יבול שיא
הרפת והחלב
לרגל הנסיבות רוית ראופמן

לרגל הנסיבות

5 דק' קריאה

שיתוף:

"לרגל הנסיבות", ספרה של רוית ראופמן, מביא את סיפור חייה של נגה, בת קיבוץ שהפכה בבגרותה לפסיכולוגית קלינית,  מסלול חיים דומה לזה שעברה הסופרת. ראופמן: "יש בספר חלקים אוטוביוגרפיים ויש חלקים שלא. מבחינה רגשית הוא אוטוביוגרפי מאד. במובן הזה הכתיבה היא אפשרות לאופציה שלא מימשתי בחיים שלי

רוית ראופמן, במקור גולן, בת קיבוץ גבעת חיים מאוחד, מתגוררת בזיכרון יעקוב. פסיכולוגית קלינית וחוקרת ספרות, מרצה בכירה בחוג לספרות עברית והשוואתית באוניברסיטת חיפה.  שיחה על ספרה "לרגל הנסיבות", שיצא לאור ב-2019 בהוצאת כנרת-זמורה.

הסיפור מתחיל כאשר נגה, גיבורת הסיפור, פסיכולוגית קלינית במקצועה, עושה סיבוב פרסה ובמקום להגיע לאימה המזדקנת שבקיבוץ, נוסעת לבית החולים, בו אושפזה נערה מטופלת שלה.

בסיפור חוזרת נגה לשנות ילדותה ובגרותה,  ליחסיה עם אימה, ניצולת שואה, אביה שנוכח-נעדר, ואחיה הגדולים, כשברקע וגם במרכז, כמעט גיבור בפני עצמו, נמצא הקיבוץ.

ראופמן, 51,  גדלה בלינה המשותפת. "הייתי בורחת בלילה לבית ההורים והשומרת הייתה מחזירה אותי לגן". בסיום הצבא עזבה את הקיבוץ בעקבות הוריה ואחיותיה הגדולות, התחתנה והחלה בלימודי פסיכולוגיה, "מקצוע שאני אוהבת".

היא מספרת שנרשמה לפסיכולוגיה וכלכלה ("כי זה נחשב") וכבר בשבוע הראשון הבינה שכלכלה לא בשבילה. "עברתי לחוג לספרות, למרות שזה חוג שלא נחשב מספיק יוקרתי".

היא  המשיכה ללימודי תואר שני בפסיכולוגיה קלינית, ובדוקטורט חזרה לשלב בין שתי אהבותיה, שהנוכחות שלהן מורגשת היטב לאורך הספר- פסיכולוגיה וספרות. בימים אלו היא עוסקת בחקר מעשיות-עם.

היא מטפלת בקליניקה, בדומה לנגה גיבורת הסיפור, וכותבת ספרים. "לרגל הנסיבות" אינו הספר הראשון שראופמן פרסמה, קדם לו ספר של אוסף סיפורים קצרים וספרי מחקר בפסיכולוגיה.

את פסיכולוגית וגם נגה, גיבורת הספר, שתיכן בנות קיבוץ שעזבתן את הקיבוץ. השאלה המתבקשת היא -כמה הספר הזה הוא אוטוביוגרפי על החיים שלך?

"יש חלקים אוטוביוגרפיים ויש חלקים שלא. מבחינה רגשית הוא אוטוביוגרפי מאד. במובן הזה הכתיבה היא אפשרות לאופציה שלא מימשתי בחיים שלי." 

תסבירי

"בחיים כל אחד עושה בחירות – איפה לגור, עם מי להתחתן, כמה ילדים להביא לעולם ועוד. כשאני כותבת יש לי הזדמנות לחיות חיים נוספים. נגה היא וריאציה על האני שלי. ויניקוט (פסיכואנליטיקאי אנגלי -מ.ר ) היה קורא לזה 'אזור הביניים'- 'אני ולא אני'.  למשל, נגה מעשנת, זה משהו שנוצר בתהליך הכתיבה. אני הייתי מה'חננות' ולא עישנתי. תמיד הח'ברה שעישנו נראו לי  'קול'. נגה יותר מגניבה ממני, זה היה כיף להתנסות ולהרגיש איך זה להיות מהמעשנים. דוגמה נוספת, נגה התאשפזה במחלקה פסיכיאטרית. אני, גם כשהיו לי תקופות משבר, תמיד התמודדתי. דרך האשפוז של נגה אפשרתי לעצמי את המנוחה. אני ונגה – שתינו פסיכולוגיות ושתינו גדלנו בקיבוץ. מצד שני,  נגה בזה לאקדמיה, שאני חלק ממנה. לגיבורה ספרותית יש דרגות חופש, ומעניין לראות שהיא נתפסת בצורה שונה על ידי קוראים שונים. אני מקבלת מכתבים ונפגשת עם קבוצות קריאה ודרכם אני מפענחת עוד רבדים ועוד משמעויות, שלא תמיד היו חשופים בפני בתהליך הכתיבה.

"היחס לאימא, למשל. הייתה מישהי שקראה את הספר ולא הסכימה להגיע למפגש קריאה איתי, כי כעסה איך הסופרת מתייחסת לאימא שלה, כלומר איך אני מתייחסת לאימא שלי. היא לא עשתה את ההבחנה שזו נגה, הדמות הספרותית, שמתייחסת אל האימא הספרותית שלה. יחד עם זאת היו הרבה תגובות אחרות, שיש בספר הרבה חמלה והרבה התמסרות אל האימא. ככה שכל אחד קורא את הסיפור דרך העיניים שלו".

אם נגעת בדמות האימא, ספרי איך נולדה דמותה? ניצולת שואה עם סיפור מאד מיוחד 

"אימא שלי לא ניצולת שואה. למעשה היא הבת הראשונה שנולדה בקיבוץ גבעת חיים. מבחינה ביוגרפית הסיפור הזה שייך לחמותי, היא ניצולת שואה ויש לה סיפור מצמרר ולא ייאמן (לא נקלקל למי שטרם קרא את הספר- מ.ר). סביב הסיפור שלה, הניצולה היחידה מבלז'ץ,  ערכתי, בנוסף למה שהיא סיפרה לי, עבודת מחקר רצינית. היא פחדה לספר את מה שעברה שם, ובזמנו, אף אחד לא רצה לשמוע את הסיפור, עד שהיא בעצמה כבר לא האמינה שהוא אמיתי. שאלתי אותה ואספתי פרטים, לא יכולתי להניח לסיפור. הבטחתי לה שאני אכתוב אותו. בסוף הסיפור נכתב בגוף ראשון דרך נגה, שיותר קרובה אלי, והכנסתי בו גם את הסיפור של חמותי.  כשסיימתי לכתוב שלחתי את כתב היד להוצאה אחת בלבד – כנרת זמורה, וביום שהודיעו לי שהוא התקבל להוצאה לאור – היא נפטרה. היא לא זכתה לקרוא את הסיפור, אבל ידעה שאני כותבת אותו".

 איך אימא שלך מתמודדת עם הדמות שמוצגת בסיפור? עם היחסים המורכבים עם ילדיה?

"אימא שלי בת 92, פלמ"חניקית מגדוד הפורצים של חטיבת הראל. הסיפורים שלה שזורים בסיפורי קום המדינה. הסיפור, מבחינתי, הוא שיר אהבה לאימא. זה גם קשר בלתי אפשרי וגם – אימא נשארת אימא, גם כשהיא מפשלת. אין פה כתב אישום והוא לא מנסה לייפות. יש אפשור לחוויה שהיא מורכבת, תת-עורית, 'שפת האם'. אימא שלי עוברת עם זה תהליכים. לא הכול היה לה פשוט, והספר אפשר דיבור ושיחה. היא מפרגנת לי והיא תמיד פרגנה לי. לאחרונה אני חושבת כמה אני אוהבת אותה, זה קרב בינינו  ויש דברים שתמיד יישארו קשים. 

"כבר מהתחלה לקחתי החלטה ש'אין לי אלוהים' ולא מעניין אותי מה יחשבו עלי, גם לא המשפחה. היחידים ש'יש לי אלוהים' לגביהם הם הילדים שלי והמטופלים שלי, והם לא מוזכרים. כשכתבתי את הספר הרגשתי ממש מהפכה, זה אפשר לי לגעת במורכבות של יחסים במשפחה. כמו בספר, אנחנו חמישה אחים, במציאות חמש אחיות, ואני הקטנה. וגם לנו, כמו בסיפור, היה אח שמת לפני שנולדתי." 

הקיבוץ הוא גם סוג של גיבור בסיפור

"זו המציאות שגדלתי לתוכה, זו המציאות שהכרתי ומאד אהבתי את החיים בקיבוץ. מה שזכור אולי פחות לטובה אלו שנות ההתבגרות, ההורים שלי עזבו את הקיבוץ וגם האחיות הגדולות. החבר'ה לא תמיד יצאו שבת והיו גם רגעים מתים. אז התחלתי להבין שיש גם חיים אחרים במקומות אחרים. בסך הכל היו לי בקיבוץ שנים טובות. לא יודעת אם אני יכולה לכתוב ספר שלא מתוך הקיבוץ. הקיבוץ הוא אני ותמיד יהיה חלק ממני, אפילו שאני חיה חיים מאד אחרים".

את חושבת שהספר מדבר במיוחד לנשים שגדלו בקיבוץ?

"הספר נוגע לכל מי שהוא דור שני ושלישי לשואה, ובתודעה הקןלקטיבית כולנו כאלה. הוא נוגע מאד לקיבוצניקיות ויוצאות קיבוץ, ויש בו הרבה נושאים שהם אוניברסליים – יחסי אימהות בנות, התמודדות עם שכול. הספר הוא מאד ארצישראלי. זה ספר שגם בנות שמונים וגם בני עשרים קוראים ואוהבים.. הספר הוא לא כתב אישום נגד הקיבוץ ויש בו הרבה אהבה, הגננת שלי מגן 'דקל' בקיבוץ כתבה לי תגובה מחממת לב וחברי גבעת חיים מאד פירגנו לספר. בימים אלו אנחנו עובדים על תרגום הספר לאנגלית והתרגום של החוויה של 'קיבוץ' הוא לא תמיד פשוט. לקח לי זמן להבין עד כמה התופעה הזו של 'קיבוץ' היא נדירה, צורת חיים חד פעמית ויוצאת דופן."

ספרי על תהליך הכתיבה

"המשאלה לכתוב הייתה שם תמיד. כילדה כתבתי מחברות ושירים ותמיד אהבתי לקרוא, הספרים היו עבורי עוד מקום להיות בו. כל החיים רציתי לכתוב רומן, זו התשוקה הכי גדולה שלי. לאורך התהליך הבנתי שאי אפשר לכתוב באופן מושכל, כמו ספרות מקצועית. תהליך הכתיבה הוא תהליך פנימי ועוצמתי שדורש כנות. צריך להסכים לומר אמת רגשית, וצריך קודם לדעת אותה,  כי לעיתים היא נסתרת מאתנו עדיין. חוויתי משבר אישי בחיי וידעתי שהמשבר יביא עמו פריצה במחסום הכתיבה, ואני מברכת על מה שקרה, כי החיים היו שווים פחות בלי הכתיבה של הספר הזה."

"בהתחלה כתבתי סיפור שנכתב בגוף שלישי, שם הגיבורה היה אחר. כתבתי 100 עמודים ונתתי אותם לקריאה לאנשים שאני מעריכה את דעתם. כשחיפשתי איך להתחיל לספר את הסיפור אמרתי – נתחבר להתחלה, לקיבוץ, לגן, לדברים שקרו שם.  ברגע שעברתי לגוף ראשון וחזרתי לזיכרונות הילדות והנעורים מהקיבוץ – תוך שלושה עמודים ידעתי שיש לי ספר. הרגשתי ש'הצליל' מכוון. כמו בטראנס, האצבעות ידעו מה לעשות, לאן לזוז על המקלדת והכתיבה כמו קרתה מעצמה.

"השם של הגיבורה שונה לנגה. שזו גם עצבות, זה גם כוכב, שניתן לראות רק בלילה, משל לחלקים שלא רואים באור היום. אני נורא אוהבת את נגה, יש חלקים שאנחנו דומות ויש חלקים שאנחנו ההיפך, וניתנה לי האפשרות לחיות 'עוד חיים' דרכה. זה סיפור שלא הייתה לי אופציה להניח אותו."

יש מחשבות על הספר הבא?

"תהליך כתיבת הספר היה תענוג, ואני מתה כבר לכתוב את הספר הבא. מצד שני, כמו שנולד ילד ולא בטוחים שיהיה לנו מקום לאהוב את הילד הבא, ככה אני עוד רגע עם הספר הזה. יכול להיות שאני זקוקה לזמן נוסף עד ה'נגה' הבאה. מקווה שתוך שנה-שנתיים יקרה שוב

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

אומר גל טוויג, מנהל פיתוח עסקי בשולחן מגדלי התמרים, שבימים אלה עושה את הכל ליישום התוכנית העסקית שגובשה בשולחן לשיקום ענף התמרים הישראלי, כדי להחזיר אותו לדרך המלך * באמצע מרץ ייצג השולחן חמישה
7 דק' קריאה
בינואר 2010 יצא לפועל מבצע "גאולה מרצון" במסגרתו פשטה המשטרה בשיתוף הרווחה על בית המשפחה שבו התגוררו נשותיו וילדיו של גואל רצון. אחת מהנשים ששוחרו מהכת היא יהודית הרמן מקיבוץ שפיים, אז בת 29,
9 דק' קריאה
שר החקלאות ופיתוח הכפר, עודד פורר: "הימים האחרונים היו קשים במיוחד והביאו את החקלאים להפסדים. אני מברך על מתווה חשוב זה שגובש על-ידי גורמי מקצוע במשרד החקלאות ורשות המיסים, שייתן מענה מהיר, יזרז את
< 1 דק' קריאה
ד"ר שוקי לשם הוציא ספר מיוחד במינו על אח מיוחד ולא שגרתי ("הוא לא כבד, הוא אחי", הוצאת אוריון), ובו הוא מדבר בפתיחות על הקנאה בחברים שיש להם אחים "רגילים", על הבושה שחש מאחיו
8 דק' קריאה
עמותת 'להתחיל מחדש' שהוקמה על ידי שרון כהן, פועלת להצלת חמורים ושאר בעלי חיים שכבר מאות שנים חיים בהזנחה חמורה וסובלים התעללות קורעת לב. "נשבר לי הלב" אומרת שרון כהן מייסדת העמותה להתחיל מחדש
2 דק' קריאה
בזמן שיוצרים מכול העולם שואבים השראה משאון העיר והרעש – לוהאריה שואבת את השראתה מהחיים השלווים במושב. השקט, פכפוך מי המזרקה בגינה, המעיינות הזורמים ואפילו נקישה של נקר על העץ – כולם מובילים אותה
4 דק' קריאה
לפני 16 שנים הקים יובל רוט, בן חצרים, שאחיו אהוד נרצח ב-1993, את "בדרך להחלמה", עמותה המסיעה ילדים פלסטינים חולים לבתי חולים בישראל. בין המתנדבים קיבוצניקים רבים וקיבוצים לא מעטים מממנים את הוצאות הדלק
6 דק' קריאה
"אהבה, לימונדה וכתב יד רדוף" הוא שמו של ספרה האחרון, השמיני במספר, מאת לידיה גורדון קנכט מגעתון. סיפור אהבה וגם סיפור מתח, המשלב נגיעות ספרותיות ופילוסופיות במפגש עם כתבי אבן גבירול  "להרוג יהודים, כך
2 דק' קריאה

הרשמו לניוזלטר

השאירו את הפרטים והישארו מעודכנים!

דילוג לתוכן