יבול שיא
הרפת והחלב
Screenshot 2022 11 29 122031

מכות בברזל

5 דק' קריאה

שיתוף:

לירון ברימר מאיילת השחר זכתה לעמוד על הפודיום, עינב ורד ממעגן מיכאל כבר מתכננת את האתגר הבא. שתיהן התחרו בתחרות היוקרתית בפעם הראשונה 

בסוף השבוע האחרון, במזג אוויר מעט סוער נערכה IRONMAN – ISRAEL MIDDLE EAST CHAMPIONSHIP, תחרות "איש הברזל" האתגרית של המותג איירון מן. בשנה שעברה נערכה תחרות חצי איש הברזל בטבריה ולאור ההצלחה הוחלט השנה לקיים את התחרות המלאה. זוהי הפעם הראשונה שהתחרות תחת המותג הבינלאומי IRONMAN נערכת במזרח התיכון. 

זוהי תחרות הטריאתלון היוקרתית ביותר והיא כוללת שלושה ענפי ספורט: שחייה לאורך 3.8 ק"מ, שתי הקפות מסלול שחייה בכנרת מול חוף גיא; רכיבה על אופניים לאורך 90 ק"מ, שתי הקפות מחוף גיא ועד כפר נחום ולסיום, ריצת מרתון 42.2 ק"מ, ארבע הקפות עד מגדל וחזרה. למשתתפי התחרות זמן קצוב לסיום כל אחד מהמקטעים וזמן גג כולל לסיום.   

פודיום בפעם הראשונה 

מי שלקחה השנה, בפעם הראשונה, חלק בתחרות ואף עמדה על הפודיום בסיומה, היא לירון ברימר (55) מאיילת השחר, אימא לשניים ועובדת חברת ההייטק "מטריקס". 

"אני אוהבת ספורט" אומרת לירון "וכל חיי עשיתי ספורט ברמה כזו אחרת, אבל לא ברמות כאלה ולא בעצימות כזו". כשחזרה לקיבוץ לפני כעשור הצטרפה בעקבות חברה טובה לקבוצה אותה מאמן דן אלטרמן מיפתח והחלה לשחות איתם. "בשלב מסוים הציעה החברה לבוא יחד איתה להתחרות בטריאתלון. היה אז מפעל מקסים של טריאתלון לנשים. התחרינו יחד, כאשר אני התחריתי בחלק של השחייה והרכיבה והיא בחלק של הריצה. שם עפתי על הדבר זה, נדבקתי בחיידק הטריאתלון". מאז הוסיפה לירון לאימונים גם רכיבה על אופניים וריצה והמשיכה להשתתף בתחרויות. "בהתחלה זה היה למרחקים קצרים, אבל התיאבון גדל ואיתו הלכו וגדלו המרחקים עד שעשיתי את חצי איש הברזל ישראמן אילת". 

בשנה שעברה תכננה לירון להשתתף בתחרות איש ברזל מלא בישראמן אילת, תחרות הנחשבת לאחת הקשות בעולם. "התאמנתי לקראת האירוע ימים מפרכים ושבוע לפני התחרות הודיעו שהיא מבוטלת בגלל הקורונה. זו הייתה מכה נוראית והחלטתי שאני עושה את זה בעצמי. היו שם לא מעט אנשים על המסלול בתאריך בו אמורה להיות התחרות, היה לי צמד מלווים נפלאים והשלמתי את המרחק. כשזה נגמר נשבעתי שלא אעשה את זה יותר. ואז הגיע המותג של איירונמן לארץ, לטבריה שזה פה קרוב ו… התפתיתי שוב".  

איך התאמנת לתחרות? 

"יש במשך השבוע אימונים קבוצתיים של שחייה ורכיבה על אופניים, אבל חלק ניכר מהאימונים הוא לבד. אני מקבלת תוכנית אימון מהמאמן, קמה מוקדם בבוקר ועושה את מה שיש בתוכנית. למזלי יש לי עבודה גמישה ובזכות זה שאני עובדת מהבית אני לא צריכה לנסוע מוקדם, זה עוזר ומאפשר לקיים את האימונים". 

מה אומרת המשפחה? 

"המשפחה מאוד תומכת ומפרגנת, הילדים (12 ו-13) פה ושם מקטרים. רוב האימונים הם בבוקר, אבל ככל שיש יותר אימונים אז יש פחות שעות שאני בבית. יש גם דאגה של בן הזוג, לבריאות, חשש מהמכוניות על הכבישים". 

אושר גדול 

לירון, שטרם התחרות קיוותה רק "לגמור על הרגליים. החלק של הריצה הוא הכי קשה, הוא גם החלק האחרון בתחרות ואני גם לא אצנית מי יודע מה", זכתה לעמוד על הפודיום "אושר גדול ביותר ולא צפוי" כשהגיעה למקום שלישי בקטגוריה שלה (נשים בגילאי 59-55). "היה טוב" היא אומרת "הכול התחבר. אפילו מזג האוויר הסוער בסוף היה לטובה כי לא היה חם מדי. הכבישים היו רטובים מה שהצריך לרכוב בזהירות רבה יותר והייתה רוח משמעותית שהקשתה. הזמנים שהגעתי היו פחות טובים ממה שתכננתי אבל לא נתתי לזה להשפיע. הריצה הייתה מעל ומעבר לציפיות. מראש החלטתי לשחרר, לבוא ליהנות וזה עבד לי טוב. לא יכולתי לעמוד אחר כך על הרגליים וגם לאכול קשה כי מערכת העיכול עוד בסערה. לאט לאט הגוף חוזר לעצמו. אני חושבת שההקפה האחרונה בריצה הייתה על אדרנלין בלבד". 

Screenshot 2022 11 29 122115
לירון ברימר ביציאה מהכנרת. תחרות מאתגרת מנטלית ופיזית. צילום: דוד דיבון 

מקדמת להצלחה 

גם עינב ורד (50) ממעגן מיכאל התחרתה בתחרות האתגרית הזו בפעם הראשונה בחייה ועל אף מזג האוויר הסוער והמאתגר הגיעה למקום החמישי בקבוצת הגיל שלה (55-50). עינב היא אימא לשלושה, ד"ר לעבודה סוציאלית שהקימה את מרכז "ענו" שעוסק בקידום אנשים עם הפרעת קשב ולקות למידה להצלחה, מרכז שנותן מענה לילדים מגיל גן והלאה, כולל אנשים בוגרים. "יש למרכז מערכת גדולה, חלק מהעבודה היא בניית תוכניות עבור משרד החינוך. זה נושא שקרוב לליבי, וגם התזה והדוקטורט שעשיתי היו בתחום זה".   

לתחרויות הטריאתלון הגיעה דרך בעלה יוסף למדן ממפלסים ("אנחנו חיים על הקו") שמאמן את קבוצת "אתגרית" לטריאתלון בעוטף עזה, בה מתאמנים ומתאמנות חברי קיבוצים ומושבים בהם דורות, מפלסים ויישובים נוספים מהעוטף.  

"רוב חיי הייתי שחיינית", מספרת עינב, "התאמנתי אצל גרשון שפע בגבעת חיים, וגם כבוגרת עסקתי בשחייה. אבל רכיבה באופניים הייתה רק על השבילים בקיבוץ ולא לרוץ לא רצתי מטר. עם החיבור ליוסף נחשפתי לעולם הטריאתלון. הוא חיבר אותי לריצה ולרכיבה ולשילוב בין ענפי הספורט. כאישה היפראקטיבית זה מעניק לי שקט וגם כיף, משמעות וחברה". 

Screenshot 2022 11 29 122213
עינב ורד על האופניים. רכיבה בגשם וברוח. צילום: עמוס גיל 

כלי שעוזר להתמודד 

עינב התחרתה בטריאתלונים ובחצאי איש ברזל בישראמן אילת, "ספורט אתגרי שדורש יכולת גבוהה גם פיזית וגם מנטלית". לגיל 50 קיבלתי במתנה מיוסף – איירונמן, תחרות איש ברזל מלא. "זה יעד נכסף, נקודת ציון משמעותית. לעשות את המסע הזה, גם להתאמן אליו וגם להשתתף בתחרות, זה כמו לטפס על האוורסט. עוד לא רצתי מרתון ואני מגדילה טווחים באימוני הריצה כדי להגיע מוכנה, וצריך גם טיפת מזל כדי שהכול יסתדר". 

"בשבילי זה דרך חיים, כלי שעוזר לי להתמודד עם דברים אחרים. בכל פעם שיש לי משימה גדולה – תזה, דוקטורט, הקמת המרכז, אני לוקחת במקביל משימה ספורטיבית גדולה וזה מאזן אותי, מאזן את העומס בעבודה, מאזן בין התפתחות פנימית לחיצונית, הספורט שומר עליי כמו שאני שומרת עליו".  

לפני מספר שנים עברה עינב תאונת אופניים, כשאוטובוס העיף אותה מהכביש. "היה לי דימום במוח והייתי מאושפזת והחזרה לעבודה הייתה בזכות הספורט, זה הציל אותי". מאז אימוני האופניים שהיא עושה הם רק בבית על הטריינר "ורוכבת בתחרויות".  

האימונים אינטנסיביים, כ-20-18 שעות אימון בשבוע, בנוסף לעבודה מלאה, מה שדורש התמסרות. ניר רייכמן הוא המאמן האישי שלה שמלווה אותה באופן צמוד. "אני קמה מוקדם בבוקר לאימון לפני העבודה וזה עוזר לי להתרכז בעבודה, ומתאמנת אחרי הצוהריים ואז אני יותר זמינה לאימהות. כשיש 'עניינים' עם הילדים הם כבר אומרים לי 'לכי תשחי, לכי תרוצי, תירגעי'. אבל בחלט יש לזה מחיר – אין בתי קפה, אין חברים. משפחה-קריירה- ספורט".  

עינב ורד 4
עינב ורד רצה מרתון בשלב האחרון של התחרות. "מאחלת לכל אחת ואחד". צילום: נורית פוקס 

"כמה שתתני מעצמך – ככה תקבלי חזרה" 

"יש הבדל בין טריאתלון לחצי איש ברזל ולאיש ברזל מלא. כל תחרות דורשת בעיקר זמן אימון וזמן התאוששות. אני חושבת שכל אחת יכולה, ולכל אחת מגיע שיהיה לה מקום שהוא עבורה. מקום שבו כמה שנותנים – ככה מקבלים. כמה שתתני לעצמך, ככה תקבלי חזרה. הבריכה תמיד מקבלת אותי, הים עוטף, הריצה בטבע, זה כמו לחזור הביתה, להתחבר. אני ממליצה שלכל אחת תהיה נקודת עוגן כזו משמעותית בחייה. זה יכול להיות בספורט, בציור, במוזיקה. מעבר לזה יש את השייכות לקבוצה, קבוצה איכותית של אנשים שבחרו בספורט כחלק מהחיים. אני מתאמנת גם לבד, אבל בסוף שייכת לקבוצה. לראות אדם מהקבוצה שתוך כדי התחרות מחייך, אומר שלום, אלו אנשים שעושים יחד דרך, אנשים שכנראה לא הייתי מכירה אם לא העיסוק בספורט הזה, בטח בקיבוץ שלעיתים יש בו סגירות".  

עינב שסיימה את המסלול ב-"13 שעות וקצת" מסכמת את התחרות ככיף גדול. "למרות מזג האוויר הסוער, למרות שירד גשם לאורך כל המסלול. הייתה רוח מאתגרת והגבתי בהתאם וזה היה שיעור חשוב עבורי. היו מלא חוויות של פעם ראשונה והגוף בהתאוששות מדהימה. הרגשתי מוכנה ועטופה, פיזית ומנטלית" והיא כבר מתכוננת לאיש ברזל מלא "ישראמן" שיערך באילת בינואר. 

שמעת תוך כדי תחרות על המתחרה שנפטר? 

"ידעתי רק בסיום התחרות. זו לא פעם ראשונה שמתחרה מת במים. זה נגרם מדום לב וזה היה יכול לקרות בכל מקום ובכל זמן. כולנו לוקחים בחשבון, כשיוצאים למסעות כאלה, שיש רמת סיכון מסוימת, אבל לפחות הספורטאים שאני מכירה חושבים שאם כבר למות אז עדיף ככה, תוך כדי עשיית משהו שאתה אוהב, שבחרת, שאלה החיים עבורך". 

יש לך מסר לנשים שמתלבטות אם להיכנס להרפתקה הזו? 

"כאישה הגוף משתנה והחיבור לספורט עוזר גם פיזית וגם מנטלית. הרבה פעמים הכול בראש, אנחנו יכולות יותר ממה שאנחנו חושבות. אני פוגשת את זה גם בקליניקה וגם בספורט. לשים את היעד ולהשיג אותו, זה וואוו. זה דבר שאני מאחלת לכל אחד ואחת. לא חייבים איירונמן. כל אחד והאתגרים שלו". 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

אבי לב כבר בן 83 ולאורך שנות חייו, גם כשעבד כשכיר במשך 34 שנה ב"האחים מילצ'ן", תמיד היה חקלאי ופרדסן * לפני כחודש השיק את "לב של חקלאי" – ספר זכרונותיו, מנעוריו כחקלאי וכאחיו
10 דק' קריאה
אני כותב כמה ימים לפני יום הזיכרון לחלל צה"ל ויום העצמאות. מלא רגשות ובעקר תפילות – אני מאחל לכל החטופים לחזור הביתה מהר, שכוחות הביטחון ישמרו על השלום ועל עצמם, שכל הפצועים והמשפחות שעברו
3 דק' קריאה
במושב משֹואות-יצחק בדרום יש שתי אנדרטאות זו לצד זו – האחת לזכר הנספים בשואה והשנייה לזכר הנופלים במלחמות ישראל * אבנר חורש – מורה דרך וחבר המושב דור שני – מספר על תולדות היישוב,
6 דק' קריאה
שחקנית החיזוק בת ה־107 שבוחרת להסתכל קדימה * תמיד מעדיפה לראות את הכוס החצי מלאה  השבוע סיפר לי מושבניק שלא מזמן הוא חגג יום הולדת 70. איחלתי לו מזל טוב ושאלתי איך חגגו. בקול
3 דק' קריאה

הרשמו לניוזלטר

השאירו את הפרטים והישארו מעודכנים!

דילוג לתוכן