שחיתות שמתחילה בוופל בלגי, עוברת בקינואה ומסתיימת במסקנות על תזונת האסקימואים. המסע של הדי בן עמר לסוכרת ובחזרה
בתמונה המצורפת לטור זה רואים קינוח רחוב הולנדי מסורתי.
פעם אכלו אותו בדוכנים שהיו מעוצבים כעגלה "של פעם", היום אוכלים אותו בקונדיטוריות ייעודיות. מדובר בוופל משבצות מצופה שוקולד. לראשונה אכלתי כזה ב-1976, כשהגעתי לאמסטרדם כהיפי מזוקן וארוך שיער. בשנות ה-70 מדובר היה בוופל משבצות בלבד המוכר בארץ כ"וופל בלגי" דווקא, עבה מאוד, מצופה שוקולד.
מאז זרמו הרבה מים בנהר האמסטל והמאכל הזה השתדרג ללא היכר, על אף שתזונאים יעידו שהמילה "הידרדר" מתאימה כאן יותר.
"הידרדר" משמעותו שנוספה לו ערימה ענקית של קצפת, אמיתית ואף על פי כן מוצקה כאיבר-הפר בעת ההרבעה, ואת השוקולד המומס על הוופל יוצקים משוקולד אמיתי, כאשר לפני ההגשה מחממים את הוופל במכשיר שמחמם רק אותו מבלי לגעת בכל השאר, וכך השוקולד נמס על הוופל וגם עוטף אותו ויוצר לו בריכה קטנה שבה הוופל טובל, ומעל ערמת הקצפת יוצקים עוד שכבה של שוקולד מומס, שוקולד נוטלה אמיתי ומקורי, ובין לבין מפוזרים מעל הערמה גם פתיתי ותלתלי שוקולד חום ולבן, שאליהם מתווספים שבבי וופל מצופה מסוג "דופלו", ואם לא די בכך, בתוך כל הערמה של הטוב הזה מתחבא לו פה ושם דובדבן אמיתי ללא חרצן, כדי לרענן קצת את החך בבואו לצלוח את כל המתוק-מתוק הזה.
מדובר מבחינה תזונתית בזבל אמיתי! זבל טהור לכל דבר! חסר כל ערך תזונתי ומלא קלוריות ריקות.
אלוהים, כמה אני מת על זבל כזה!
מבחינתי, אם יש לחיים משמעות כלשהי, הרי היא מסתתרת בוופל שכזה ובערמת הקצפת שמעליו, ואם פעם מקובל היה לומר: "לראות את נאפולי ולמות!", הרי מבחינתי אפשר לומר: "לאכול וופל הולנדי כזה ולעלות על האמבולנס לחדר הטיפול הקרדיולוגי הנמרץ".
אבות המזון: בצק, סוכר וצבע מאכל
לודוויג פון פוירבך הגרמני היה פילוסוף ואנתרופולוג גרמני בן המאה ה-19, שהשפיע רבות על התפתחות המטריאליזם הדיאלקטי של מארקס. מאחר שאין כוונת הטור הנוכחי לעסוק בפילוסופיה פוליטית, אני מציין את שמו רק מהסיבה הבאה: הוא האיש שטבע את המשפט Der Mensch ist was er isst ובעברית: "האדם הוא מה שהוא אוכל".
מה שמביא אותי לנושא הטור הזה: הזבל שאני אוכל, ואם להרחיב מעט, זה יישמע כך – חיי כפח זבל מהלך.
זאת, מאחר שמרבית שנות חיי שלושת אבות המזון שידעתי היו אלה: בצק, סוכר וצבע מאכל.
עד שבא היום וקרה המקרה והתחלתי לקרוא על תזונה לעומק, והפכתי מומחה לדבר.
זה קרה בשנת 2008, והסיבה לכך הייתה זו: התגלתה אצלי סוכרת. זה היה בבדיקה אקראית, וכשהאחות בכללית בת חפר הסתכלה בתוצאת הבדיקה, ראיתי בעיניה שהיא מתלבטת אם לצלצל לאמבולנס שיסיע אותי לחדר המיון, או לקצר את התהליך ולהתקשר ישר לחברא קדישא.
שכן, אם הרמה המקסימלית המותרת של סוכר בדם אמורה להיות 100, ומדידה של 200 כבר נחשבת אי-נעימות גדולה, אם לא יותר מזה, תוצאת המדידה שלי הייתה אז 360.
וכך, ברגע אחד, מצאתי את עצמי מתחרה בהודו, שהיא יצרנית הסוכר הגדולה בעולם, ובברזיל, שהיא היצואנית הגדולה שלו.
מיד רשמה לי הרופאה שלושה כדורי גלוקומין ביום, שזה מינון רצחני למדי, אבל לא לקחתי אותם. במקום זה התחלתי לקרוא הרבה על תזונה. למדתי את הנושא לעומק, שיניתי את התזונה שלי בהתאם, התחלתי לעשות ספורט בצורה אינטנסיבית יותר מבעבר, ותוך שישה חודשים הגעתי ל-100 מ"ל סוכר בדם, שזו הנורמה הסבירה, וירדתי 10 קילו.
אחר כך ירדתי 10 קילו נוספים, והחזקתי כך שלוש שנים.
החזקתי כך שלוש שנים, עד שמשבר קשה גרם לי לעזוב את העבודה בניהול קיבוצים כי נפשית לא הייתי פנוי לכך, והתחלתי לעבוד בשיפוצים.
המשבר שעברתי אז גרם לי לגלות מחדש את התכונה המנחמת של אוכל. מצד שני, הסתבר לי שכשאתה עובד בעבודה פיזית קשה כמו שיפוצים, הגוף שלך יכול להכיל אוכל-זבל בכמויות נאות מבלי שרמת הסוכר בדם שלך תעלה שוב לערכים מסוכנים.
וכך חזרתי להיות פח זבל מהלך.
פח זבל מהלך משמעותו: תזונה המבוססת על קלוריות ריקות.
הגם שעד היום אני משוכנע שעובדים עליי בעניין הזה, מאחר שלא ברור לי למה השמנתי ויש לי בטן כזו אם כל הקלוריות שאכלתי היו ריקות! שהרי הדעת נותנת שאם הקלוריות ריקות – גם הבטן צריכה להיות ריקה ולא לגדול!
איפה אני טועה?
למרות האמור לעיל, לא רציתי לזנוח לגמרי את המזון הנחשב "בריא", שכן בכל זאת – כל הקריאה המעמיקה ועבודת המחקר שעשיתי בנושאי התזונה כשהתגלה אצלי סוכר גבוה בדם, לימדו אותי דבר או שניים, ואם להאמין לעדותו של פוירבך, שהאדם הוא מה שהוא אוכל, אם אתה אוכל רק קלוריות ריקות אתה נעשה איש ריק, ואם אתה אוכל רק זבל אתה נעשה פח זבל מהלך.
ועל כן השתדלתי לשמור על שווי משקל תזונתי ראוי:
חצי מהאוכל שאני אוכל כיום הוא אוכל בריא – והחצי השני הוא אוכל טעים.
שומן של כלבי ים
יש אנשים שיאמרו לכם שהחלוקה הזו היא מופרכת ויש גם אוכל בריא שהוא טעים.
חניה זוגתי-לחיים-ארוכים למשל טוענת את זה.
היא מציעה לי דברים כמו קייל, וקינואה, וטופו – דברים שבפעם הראשונה שהיא נתנה לי לאכול מהם הייתי בטוח שיהודה ברקן או יגאל שילון ייצאו מאחורי הקיר שבו חבויה המצלמה הנסתרת כשהם נקרעים מצחוק ויגידו: "איך עבדנו עליך! היית צריך לראות את הפרצוף שלך כשאכלת את הדברים האלה! באמת האמנת שזה אוכל! אכפת לך אם נשדר את זה?"
בסוף התברר לי שכל אלו ודומיהם הם באמת אוכל, ולא רק שהם נחשבים לאוכל – הם אפילו נחשבים לאוכל בריא מאוד, אז התרגלתי, ועכשיו אני יכול להמליץ לכם על המתכון האהוב עלי לקינואה, כדלקמן:
- קח שקית קינואה של קילו, וגזור במספריים פתח רחב בשקית.
- שפוך את הקינואה לפח האשפה.
- הנח אנטריקוט 400 גרם בעובי 2.5 ס"מ במכשיר ה"נינג'ה" הביתי והפעל אותו למשך 7 דקות על 260 מעלות.
- בזוק קצת מלח על הסטייק ואכול לתיאבון.
שמעתי במהלך חיי תיאוריות שונות שבאו והלכו, נולדו ומתו, כמו האזהרה שחמאה מסוכנת לבריאות ומלאה כולסטרול ועדיף לאכול מרגרינה, עד שנודע שמרגרינה היא רעל מזוקק, וכמו התיאוריה שביצים מלאות בכולסטרול ומי שאוכל יותר מאחת ביום ימות מסתימת עורקים, בזמן שבפועל את עיקר הכולסטרול בעורקים מייצר הגוף עצמו, ושעה של סטרס שווה מגש ביצים ויותר.
ולמדתי ששומן בעלי חיים הוא רצחני לנו, עד שלמדתי שהאינואיטים (אסקימואים) ניזונו בעיקר משומן של כלבי ים והעורקים שלהם היו נקיים ולחץ הדם שלהם היה נמוך, עד שהגיעו האמריקאים ופתחו חנויות מזון באלסקה, מזון מעובד ומתועש, ואז ההשמנה, לחץ הדם, הכולסטרול והתקפי הלב אצל האינואיטים עלו לשמיים.
כי בסופו של דבר, הקריטריון היחיד שהוא נכון, כנראה, למי שבאמת רוצה לאכול בריא – אל תאכלו מזון מעובד. זה הכול.
וכל מה שאתם קונים באריזות פלסטיק – לא טוב לכם. ומה שאתם קונים בשוק כמו שהוא בא מהטבע – טוב לכם.
זה עד כדי כך פשוט.
