יבול שיא
הרפת והחלב
Screenshot 2024 02 28 123145

"ממשלת ישראל – איבדתם את הצפון ואת המצפון"

6 דק' קריאה

שיתוף:

כאשר חן חמו-יוגב משדה נחמיה מצאה פתק על הדלת בכתב ידה של בתה בת השמונה ובו כתוב "הורים יקרים, אני מפחדת", היא הבינה שהם לא יכולים להישאר בקיבוץ. "אנחנו מרגישים לבד במערכה" היא אומרת, "נכון שלמזלנו הרב לא עברנו טראומה כמו תושבי הנגב, ואנו לא מאויימים ומפונים כמו יישובי הגדר, אבל הסבל שלנו הוא יומיומי ואינו זוכה להכרה של השלטון"

*תמונה ראשית: חן חמו-יוגב, שדה נחמיה. "אף אחד לא לקח באמת אחריות על הפינוי שלנו". צילום: מהאלבום הפרטי

״הוריי גדלו בקרית שמונה בתקופות קשות של מלחמות ומבצעים. כבת הגליל העליון ירדתי גם אני למקלטים בשנות ילדותי. לא האמנתי שיום יבוא וגם ילדיי יהיו ברווזים במטווח".
במילים אלו, פתחה חן חמו-יוגב (שדה נחמיה), את הנאום הנחרץ אותו נשאה בהפגנה בכיכר הבימה ב-15.2.2024, מול אלפי מפגינים ומפגינות. "אני לא אדם פומבי", מסבירה חן, "אבל הזעם שאגרתי בתוכי הלך וגבר, והרגשתי שאני חייבת לאזור אומץ, ולצעוק את הזעקה שלנו". כשהיא אומרת "שלנו", כוונתה במיוחד ליישובי הצפון שאינם מוגדרים כיישובי גדר. קילומטר אחד בלבד מפריד בינם לבין היישובים המפונים באופן רשמי, ולכן מתווה הפינוי של המדינה אינו כולל אותם. עם זאת, מתוך מאמץ להגן על התושבים, המליץ להם ראש המועצה האזורית גיורא זלץ, להתפנות מביתם – ללא הוראה מפורשת מהממשלה ומהצבא. "אף אחד לא לקח באמת אחריות על הפינוי הזה, וההודעה נשלחה מבלי לעזור לנו להתמקם ובלי לשפות אותנו מכל בחינה שהיא".
אווירה רגועה בחיק הטבע
ביום שישי שלפני המלחמה, יצאה משפחתה של חן לבילוי על שפת הכנרת. "היה לנו כל כך כיף להיפגש באווירה רגועה בחיק הטבע, ואני זוכרת שאמרתי לאחותי: 'אין לי כוח לחזור לשגרה….'. לצערי השגרה באמת לא חזרה, אך באופן האכזרי ביותר. במהלך השבת התברר גודל האסון, ואחותי ומשפחתה התקפלו למרכז. אני עוד ניסיתי למנוע זאת בעדם, מחשש שיתקלו במחבלים בדרך. יום למוחרת, ב-8.10 גם אנחנו עזבנו את הבית והתחלנו לנדוד". במשך חודש עברו חן, אורן וילדיהם (8, 5), בין בתי משפחה וחברים, ושהו בתקופה קצרה זו בארבעה מקומות שונים.
כאשר התברר שלפינוי שיזם זלץ אין גב כלכלי-מערכתי, נקראו התושבים לחזור ליישוביהם. המהלך היה מורכב ביותר, הן מבחינה חינוכית והן מבחינה בטחונית. מערכות החינוך ביישובים נפתחו באופן חלקי ביותר, רק לשעות ספורות, וגם זה נעשה בתוך מקלטים צפופים ומחניקים שקשה לתפעל בהם חבורת ילדים אנרגטית. פעוטות מתחת לגיל 3 אינם מקבלים מענה חינוכי עד היום, כך שמשפחות עם ילדים צעירים מאוד לא ראו טעם לחזור לקבוץ. עם הזמן התרחבו שעות הפעילות בגנים, וכיום הם פתוחים חמישה ימים בשבוע בין 8:00 ל-14:00. ילדי בית הספר היסודי קיבלו מענה ראשוני במרכזי למידה מקומיים בכל קיבוץ, ופעלו גם הם בתוך מקלטים. בדצמבר יצאה הודעה שביה"ס האזורי בכפר בלום ייפתח, ויוקצו לשם כך הסעות מאורגנות. "ממש נלחצתי מההחלטה הזו" מגלה חן, "כי בפועל לא היה שום שינוי לטובה מבחינה ביטחונית, ולאפשר לילדים רכים להצטרף להסעה לבית הספר כשהיישובים מטווחים – נראה לי דבר מיותר ומסוכן. האם אי פעם ראש הממשלה, ניסה לרוץ למרחב מוגן תוך אפס שניות?!".
חן אומנם החליטה לא לשלוח את בתה הבכורה לכיתה ולהשאיר אותה בבית, אבל גם המציאות בקיבוץ היתה מאתגרת מאוד. "רעש הסוללות והארטילריה נשמע יום ולילה, בין שכונות הקיבוץ יש נוכחות מוגברת של חיילים וכלי רכב צבאיים, ואסרנו על הילדים להסתובב חופשי בין הדשאים ובתי החברים, כפי שהיו רגילים בימים כתיקונם".
ההחלטה לשים קץ למתח הקיומי המתמשך, התקבלה על ידי חן ואורן כאשר חזרו יום אחד לביתם ומצאו פתק על דלת חדר השינה, בכתב ידה של רוני בת השמונה: "הורים יקרים, אני מפחדת", פתחה הילדה הצעירה והפיקחית את דבריה ברגישות ובכנות. כעבור זמן קצר, מצאו בית במושבה יסוד המעלה, ועברו לגור שם לעת עתה. מאז הם "מזגזגים" בין הבית ביסוד המעלה לזה שבשדה נחמיה. אורן עובד במפעל בקיבוץ ונוסע לשם כל בוקר עם אלון הצעיר, שנמצא עדיין בגן בשדה נחמיה. רוני עברה לביה"ס היסודי ביסוד המעלה, שם קיבלו אותה בזרועות פתוחות.
חן, מטפלת רגשית במוזיקה, מצאה את עצמה מנסה לשרוד כלכלית, כאשר עם פרוץ המלחמה ירדו כל הכנסותיה במאה אחוז. "הייתי ממש צריכה להתחיל מהתחלה – ליצור קשרי עבודה חדשים ולברר על אנשים שזקוקים לסיוע רגשי. נכנסנו למצב הזה בעל כורחנו, מבלי לקבל שקל מהמדינה. רק בשנה שעברה סיימנו לבנות בית בקיבוץ, כך שהרבה חסכונות בצד לא נותרו לנו. ההוצאות השוטפות ממשיכות לזרום, ועל כספי הפיצויים לא יכולתי לסמוך, משום שהם מתקבלים באיחור רב – הפיצוי שקיבלתי לאחרונה התקבל בינואר עבור חודש אוקטובר ועכשיו אנחנו כבר במרץ. איפה כל מה שהובטח, לנו, האזרחים שסוחבים על גבם את המלחמה הזו?".

תמונה 2 f7a00a47 9824 439c a79d cca5a888bfc9
שדה נחמיה. "תמיד אהבתי את הגליל העליון. בסיפוק רב ראינו כיצד בשנים האחרונות התעוררה באזור התפתחות נרחבת". צילום: מהאלבום הפרטי


לגור בצפון או במרכז?
משפחתה של חן עלתה ממרוקו לקרית שמונה בשנות ה-50. הוריה, יצחק וטובה חמו, גדלו בקרית שמונה והקימו בה את ביתם. אביה, שנמצא כבר בגיל פנסיה, עובד עדיין במפעל בעיר. אימה היתה מורה לאנגלית, ובמשך 30 שנה חינכה דורות של תלמידים בבית הספר המקומי.
כשחן הייתה בת 6, החליטה טובה לעשות הכול כדי שילדיה לא יחוו חיים של מתח ביטחוני ומטחי קטיושות, כפי שנאלצה היא לספוג בילדותה. המשפחה עברה למושבה יסוד המעלה, שנחשבה למקום "רחוק" ובטוח יותר. בשנתיים האחרונות עברו ההורים לגור ביהוד כדי לזכות ברווחה איתנה יותר בכל תחום בחייהם. ״הדילמה אם לגור בצפון או במרכז תמיד הייתה נוכחת במשפחתנו, ולא רק בגלל העניין הביטחוני.
יישובי הפריפריה היו מוזנחים עוד משנות ילדותי, וכדי להשיג רופאים טובים או מקומות עבודה איכותיים, היה צריך לגור במרכז. כשסיימתי את הצבא הרגשתי ש'אין מה לעשות בצפון', ואם אני רוצה להתקדם בחיי, אני חייבת לעשות זאת במרכז הארץ. עם זאת, תמיד אהבתי את הגליל העליון, וכשהקמתי את משפחתי, חזרנו אורן ואני למקורותינו. בסיפוק רב ראינו כיצד בשנים האחרונות התעוררה באזור התפתחות נרחבת בתחום ההשכלה, הבנייה, התעסוקה, וכל אלו הובילו לעלייה דמוגרפית יפה.
שמחנו לפגוש כאן סטודנטים צעירים, אנשים בוגרים ובעלי משפחות שרצו לחיות בנוף המקסים שלנו. לצערי, התחושה כרגע היא, שחודשי המלחמה החזירו את המצב 20 שנה אחורה.
הצפון מושבת, האזור שומם ותנאי החיים הורעו באופן משמעותי. חנויות הסופרמרקט פתוחות בשעות מצומצמות, ובתי המרקחת עובדים במתכונת מוגבלת. עלינו לנסוע שעה לרופא, או לכל משרד ממשלתי בשביל כל 'סידור' קטן. על מסעדות ומקומות בילוי בכלל קשה לדבר. התנועה הצבאית מורגשת בין היישובים ויש פחד קיומי. אנו מרגישים שדוחים את השיח על 'היום שאחרי' גם בצפון. מי ירצה היום לקבוע את חייו במקום שעלול להתרחש בו אסון נוסף? קבוצות הווטסאפ הגליליות שאני שייכת אליהן מלאות בהודעות על עזיבה של הצפון, כולל דיבורים מעטים על עזיבת הארץ. אני חוששת מהדיווחים על מנהרות החיזבאללה, ומכוונת את צעדיי לפי ההצהרות של נסראללה, כי ראש הממשלה שלי לא מדבר איתי. ברור שיש דברים שאני לא מודעת אליהם, ופעולות צבאיות שנעלמות מעיניינו, אבל אני מרגישה שכל יום ההסלמה גוברת, ואנחנו כמו הצפרדע שמנסה לשרוד במים רתוחים. איך זה יכול להיות שאמא וילד נפצעים כשהם באים לסידורים בקרית שמונה? שמשפחה חקלאית נטווחת בביתה בכפר יובל? חשבתי שזה ירעיד את המדינה – אבל לא קורה כלום!".
חן מתארת משבר אמון עמוק מאוד כלפי הממשלה והגורמים המדיניים. לטענתה, תחושת הביטחון ששרתה בצפון לפני ה-7.10 מתקבלת כיום כחסרת בסיס. הצהרות חברי הממשלה מרפות ידיים, ונוכחות הצבא בתוך היישובים אינה מרגיעה אותה "כי לכולם ברור שבעתיד ידללו את הכוחות ואנחנו נמשיך לחשוש מאיום חיזבאללה". מעבר לכך, סיסמאות כמו "ביחד ננצח" ודיבורים על אחדות, נראים לה ריקים מתוכן, כאשר אין תמיכה משמעותית בציבור המפונים. "אנחנו מרגישים לבד במערכה. נכון שלמזלנו הרב לא עברנו טראומה כמו תושבי הנגב, ואנו לא מאויימים ומפונים כמו יישובי הגדר, אבל הסבל שלנו הוא יומיומי ואינו זוכה להכרה של השלטון. אני מצפה שהמדינה תכניס את היד עמוק לכיס, ותעזור לנו לשרוד, במיוחד שמסתמן שהמצב יימשך כך עוד כמה חודשים. תמיכה מערכתית-חינוכית ונפשית חייבת להיבנות כאן, אחרת לאוכלוסייה שלנו לא ייוותרו כוחות לשקם את עצמה גם ביום שאחרי". דבריה האחרונים של חן, נובעים מהיכרות קרובה עם המצב הרגשי של תושבי האזור בכל הגילים, שלאחרונה הגבירו את פנייתם לגורמי הסיוע.
"אני רואה ילדים בני 9 שנמצאים בדיכאון, בני נוער שנושרים ממסגרות ומפתחים תופעות פסיכיאטריות, מקרים של חזרת הרטבה במיטה, התנהגויות מורכבות שמעידות על ריגרסייה. המצב הרגשי של הילדים, בני הנוער והמבוגרים – חמור היום יותר מאשר היה בתקופת הקורונה. העומס על נותני השירות גדל, בעוד שהמשאבים אינם מתרחבים. לא נוכל להצליח בשום משימה ללא גיבוי ממשלתי".
הזעם הלך וגאה
אל ההפגנה בכיכר הבימה הגיעה חן דרך קבוצת ווטסאפ נשית, בה חיפשו מישהי מהצפון, מהאוכלוסייה שלא פונתה, וכזו שיודעת לדבר וגם לשיר את המנון המדינה. "בהתחלה היססתי, אך ככל שחלפו הימים הזעם הלך וגאה בי. החלטתי להיות אמיצה ולומר את אשר על ליבי. מאז התראיינתי גם ל'כאן מורשת' ולרשת ב', מתוך ידיעה ברורה שחייבים להעלות את הנושא של היישובים הלא מפונים, הכלואים במובלעת מוזרה. אף פעם לא הסתרתי את דעותיי מאיש, גם לא מבני משפחתי המורחבת, שרובם, גם כיום, תומכים בביבי. לצערי אני חשה שכל אחד מאיתנו חי בתיבת התהודה שלו, ושומע רק מה שהוא רוצה ומה שמהדהד את אמונותיו. אני בספק אם יהיה כאן איזשהו שינוי משמעותי מבחינה פוליטית, אבל עדיין עלינו לצאת למערכת בחירות בהקדם".
את הנאום החד והכאוב שלה סיימה חן בפסקה הבאה:
״ממשלת ישראל – איבדתם את הצפון ואת המצפון. איבדתם את המנדט ב-7 באוקטובר, איבדתם את האמון, ואיבדתם את הבושה. אנחנו חלק ממדינת ישראל! לא נהיה עוטף לבנון! איפה משרדי הממשלה עם השמות המומצאים? איפה משרד ההתיישבות והמשימות הלאומיות? איפה משרד החקלאות ופיתוח הכפר? איפה משרד הנגב, הגליל והחוסן הלאומי? אתם מנותקים!
אתם שורפים את המיסים שלנו על ג'ובים למקורבים ועל כספים קואליציוניים, ואילו כאן יש אנשים שבורים ומשפחות שלא יחזרו לביתן. מי שהפקיר את הדרום – לא מסוגל להציל את הצפון! אני קוראת לממשלת ישראל – החזירו את המנדט לעם! צאו לבחירות עכשיו!”

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

תקראו לזה "חילופי מהלומות" או מלחמה, את הלילה העבירה אביבית במקלט תת קרקעי השבוע הייתה פריצת מים ליד הברז שלי. בהתחלה חשבתי שיש טפטוף מהצינור, רק אחר כך הבנתי, אבל קיוויתי שלא. יש לנו
2 דק' קריאה
נדב לוי בן קיבוץ מעגן, אלוף ישראל ואלוף אירופה בענף הבוצ'ה, צפוי לייצג את המדינה במשחקים הפראלימפיים בפריז תמונה ראשית: אלוף הארץ ואלוף אירופה נדב לוי. ייבא את ענף הבוצ'ה לארץ. צילום: לילך וייס
3 דק' קריאה
למה כוח המשיכה כל כך חשוב, איך הגוף מנקה את עצמו ומהי תרומתו של הדי בן עמר להתפתחות המדע. טור למאמינים אנשים שלא הצליחו להתחמק מלפגוש אותי לאחרונה, שמו לב שעל פרק כף היד
4 דק' קריאה
האחיות מיכל מגן ויעל רז לחייני נולדו בנחל עוז, התגוררו זו לצד זו עם משפחותיהן בשכונה החדשה של הקיבוץ ויחד חוו פחד מוות בשבת של 7 באוקטובר. עתה הן חלק מצוות המוביל את קהילתן
8 דק' קריאה
המוזיקאית שנולדה במשק גשר נסחפה אל החיים הציבוריים, נשאה בתפקידים מרכזייםבתנועה הקיבוצית והפכה לחברת כנסת, הלכה לעולמה בגיל 94 יממה לאחר שהלכה לעולמה בגיל 94 התבשרה תמי, אחותה של עדנה סולודר, מפי שר החינוך
3 דק' קריאה
צעדה בסימן "יציאת מצרים" נערכה במועצה האזורית אשכול במחאה על ש-133 חטופות וחטופים יציינו את חג החירות בשבי חמאס. בניר עוז ערכו "שולחן סדר פסח" בחדר האוכל הנטוש צעדה בסימן "יציאת מצרים" נערכה בשבוע
2 דק' קריאה

כתבות נוספות

הרשמו לניוזלטר

השאירו את הפרטים והישארו מעודכנים!

דילוג לתוכן