בן קיבוץ, דור שלישי משני הצדדים, בשמונה השנים האחרונות מזכ"ל התנועה הקיבוצית
איזה איבר בגוף שלך מספר שאתה מקיבוץ?
"כפות הרגליים, כמובן… עד ליום שבו נבחרתי כמזכ"ל, הקפדתי לנעול רק סנדלים".
זיכרון ילדות מתוק שקשור בקיבוץ…
טקס המעבר מהגנון לגן, הייתי בן שלוש וחצי וכל הקיבוץ הגיע ללוות שיירה שנעה, במרחק די קצר, מהגנון לגן הילדים (ראו תמונה)".
המאכל שהכי שנאת שהכינו בחדר אוכל?
"מערכת ההזנה לגיל הרך בשילר השאירה בי הרבה טראומות. מהגן עד גיל 18 לא שתיתי חלב כלל בגלל הקרומים. אני מתעב גבינה לבנה, לא אוכל ביצים (למעט חביתה 'רצוחה'), שניצל כבד עושה לי תחושה של בההה…, וכמובן תרד".
משפט שאמרו לך בקיבוץ שבחיים לא תשכח.
"משפט שאמר לי ילד בגילי (עשר וחצי) בבוקר 7.6.1967 כשהתעוררנו במקלט: 'אבא שלך נפצע'.
ועוד משפט 'תחזור הביתה, מחכים לך'. נאמר על ידי נתן מיר, מהנערצים מבין חברי הקבוצה, כששמר בשער בית הספר ביום שישי בסוף יום הלימודים. אני הייתי אז קצין בקבע וחיכיתי 'לקבל פלוגה', ובאתי בג'יפ צבאי לאסוף את חברתי… לימים אשתי".
מה השמועה הכי מטורפת שהייתה לגבייך בקיבוץ?
"שכל מה שאני רוצה – קורה (וזה כמובן מעולם לא היה נכון)".
אם היית יכול לחזור בזמן, איזו עצה היית נותן לנער שהיית?
"אתה צודק… הנעורים הם תקופה יפה מידי מכדי לבזבז אותה על לימודים".
מה השאיר אותך בקיבוץ כל השנים האלה?
"תחושה עמוקה של אחריות לבית".
מה התכונה הכי "קיבוצניקית" שלך?
"ביישנות".
מה העבודה הכי "קטנה" שעבדת בה בקיבוץ?
"כנער עבדתי במשק הילדים. חליבות בוקר של העיזים בידיים… יותר מידי פעמים נסעתי אח"כ לבית הספר, בנצר סרני, בלי להתקלח אחרי החליבה".
אם לא היית גר בקיבוץ, איפה היה בית החלומות שלך?
"אין מצב כזה".
מה הפינה האהובה עליך בקיבוץ?
"'שילר דרום'. כפרדסן נטעתי שם פרדס מודרני ומתקדם. היום בנויים (או נבנים) שם בתיהם של שלושה מילדי".
איזה ענף מענפי הקיבוץ שכבר לא פעילים היית מחזיר לחיים?
"מטע הנשירים. זה היה הגדול והמצליח מבין ענפי המטע שלנו (היו חמישה). הוא השפיע על כל חיי הקיבוץ -120 מתנדבים בקיץ. והיום – הכול אבוקדו".
איזה חג קיבוצי הכי אהבת בתור ילד?
"כמובן חג הביכורים. היינו קיבוץ חקלאי מגוון, והחג הזה, שבו השקיעו כל הענפים בעיצוב ביתנים ועגלות מפוארות, היה בהחלט מפגן עצמה".
אם היית צריך לנסח את ה"אני מאמין" שלך בכמה משפטים, מה הוא היה?
"'אם יש לו לאדם כישרונות נעלים הרי חובה עליו להחזיר את העולם למוטב' – רבי יצחק מסלאנט.
את המוטו הזה הציעה לי לאה בן יצחק, משדה אליהו, כשנפרדתי מק.מ.ה".
האם יש איזושהי דמות מהקיבוץ שהשפיעה מאוד על מי שאתה היום?
"מורתי מכתה א' ועד סוף כתה ה', אהובה לאור. אנחנו היינו 'הכיתה הראשונה שלה' והיא כל כך הצליחה שבהמשך ניהלה את בית הספר ברנר ואח"כ את סמינר הקיבוצים. בכפר העני שהיינו אז היא הייתה בעיניי 'אשת העולם הגדול', רחבת אופקים ומטופחת. אנחנו בקשר טוב עד היום".
ספר על חלום אחד שהגשמת וחלום אחר שעדיין לא אבל היית רוצה להגשים…
"כשהגעתי לראשונה לתק"ם בשנת 1997 וגיליתי (להפתעתי) את עצמת המשבר הנורא בו הייתה שרויה התנועה הקיבוצית, חשבתי שמחובתי להתגייס לשיקומה. בסיפוק עצום אני מרגיש שהצלחנו".
אם היית יכול, היית מחזיר את הגלגל לאחור, לימים שלפני ההפרטה?
"ראשית, לא 'הפרטה', כי אם 'שינוי אורחות החיים'. אהבתי מאוד מאוד את דרך החיים של הקיבוץ השיתופי, אבל גיליתי ש'כמעט רק אני אוהב'. הבנתי ששותפות תיתכן רק בין כאלה שרוצים שתתקיים. כאשר הבנתי ש'רק אני רוצה' ושחברי קבוצת שילר כמהים לחיים אחרים, הצטרפתי למאמץ לשינוי".
מה הגעגוע הכי עמוק שלך?
"אבא – שנפל במלחמת ששת הימים".
מה אתה מאחל לקיבוץ שלך ל-20 שנה הבאות?
"אני מאחל לקיבוצי ולכלל קיבוצי התנועה הקיבוצית שיצליחו לשמר את ההבנה ביתרונותיו של ה'יחד' שיגדלו ויקלטו לחברות חברים חדשים ובתוכם גם את בני הדור החמישי והשישי".
