תקשורת צריכה לבטא השקפת עולם אחרת היא משעממת ולא רלוונטית. גם העיתונות הקיבוצית צריכה להיות כזאת כדי לעורר גלים
זה לא מכבר התחולל בארץ ויכוח סוער סביב הצהרתו של שר התקשורת שלמה קרעי, על כך שבכוונתו לפעול לצמצום פעילות תאגיד השידור הציבורי (ערוץ 11, "כאן"). העילות להצדקת המהלך היו מגומגמות ורחוקות מלשכנע את הציבור. כל מי שעיניו בראשו הבין מיד, כי צעד זה לא נועד לחסוך בכספי ציבור, אלא נועד לסתום פיות ולהקפיא ביקורת על שרים ועל רוה"מ (ראה: תכנית בידור פופולרית כמו "זהו זה").
"גזירות קרעי" ירדו בינתיים מעל סדר היום. עם זאת, הן שבות ומעלות את הוויכוח הבלתי נגמר, האם תקשורת צריכה להיות אובייקטיבית ומאוזנת כמו פלס, בלי שתקבע עמדה ו/או הטיה ימינה או שמאלה, או שמא היא צריכה להביע במפורש עמדה ודעה, כפועל יוצא של אג'נדה פוליטית-חברתית-תרבותית המשקפת תפיסות עולם של מי שהם הבעלים, העורכים ו/או הכתבים של כלי תקשורת כזה או אחר. במילים אחרות, גם אם התקשורת אמורה להיות ישרה, הוגנת ושקופה, האם מוטלת עליה החובה – כן או לאו – להציע עמדה ערכית-אידאולוגית, המבוססת על השקפת עולם ידועה מראש.
עיתונות מכוונת אידיאולוגית
על פניו נדמה, שציבור צרכני התקשורת מייחל לתקשורת אובייקטיבית, כזו שתתבסס על מידע אמין, הוגן וככל האפשר ללא כל הטיה. לא מדויק וגם לא נכון. שורה ארוכה של סקרי עומק שנערכו במדינות שונות בעולם מצביעים על כך שצרכני תקשורת מחפשים לרוב אחר דעות התומכות בהשקפת עולמם, בעיקר סביב נושאים מדיניים, ביטחוניים, כלכליים או חברתיים.
כך, למשל, מי שקורא את החינמון "ישראל היום", מודע מראש שהוא קורא עיתון המביא לידי ביטוי את העמדות המוצהרות של הימין. כך גם מי שצופה בערוץ 14 ב-yes, שמצהיר בריש גלי על תמיכתו המוחלטת בעמדות הימין הפוליטי. מן הצד השני, קוראי עיתון "הארץ" מודעים לכך שעיתון זה יתמיד להביע דעות המזוהות עם השמאל הליברלי-פרוגרסיבי. כך גם בארה"ב. מי שתומכים בתפיסות עולם ימניות מובהקות ימצאו ביטוי תומך לדעותיהם ב-Fox News. אחרים שמגדירים עצמם כמשתייכים לאגף הדמוקרטי-ליברלי, יעדיפו לצפות ברשת CNN ו/או לקרוא את "הניו יורק טיימס". גם בבריטניה, תומכי הימין יעדיפו לקרוא את ה- Daily Telegraph, בעוד שחסידי השמאל יעדיפו דווקא את ה-Guardian, עיתון שתומך בקו מדיני-חברתי-כלכלי בגוון סוציאל-דמוקרטי ובמדיניות של "מדינת רווחה".
בשנים הראשונות לאחר קום המדינה, "התברכה" ישראל בשפע של עיתונות מפלגתית מכוונת רעיונית-אידאולוגית. לכל מפלגה דאז היה עיתון/ביטאון משלה, שנועד לבטא את "הקו" הרשמי שלה. להלן מקבץ קצרצר: "דבר" (מפא"י); "חרות" (חרות); "הבוקר" (הציונים הכללים); "למרחב" (אחדות העבודה); "על המשמר" (מפ"ם); "קול העם" (מק"י); "זמנים" (המפלגה הפרוגרסיבית); "הצופה" (מפד"ל) ועוד. במהלך השנים אוסף התקשורת הנ"ל חדל להתקיים. היו לכך מספר סיבות. הראשונה, ההתפתחות המהירה של התקשורת האלקטרונית שחדרה כמעט לכל בית בישראל והחלישה את הצורך בהסתמכות על תקשורת כתובה. הסיבה השנייה, הציבור "התבגר" ונעשה סלקטיבי בהחלטותיו לגבי העדיפויות הפוליטיות-מפלגתיות שלו. הסיבה השלישית, חוסר יכולת כלכלית והיעדר משאבים להמשיך ולקיים עיתונות מן הזן הזה לאורך זמן.
תקשורת משעממת
ככל שנראה, כדי שתקשורת אכן תמלא את יעודה, היא צריכה להיות מוטת השקפת עולם. עליה לקבוע עמדה ומחויבות לקו אידיאולוגי ולבטא לאורך זמן אג'נדה חברתית-מדינית-כלכלית המועדפת ורצויה לתומכיה/קוראיה. קביעה שכזו אין פירושה ויתור על האמת. גם אין פירושה שהיא יכולה לומר ככל שעולה על רוחה (ראה: מגבלות צנזורה ביטחונית או פגיעה שקרית מכוונת). תקשורת שאינה מביעה עמדה הופכת לרוב לאנכרוניסטית, משעממת ובלתי רלוונטית.
"ידיעות אחרונות", "העיתון של המדינה". איננו אובייקטיבי ואף לא מתיימר להיות כזה. בכירי העיתונאים בעיתון אינם מהססים לקבוע עמדות ביקורתיות, לעיתים חריפות מאוד. עובדה זו אינה מונעת מעורכי העיתון לפרסם מעת לעת מאמרים שנותנים ביטוי לכותבים שאינם מזדהים בהכרח עם הקו המוביל. כך נוהג גם עיתון "הארץ". אגב, העיתונות החרדית-דתית פטורה מכל אלה. שם לא יופיע לעולם מאמר שאינו מייצג את דעות רבני המגזר החרדי. בנוסף, חדירת הרשתות החברתיות לעולם התקשורת יצרה כיום מגוון עצום של כלים ומכשירים להפצת ידיעות דעות. קיומן של רשתות אלה היא תופעה מבורכת בעולם התקשורת, בתנאי שייקבעו להן "כללי משחק" ברורים. דעות שונות – כן. Fake news, הכפשות, השמצות והסתה – במפורש לא.
האם האמור לעיל חל גם על התקשורת הקיבוצית? חד-משמעית – כן. כמקובל בתקשורת חופשית ודמוקרטית, גם התקשורת הקיבוצית אמורה להביע דעה ועמדה, ולהציג השקפת עולם סדורה ומדודה, בהתייחס לסוגיות העומדות לא רק על סדר היום התנועתי אלא גם כאלה העומדות על סדר היום הלאומי. איזון נכון בין השניים נותן צבע ומשמעות לכל אחד מהם.
ככל ש"זמן קיבוץ" אמור לעמוד בקריטריונים מקובלים, חשוב שיהיה עיתון שרואה לעצמו לבקר, להתריס, להביע רעיונות חדשים, להיות אפילו פרובוקטיבי, לעורר גלים, לעודד מחשבה יצירתית ולא פחות חשוב – גם להיות מעניין. הקו המוביל והמנחה את העיתון אמור לבטא בדרכים שונות ערכים קיבוציים מובהקים כמו: ערבות הדדית, צדק חברתי, משימתיות, שאיפה לשוויון, מדינת רווחה, סלידה מגזענות, משחיתות, מהומופוביה ומלאומנות דתית-משיחית. אם רק יקפיד העיתון על כל אלה, שכרו יהיה במספר קוראים הולך וגדל, לא רק בפריפריה הקיבוצית, אלא גם מחוצה לה.
