למי, למי יש יותר (ואולי פחות) כבוד?
לאחרונה קראתי מאמר בו נזכר המשפט "גלה כבוד מישראל". לרגע סברתי לתומי כי הכותב בחר להתייחס לתפיסת ארון האלוהים על ידי הפלישתים, כמסופר בספר שמואל א' (פרק ד', פסוק כ"ד). רק לאחר שהמשכתי בקריאה, הבנתי כי הכותב בחר בפסוק הנ"ל, כדי לבסס את טיעונו על כך שבמציאות העכשווית במדינת ישראל, "גלה כבוד" כלפי מערכת המשפט, כלפי צה"ל ומפקדיו, כלפי המשטרה וכצפוי, גם כלפי התקשורת. ואם באלה לא די, אזי "גלה כבוד" כלפי צוותי בתי החולים, חוקי המדינה, והמפלגות הפוליטיות. אם בעל המאמר היה מעמיק יותר במאמרו, הוא היה שם לב שזה מכבר "גלה כבוד" אל מול ההיסטוריה והמסורת הישראלית-ציונית, כלפי ההתיישבות המושבית והקיבוצית, ובכלל כלפי רבים וטובים שעמלו קשות כדי להקים ולבנות כאן מדינה השואפת לממש עקרונות החרוטים ב"מגילת העצמאות".
תחושות טינה ונקמה
ככל שמוכר מהספרות העולמית, המושג "כבוד" היה מאז ומעולם מושג טעון רגשית ברמה הגבוהה ביותר. שבטים, עמים ומדינות יצאו למלחמות עקובות מדם, ככל שנדמה היה להם כי "הצד השני" פגע בכבודם. הרבה אנשים רצחו, נרצחו והקריבו חייהם, רק כדי לשמור על הכבוד הפרטי ו/או הכבוד הלאומי.
בשפה העברית המושג "כבוד" מופיע בהקשרים שונים. אצטט כמה: "כבדהו וחשדהו", "למטה מכבודו", "כבודו במקומו מונח", "במחילה מכבודו", "מילה של כבוד", "לחלוק לו כבוד", "רודף כבוד", "כיבוד אב ואם", "פחיתות כבוד", "משמר כבוד", "דוקטור לשם כבוד" ועוד ביטויים רבים שהמושג שזור בהם. אנו אוהבים להצהיר: "כל הכבוד". ומי לא מכיר את שירו של יורם גאון במחזמר "קזבלן", "למי, למי, יש יותר כבוד".
"כבוד" ולחלופין "חוסר כבוד", הם פועל יוצא של אווירה חברתית-ציבורית מסוימת מאוד. הכבוד נשמר כאשר קיימת בציבור אווירה של האזנה והערכה הדדית בערך קיומו של הפרט ובערכים המובילים והמנחים של עם ולאום. חוסר כבוד נוצר מרגע שהאווירה הפרטית ו/או הציבורית רוויה בהשפלה, בביזוי, בגסות רוח, בהעלבה, ובאובדן הערכה הדדית. מי שאינו יודע לכבד את האחר, בל יצפה שיכבדו אותו. זה נכון ברמת הפרט וזה נכון גם ברמה הציבורית. כאשר לא מתקיים כבוד הדדי, היחסים נהרסים בהדרגה, מגבירים תחושות טינה ואפילו רצון לנקום באחר.
הימין הצודק והשמאל הבוגדני
ייאמר כאן בפירוש: בשנים האחרונות עולה ומתגברת התחושה שחוסר הכבוד כלפי האחר, הפך לסגנון נלוז ול"תרבות" הדומיננטית בחברה הישראלית. אנו נסערים כל פעם מחדש לנוכח הזלזול כלפי אנשים, כלפי מוסדות שלטון או כלפי רשויות אחרות. זלזול הוא פועל יוצא ותוצר של חוסר כבוד. הוא מפר ערך חשוב, במיוחד כאשר הדברים נוגעים ליחס הציבור אל מוסדות השלטון במדינה. זכורה ודאי אמירתו הבוטה של השר מיקי זוהר (ליכוד), שהסביר לציבור מאזיניו, כי הוא ודומיו פועלים, מעוניינים ושואפים להשיג שלושה "כפים": כסף, כוח וכבוד.
השר זוהר סימן בדבריו את המהפך שחל במערכת הערכים של חלקים ניכרים מקרב החברה הישראלית. לכך ניתן לצרף שנים של הסתה מכוונת מצד מי שעומד בראש הממשלה, מצד שריו עושי דברו ומחברי הכנסת הכפופים לו. כל אלה גרמו בדבריהם לאווירה עכורה, לקיטוב ולפיצול מעורר דאגה במרכיבי החברה הישראלית. מטרת המסיתים ברורה וחד-משמעית: ליצור בידול וחיץ בין הימין (הטוב והצודק תמיד), לבין השמאל' (הבוגדני, המשתף פעולה עם הערבים, האנטי-לאומי), בין אשכנזים למזרחיים, בין ערבים ליהודים, בין דתיים/חרדים לבין חילוניים (ציטוט מוכר של רוה"מ: "אלה שכחו כבר מה זה להיות יהודי"). כאשר לא נוצר אתוס משותף וערכים משותפים, נפתח לרווחה פרק של "מציאת אשמים", של ביוש, של חוסר סובלנות, חוסר אמפטיה ואפילו שנאה.
חברה מחולקת
אנו חיים כיום במציאות מורכבת ומשתנה ובעולם של תלות הדדית. זהו עולם שבסיסו נשען על גיוון ושוני. אם נרצה להמשיך ולהתקיים כחברה ישראלית אחת במדינה אחת, חובה לעשות כל מאמץ כדי לטפח תרבות של כבוד, סולידריות, נכונות להקשבה הדדית ולקדם מסלולים של שיתופי פעולה. יש לבנות מערכת יחסים מכבדת מול בעלי דעות שונות, שלא על פי מגזר, מגדר, דתיים, חילוניים, עיר, פריפריה או קיבוץ. על מנהיגינו משמאל וימין ללמוד לתקשר אלו עם אלו, לכבד האחד את השני ולתת כבוד ראוי לכל מה שמשתמע מקיום משטר דמוקרטי.
אירועי התקופה הסוערים סביב "הרפורמה השיפוטית", מדגישים עוד יותר, שאם לא ייעשה כך, יגברו מאד הסיכויים להפוך לחברה פרטנית, מחולקת לעדות ולשבטים מופרדים זה מזה. דו-קיום כבר איננו מספיק. יש לפעול כיום למען הרבה יותר מכך. תנאי הכרחי לכך הוא ביצירת חברה פלורליסטית, ללא הפליה, משלבת את כלל אזרחיה, מוקירה את הזכויות של כל אחד ממרכיביה, ומכבדת מסורת ומורשת. על כולם להפנים שיש לנו גורל משותף. מנהיגות לאומית שלא תבין זאת ותמשיך לנהוג בשיטותיה הנלוזות, עלולה לגרום למשבר לאומי ולשבר חברתי מסוכן.
נכון להיום חברים בקואליציה ושרים בממשלה, ממשיכים לשדר כל העת דיבורים של איבה וחוסר רצון להידבר עם יריבים פוליטיים. אין להתפלא שאיבה זו זולגת במהירות שיא לרשתות החברתיות, לכבישים, לאלימות במשפחה, לפשיעה, לאיומי "פרוטקשן", לחיסולי חשבונות וכיו"ב. על כך נאמר בפתיח: "גלה כבוד מישראל". בנוסח הכותרת לסרטו המפורסם ועטור הפרסים של הבמאי קוונטין טרנטינו, ראוי שניזהר מאד מלהפוך ל"ממזרים חסרי כבוד".
