, ורונה (11) מסיימת השנה כיתה ה' בבית הספר גלבוע.   

תינוקת מושלמת 

"ברגעים הראשונים של הלידה", משחזרת סמדר, "לא הבנתי מה הרופאים אומרים לי. שמעתי שאומרים אין לה דופק, היא לא נושמת. לא רציתי להאמין, כל כך חיכיתי לה. הקיץ היה קשה, ההיריון היה קשה והלידה שארכה שש שעות, הייתה קשה ואחרי כל זה – מה? אין כלום? הלם".  

גיא, בעלה, הבין שבמצב הקריטי שנוצר הוא היה עלול לאבד גם את אשתו האהובה ולא ויתר, הוא לא מש ממיטתה עד שיצאה מכלל סכנה. זו הייתה עבורה טראומה קשה שהדיה מהדהדים בה עד היום. לתינוקת המתה הם קראו תשרי, כי נולדה בראש השנה. היא נקברה ליד קבר אביו של גיא בבית השיטה, ועל המצבה נכתב: "פתאום כשלא באת". 

מתוך החוויה הטראומתית כתבה סמדר את הספר "פתאום כש(לא) באת". "כמעט מתתי", היא מספרת, "וכשחזרתי להכרה ראיתי את ההקלה בעיני הסובבים על כך שנשארתי בחיים, אבל אני בתוך תוכי איבדתי את התינוקת שלי ומאידך, המחשבה שיכולתי לא להיות פה, עוררה בי תחושה של הודיה על כל מה שיש, ויש לי הרבה. היו לי אז שתי בנות, איל ומיקה נקודות האור שלי. הבנתי שהחיים יקרים ושאני רוצה לעשות טוב לעצמי ולזולת".    

אני מביטה בתווי פניה היפים של סמדר, וחושבת כמה שהיא עדינה ונחושה. "כן, התינוקת הזו הייתה הכי דומה לי", אומרת סמדר בעיניים דומעות, "האף הזה שלי והמצח גם. היא שקלה כמעט 3 ק"ג. תינוקת מושלמת, מדהימה. מדי פעם אני חושבת איפה היא הייתה יכולה להיות היום, אבל אלה לא מחשבות שמנהלות אותי היום".  

לאימהות שאזלו להן המילים 

שנה וחצי אחרי הלידה השקטה ילדה סמדר את בתה רונה, שהחזירה את שמחת החיים לחיי המשפחה. האושר היה גדול. כשמלאו לה ארבע שנים סמדר הרגישה שהיא חייבת לספר לה את הסיפור שכולם כבר חוו ולה לא היה מושג על קיומו. "סיפרתי לה", אומרת סמדר, "ברגישות ובלב פתוח. היו לה הרבה שאלות לאורך כל השנים, ואני תמיד הייתי שם לענות לה. הספר נכתב בתהליך משותף שעברנו שתינו, אני כתבתי את הטקסט מזווית ראייה של בתי הבכורה איל שהייתה אז בת תשע, ורונה ציירה את האירועים לפי הבנתה. והתוצאה – ספר השופך אור על נושא מושתק, שלא מדברים עליו".  

מאין הגיע הרעיון לכתוב את הספר? 

"זה קרה בתקופת הקורונה (2020). עשר שנים אחרי הלידה השקטה. יום אחד כשסיימתי את העבודה בקליניקה שלי פתחתי את הפייסבוק ונכנסתי לפורום של נשים שעברו 'לידה שקטה'. אחת האימהות העלתה את השאלה מה מספרים לילדים הקיימים שהיו עדים לחוויה העצובה? הבנתי שאין תשובות ברורות, ואז בא לי הרעיון של כתיבת הספר. תוך חצי שעה נשפך ממני הטקסט בזרם בלתי מוסבר. רונה הייתה אז בכיתה ב' ואני חיפשתי מה לעשות איתה בימי הסגר. הרגשתי שאני חייבת לשתף אותה ושאלתי אם תהיה מוכנה לצייר את עמודי הספר. וכך ישבנו שעות ארוכות כשאני מקריאה עמוד-עמוד והיא מציירת בצורה חופשית ללא כל הכוונה מצידי. זה היה זמן של היטהרות הנפש וחיבור חזק זו לזו".  

עברה שנה מאז הכתיבה המשותפת וסמדר לא הרימה את הפרויקט. רונה קצת הסתייגה מרמת הציורים של אז, ורצתה לשדרג. לאחר כמה שינויים סמדר פנתה לגרפיקאית קרן גל ולבית דפוס, והספר יצא לאור. כל התהליך מתחילתו עד למוצר המוגמר ארך שלוש שנים. 

קשה לסחוב טראומה כזו כל כך הרבה זמן. למה המתנת עשר שנים עד הוצאת הספר? 

סמדר: "לא הרגשתי שאני סוחבת משא כבד, כי הנושא היה על השולחן כל הזמן. תקופה מסוימת הייתי באבל, והלכתי לטיפול לעבד את חווית האובדן, הרי יכולתי לא להיות כאן, זה מטריף! בשנים הראשונות מיקה לא הפסיקה לדבר על זה, היינו מבקרות את קברה של תשרי ובוכות. יותר מאוחר הלכתי עם רונה. העבודה המשותפת עם רונה הייתה סוג של טיפול משפחתי".  

במחצית הספר יש שני עמודים ריקים, מה רצית לומר בזה? 

"העמודים הריקים מאפשרים לקורא לקחת נשימה, ולהרגיש את הרִיק, את האובדן. זהו שקט רועם". 

הרגשת הקלה אחרי הוצאתו? 

"הרגשתי שמחה. כי הבאתי לעולם כלי שיכול לסייע לאימהות שאזלו להן המילים. אני רוצה להוציא את המושג 'לידה שקטה' מהשקט, מהמסתורין, רוצה שידעו איך להנכיח אותה. זה המסר שלי. הספר מתאים לא רק לילדים החיים במשפחה שעברה לידה שקטה, אלא לכל אדם באשר הוא אדם, בגלל פשטותו וכנותו".   

לגעת בכאב 

ביום הוצאת הספר שלחה סמדר פוסט לחבריה הקרובים  

"חברות וחברים שלי, אני מתרגשת, וגם קצת מפחדת. הלב שלי עובד על 200. לפני 10 שנים נסעתי ללדת את בתי השלישית ושבתי הביתה בידיים ריקות אל שתי בנותיי שחיכו וחלמו והתרגשו לקראתה. נולדה לי תינוקת קרחת. היה לה את האף שלי והיא דמתה לי מאוד. אבל היא נולדה ללא נשימה. חיכיתי לה מאוד, זה שורף מבפנים. זה מטריף את המוח. אני מתפללת שזה היה חלום, אבל זה לא חלום. הבנות מחכות בבית לקבל את הבשורה הסופית (בן או בת?) מקבלות את הבשורה הסופית, לא את זו שהן חיכו לה. ואז נכנס מונח חדש לבית: 'לידה שקטה'. עצב חדש בבית. יש משהו חזק בינינו – חוויית האובדן המשותפת, הלא מוכרת. אנשים בחוץ לא יודעים איך לגשת? מה להגיד? האם להגיד? לבוא, לא לבוא? להשתתף בצער, או שלא? שאלות פתוחות ללא תשובות.  

אני רוצה שהנושא הזה יהיה מדובר. שפחות אימהות ירגישו בדידות, שיותר ילדים וילדות יוכלו לשתף, שיותר אנשים ידעו להביע ולתמוך, אני רוצה שתהיה פתיחות גם לעצב, כי דרך המקומות האלה מגיע הריפוי האמיתי. מתוך הרצון הזה נולד ספר הילדים הראשון שלי: 'פתאום כש(לא) באת'. ספר המאפשר לגעת במקומות הנסתרים הכואבים, לא בכבדות, לא במאמץ, אלא דרך מילים פשוטות מאוד וקו ציורי אמיתי שציירה בתי הקטנה 'ילדת הקשת' – רונה. 'ילדת הקשת' היא ילדה שנולדה לאחר לידה שקטה. עוד מונח חדש אצלנו. הספר מאפשר לפתוח בשיח דרך סיפור של מישהו אחר, לשאול שאלות, להזדהות, לדבר על הרגשות שעולים, לגעת בכאב, לא לכסות אותו, לנשום, לבכות, לצמוח. הספר מתאים לכל ילדה וילד שחוו חוויה דומה ולמעגלים הקרובים והרחוקים שעוטפים אותו. אני מזמינה אותכם להיכנס לתהליך המיוחד שעברנו כולנו כמשפחה, ולקחת אליכם את מה שנכון לכם" 

ניתן לרכוש את הספר באתר 

https://smadgilboa.ussl.co.il או אצל סמדר טל' 052-8311929