רבה רפורמית, מורה לתנ"ך ומחנכת שמתעקשת ללכת יחפה וזוכרת לטובה את הצ'יפס הקר ליד המיטה
מורה לתנ"ך ומחנכת י"ב בביה"ס אנה פרנק בסאסא. מוסמכת לרבנות ומכהנת כרבה אזורית בגליל העליון מטעם התנועה הרפורמית. בעלת תואר שני במחשבת ישראל ודוקטורנטית במחלקה לפילוסופיה יהודית באוניברסיטת תל אביב. כותבת על התחדשות יהודית במרחב החילוני הישראלי.
איזה איבר בגוף שלך מספר שאת מקיבוץ?
"כפות הרגליים – ההתעקשות ללכת יחפה בקיץ, שלפוחיות הקור בחורף".
המאכל שהכי אהבת שהכינו או עדיין מכינים בחדר אוכל?
"אהבתי את האוכל בחדר האוכל. אבל בלי קשר אליו, הכי, את הצ'יפס הקר שאבא השאיר לי ליד המיטה בשבועות בהם היה שומר לילה".
משפט שאמרו לך בקיבוץ שבחיים לא תשכחי
"באיילתית יש הרבה משפטים כאלה, אבל כדי להגיד שמשהו לא באמת חשוב, אומרים: 'זה אלף בית של גימל דלת'".
מה השמועה הכי מטורפת שהייתה לגבייך בקיבוץ?
"וואו, לא שמועה, אמת: העברתי את עצמי ללמוד בתיכון בעירה הסמוכה. יש אנשים שלא שוכחים לי את זה עד היום".
זיכרון ילדות מתוק שקשור בקיבוץ
"ארוחות ארבע משפחתיות אצל סבתא. סבתי היקית הקפידה מאוד על המפגשים האלה. הגישה מרקחות מעשה ידיה בכלים נאים, קפה משובח, סנדביצ'ים קטנים ואסתטיים. דווקא חוויה מעט שונה מחוויית הקולקטיב. רגעים של אינטימיות משפחתית, של התעקשות על המראה ועל הטעם".
אם היית יכולה לחזור בזמן, איזו עצה היית נותנת לנערה שהיית?
"את לא מסכנה ולא קורבן".
מה השאיר אותך בקיבוץ כל השנים האלה?
"הקהילה, האנשים, הפתיחות".
מה התכונה הכי "קיבוצניקית" שלך?
"מחויבות אין קץ לכל מה שאני לוקחת על עצמי".
מה העבודה הכי קטנה שעבדת בה בקיבוץ?
"מלצרתי בחדר האוכל בבית הארחה".
איזה ענף מענפי הקיבוץ שכבר לא פעילים היית מחזירה לחיים?
"ספריית התקליטים".
איזה חג קיבוצי הכי אהבת בתור ילדה?
"שבועות, כי הוא כל כך שמח, צבעוני, קיצי".
אם היית צריכה לנסח את ה"אני מאמינה" שלך בכמה משפטים, או לבחור מוטו לחיים, מה הוא היה?
"לא כמה משפטים אלא קטע שכתב פרופ' הוגו ברגמן על היחסים הראויים בין מורה לתלמיד:
'אז החלטתי-או שמא לא אני החלטתי, אלא הייתה בזה ההשראה הפתאומית-החלטה מהפכנית כביכול: אני לא אסדר בחינה בכתב, אלא אשוחח עם כל אחד מן התלמידים לחוד ואקיים איתו היחס של 'אני-אתה' אשר לימדנו מ. בובר. התלמידים חיכו לבחינה בכתב ובמקום זה באה שיחה, שהסתיימה בשאלות מקצועיות אחדות. אודה: זה היה מאמץ לא קטן להיות ער ומוכן לקליטת סיפורים אוטוביוגרפיים כה רבים ולפעמים כה קשים. אך היה לי הרגש שנפרצה החומה – חומת הנייר שהיא קשה מחומת הברזל- בין התלמיד והמורה'. עם אחדים מן התלמידים התיידדתי אז ונכרתה ברית ידידות הקיימת עד היום. ואני מקווה שגם אלה שלא יכולתי להמשיך את קשרי עמהם למדו דבר מה באותה חצי שעה של שיחה חופשית עם המורה, כמו שאני המורה באתי על שכרי'".
האם יש איזושהי דמות מהקיבוץ שהשפיעה מאוד על מי שאת היום?
"גליה לנדסמן ז"ל, אמו של רז, בן כיתתי שנהרג בתאונת דרכים, שהייתה גם המטפלת שלי בגנון. גליה לימדה אותי שאין מי שלא מגיע לו שתביט בו עין חומלת".
אם היית יכולה, היית מחזירה את הגלגל לאחור, לימים שלפני ההפרטה?
"לא, ממש לא! התלות שלנו אישה ואיש ברעהו הייתה קשה ומכבידה".
מה הגעגוע הכי עמוק שלך?
"מתגעגעת מאוד לכמה נשים חזקות ומשמעותיות שלמדתי מהן המון".
מה את מאחלת לקיבוץ שלך ל-20 שנה הבאות?
"שיהיה מגוון ופתוח, חם וקהילתי. שיימצא בו בית לרבות ורבים. שיישאר סוג של פריפריה שבעיני תושביו, בנותיו ובניו הוא מרכז העולם".
