ד"ר מולקולה שמנגן, שר וגם מלמד ולמה עדיין יש לו ריח של בצל על הידיים
איש חינוך. מלמד בחווה חקלאית לימודית בעמק הירדן. "זה מאפשר לי לשלב בין האהבות שלי – ללמד, לעסוק בחקלאות ולהיות קרוב לסביבה. כמו כן מלמד במרכז מחוננים במכללת כנרת. בתקופות מסוימות גם לימדתי ביולוגיה בתיכון".
בכובע אחר – שחקן. שנים רבות הופיע בפני ילדים בהצגות ותיאטרון בובות. בשנים האחרונות הוא ד"ר מולקולה (מופע מדעי). מנגן ושר באירועי הקיבוץ ומוביל ערבי שירה בציבור בליווי גיטרה.
איזה איבר בגוף שלך מספר שאתה מקיבוץ?
"כפות הידיים. אפשר לומר שיש לי ידיים של חקלאי, מחוספסות וחזקות. מצד שני הן גמישות וזריזות ויכולות להפיק צלילים".
זיכרון ילדות מתוק שקשור בקיבוץ…
"עד כיתה ה' גרנו בלינה משותפת. בזיכרוני זו הייתה תקופה מאושרת. היה עלינו גם לנוח בצהריים, בכל יום. פעם בכמה שבועות היה 'חופש שינה'. זה היה יום שבו לא היינו מחויבים לשכב במיטות בצוהריים והותר לנו להסתובב בקיבוץ ומסביב לו. זה היה חופש אמיתי ומהנה. היום לא היו נותנים לילדים בגיל כזה להסתובב למרחקים כאלה ללא השגחה".
המאכל שהכי אהבת או הכי שנאת שהכינו בחדר אוכל?
"באופן כללי רוב האוכל בחדר האוכל בילדותי היה מחריד עד בלתי אכיל. שבוע אחד בשנה היה מוגדר כ'קייטנה'. היו לנו פעילויות קצת שונות בבתי הילדים. בשבוע הזה ילדי הקיבוץ קיבלו מה שכינינו 'אוכל של קייטנה': שניצל (אמיתי), צ'יפס ומרק עם שקדיות (שקדי מרק). הייתי מחכה כל השנה לאוכל הזה".
משפט שאמרו לך בקיבוץ שבחיים לא תשכח.
"אין תקציב… חייבים לקצץ…"
"מאז שאני זוכר את עצמי תמיד היינו בתודעה של אין תקציב ולכן מקצרים את הטיול השנתי ודוחים את פתיחת הבריכה. על האוכל כבר דיברתי. במבט לאחור זה נראה די אופייני לשנות ה-80 בואכה 90 בהן המשבר בקיבוצים היה בעיצומו".
מה השמועה הכי מטורפת שהייתה לגבייך בקיבוץ?
"לא זכורות לי שמועות…. רוב הפדיחות שעשיתי היו באמת".
אם היית יכול לחזור בזמן, איזו עצה היית נותן לנער שהיית?
"סמוך על עצמך ואל תתבייש". 
מה השאיר אותך בקיבוץ כל השנים האלה?
"גרתי תקופה לא מבוטלת מחוץ לקיבוץ. החל מסטודנט בתל אביב עם חיי הלילה והבילויים, דרך מגורים עם בת הזוג במושבים במרכז ועד למגורים עם כל המשפחה בדירה בבניין בשכונה עירונית חדשה. למזלי אשתי (כמוני) מאוד רצתה לצאת מהעיר אל הקיבוץ. לפני חמש שנים וחצי חזרנו לבית זרע. מאז (ועל אף שאנחנו גרים בנפרד) שנינו וגם ילדינו פורחים ומאושרים כאן".
מה התכונה הכי "קיבוצניקית" שלך?
"יש בי משהו מהחינוך הספרטני בקיבוץ. דיבור ענייני, תקיף מעט, דוחק לבצע את המשימה בלי להתלונן. אני מוצא את עצמי מדבר כך לילדים שלי ולפעמים גם לתלמידים שלי. אני עובד על זה ובמגמת שיפור".
מה העבודה הכי אזוטרית שבה עבדת בקיבוץ?
"כיתה ז', יום עבודה ראשון, בהשראת אחי וחברי הבוגרים דמיינתי עבודה בתמרים, בבננות או בנוי אך כשהתבוננתי ברשימת הסידור, ליד שמי היה רשום: קילופים. נכנסתי למטבח בחדר האוכל, קיבלה את פני מבוגרת טרוטת עיניים. היא הכניסה אותי לחדר אפל וסרוח בתוך חדר בתוך המטבח, הגישה לי זוג כפפות גומי וסכין. היא הדגימה לי כיצד מקלפים את הבצל. כך במשך חמש או שש שעות קילפתי בצלים. אני חושב שעד היום יש לי ריח של בצל באצבעות הידיים".
שריטה שהקיבוץ של פעם השאיר בך…
"שלא יהיה פחת. אם יש אוכל בצלחת חייבים לסיים הכול. כל מיני חפצים שסיימו את תפקידם נשמרים כי 'חבל לזרוק' אולי נוכל להשתמש בזה למשהו. בשנים האחרונות יש מגמת שיפור ומדי פעם אני מרשה לילדיי לפנות צלחת לא ריקה".
מה הפינה האהובה עליך בקיבוץ?
"תלוי בעונה. בעונות המעבר כשקריר לקראת ערב אני מוצא פינה יפה ונישאה בקצה המערבי של הקיבוץ שם קרני השמש האחרונות עוד מחממות ואפשר לשבת, לפטפט ולנגן. בתקופות חמות יותר אמצא פינה מוצלת וכמובן מרפסת הבית שלי, על אף שאינה מרווחת, מספקת מקום התיישבות נוח לחברי ולי".
איזה ענף מענפי הקיבוץ שכבר לא פעילים היית מחזיר לחיים?
"היה פעם מפעלון קטן בקיבוץ שבו היו מכינים תמרים ממולאים (באגוזים או מרציפן וכד'). זה היה טעים וגם יפה. כמובן שאת המכבסה הייתי שמח להחזיר כולל מה שנקרא מחסן בגדים. כל מה שצריך לעשות זה להשליך את הבגדים לתאים הנכונים ולמוחרת לאסוף אותם, מגוהצים ומקופלים, מהתא".
איזה חג קיבוצי הכי אהבת בתור ילד?
"יום העצמאות. היו המון מתקנים ייחודיים שיצרו בקיבוץ זה היה מהנה ביותר. גם בחלק מהשנים ביום זה פתחו לראשונה את הבריכה ופעמים רבות הייתי בין הראשונים לטבול".
בהנחה ועשית פעם גיוסים בקיבוץ – איזה הכי אהבת?
"בכל שנה בתקופת הגדיד היו מגיעים העובדים מכל הענפים על מנת להספיק את העבודה המאומצת. בימים אלו גם אכלנו בשטח וכמובן שזה היה אוכל איכותי יותר מן המוצע בחדר האוכל".
מה ה"אני מאמין" שלך?
"לקהילה יש כוח משמעותי בחיינו. אם נדע להתחשב בסביבתנו, להקשיב זה לזה ולראות את צורכי האחר, נוכל לקיים חיים משותפים ועשירים".
האם יש איזושהי דמות מהקיבוץ שהשפיעה מאוד על מי שאתה היום?
"לא חסרות. אציין את עודדה שהייתה הספרנית בספריית הילדים בקיבוץ, שהייתה אחראית גם על מחסן התחפושות. בשיעורי הספרייה היינו מפליגים למחוזות קסומים ונפלאים, מדמיינים וממחיזים. בכל פעם כשהייתי זקוק לתחפושת למופע כלשהו ידעתי ששם אמצא את מבוקשי ועודדה תדע בדיוק היכן למצוא את זה.
כמובן שההורים שלי שהיוו חלק משמעותי בקיבוץ הורישו לי את הרצון להופיע ולתרום לתרבות בקיבוץ".
ספר על חלום אחד שהגשמת וחלום אחר שעדיין לא אבל היית רוצה להגשים…
"החוויות שיש לי עם הילדים שלי הם חלום אדיר שהתגשם. הם כל כך אוהבים את הטבע ונהנים לטייל. הם אוהבים לנגן ולשיר ולאחרונה גם התחילו להתעניין בנגינה ובשירה שלי.
חלום שעוד לא הוגשם – הלוואי ובעוד כמה וכמה שנים ייגש או תיגש אלי איזו דוקטורית או פרופסורית ותאמר לי בזכות הדברים שלמדתי איתך החלטתי לעסוק במקצוע שלי".
מה הגעגוע הכי עמוק שלך?
"לעצמאות שהייתה לחברי ולי כבני נוער ולאחריות שלקחנו על עצמינו בקהילה. היינו מאוד פעילים, בעיקר דרך המוסד החינוכי והתנועה (השומר הצעיר). יוצרים לעצמינו מתקנים מרהיבים ממוטות וחבלים בל"ג בעומר, מדריכים את חברינו הצעירים יותר וגם פעילים פוליטית".
