יבול שיא
הרפת והחלב
יוליה מנהלת מוסך 1

מניעה גלגלים בהילוך גבוה

6 דק' קריאה

שיתוף:

ראיון עם יוליה פייגין מהגושרים, מנהלת מוסך

"שים לב שכדי להניע את האוטו צריך ללחוץ טיפה חזק. עשינו כיוון פרונט, סדרנו את הפגוש הרופף, ובהמשך נתקין גם תושבות מנוע", מוסרת יוליה פייגין סכום טיפול לאחד הלקוחות שהגיע ל"מוסך יעקב", המוסך המשפחתי, הממוקם באזור התעשייה בקרית שמונה.  
יוליה (43), אישה נחושה וישירה, לא נותנת לשום פרט לחמוק מעיניה. היא מנהלת את המוסך כבר 13 שנה ביד רמה, כשבאחריותה שישה אנשי צוות, וקהל לקוחות רחב. "אני צריכה להיות מאד מרוכזת, כי אני מתעסקת באחד הדברים הכי יקרים שיש לאנשים. במוסך יש הרבה נישות מקצועיות וניואנסים קטנים, וצריך לדעת לתמרן בין כולם". מוסכים גדולים מעסיקים פקידת קבלה, יועץ שרות, מנהל עבודה, מחסנאי, פקיד גבייה וכמובן מכונאי רכב. חוץ מתחום המכונאות – מחזיקה יוליה בכל התפקידים לבדה, מרכזת את כל המלאכות ונותנת ללקוחות שרות מלא. "אני נמצאת כאן כל יום בין  7:00-18:0, ונתונה להרבה לחצים, אבל אני יודעת שאני מנהלת היטב. זה העסק שלי, ואין מישהו שיטפל בו טוב כמוני. אולי מדובר בחיים קשים, אבל למי קל בחיים? בכל זאת, באנו מסיביר, וחונכנו להיות אנשים קשוחים. בבית שלי לא היו גילויי רגשות או ביטויי רכות, כך שגם אני למדתי להיות עניינית ומשימתית. למרות שאנחנו כבר 30 שנה בארץ, ויש לנו יציבות כלכלית ורגשית, אני עדיין פחות מיומנת מהממוצע בחשיפה רגשית. למזלי, רומן בא ממשפחה אחרת והוא מלמד אותי דברים חדשים בתחום של הבעת רגשות. אני במגמת שיפור, ולאחרונה אפילו מצליחה להגיד 'אני אוהבת אותך'…", מחייכת יוליה במבוכה.   

ערבות סיביר 

העבודה הצמודה עם יעקב אביה ורומן בעלה, גורמת ליוליה הרבה נחת והנאה. היא מדווחת על הגדרות תפקיד ברורות, כך שאף אחד לא מפריע או מתערב לשני בסמכויות. "שניהם יודעים שרב הדברים שאני עושה מתנהלים כראוי. אבא סומך עליי לחלוטין, בעיקר מפני שהוא זה שלימד אותי את מה שצריך.  
לא תשמעי אצלנו צעקות וגם לא מביאים עבודה הביתה. כולנו מתפעלים את העסק באופן מיטבי, ובכלל, אני 'מתה עליהם', לא נמאס לי מהם לרגע".  

דבריה של יוליה רומזים על תולדות משפחתה, ששורשיה נעוצים בצפון מזרח רוסיה. היא נולדה ב- 1980 בעיר מגדן, שהוקמה כ"גולאג" באזור סיביר – כן, כן, אותו מקום אליו נשלחו כל אויבי המשטר הסובייטי. אזור קשה למחייה, שמאופיין בערבות שלג אכזריות, ונועד להכניע את רוח האדם ואת גופו. האנשים שהוגלו לשם היו ברובם אינטלקטואלים מוכשרים, והם החלו ליישב את האזור. "העיר מגדן בנויה על דמם של מתנגדי המשטר", מסבירה יוליה בלי לייפות דבר. אחרי מותו של סטאלין רצה השלטון הסובייטי לעודד אנשים להמשיך את ההתיישבות בסיביר, והציע משכורות אטרקטיביות לכל מי שיסכים לגור שם. סבא וסבתא של יוליה, עם שבעת ילדיהם, ניסו לשדרג את חייהם בעקבות הצעה זו. "סבתא הייתה עקרת בית וסבא היה נהג, אבל המשכורת הגבוהה שקיבל פרנסה את משפחתו הענפה בכבוד רב, למרות התנאים הקשים ששררו סביב". כשיוליה מדברת על תנאי החיים בערבות סיביר, היא יודעת היטב במה מדובר, כי שם גדלה עד גיל 10. הקור העז ארב בכל פינה והכתיב את נהלי ההישרדות באזור. משפחתה קיבלה מהמדינה בית ושטח אדמה, בו גידלה ירקות לפי עונות השנה. "מגדן היא עיר מרוחקת מאד, ורק לעיתים רחוקות זכתה לאספקת מזון מבחוץ. לכן, אם לא גידלת תפו"א בזמן, ואם בקיץ לא החמצת את מעט הגזר, המלפפונים והעגבניות שצמחו בשדה – לא היה לך מה לאכול. משפחות שלא היה להן מספיק ידיים עובדות – חיו במצוקה. בבתים לא היה חימום מתקדם ואם לא אספו בזמן עצים להסקה – היו מתים מקור. בבית לא הייתה מקלחת, ופעם בחודש הלכנו למקלחת ציבורית. כדי להשתמש בשירותים, שהיו פשוט בור שנחפר בחצר, היה צריך לאזור אומץ כדי לחשוף את הטוסיק בקור הסיבירי".  

קשה להאמין שבשנות ה- 80, יוליה ומשפחתה עדיין הביאו מים מהבאר, ומכיוון שמקרר לא היה בנמצא, הניחו את מוצרי הבשר והחלב על אדן החלון, כי הטמפרטורות בחוץ היו נמוכות ממילא.
יוליה לא חשה שהיא חיה במחסור או בדוחק, כי זו המציאות אליה הורגלה מלידתה. מעבר לכך, משפחתה הענפה נחשבה במצב טוב יחסית, משום שהיו להם הרבה ידיים עובדות, וגם כי יעקב אביה עבד במוסך של המדינה, ואמה בלה, עבדה בניהול חשבונות. בגלל קשיי המחייה לא נולדו שם הרבה ילדים, אבל בית הספר המקומי זכור ליוליה כחוויה טובה. "הלוואי שהיה בית ספר כזה גם בארץ" היא מצהירה, "הוא אמנם לא היה מאד ידידותי למשתמש והחוקים בו היו נוקשים, אבל המורים היו טובים, והדרישות הגבוהות הובילו לתוצאות טובות. לא היה מקום לתלמידים מתקשים או היפר אקטיביים- אלו נשרו מהמסגרת. בית הספר התאים לילדים רגילים או למשקיענים. אני הייתי תלמידה סטנדרטית שאהבה ללמוד. עד היום אני אוהבת ללמוד".

יוליה מנהלת מוסך 2
יוליה פייגין, מנהלת המוסך. "בהתחלה, הלקוחות הגבריים לא לקחו אותי ברצינות". צילום: רומן קליינר

למדה לדבר עברית תוך שלושה חודשים 
ב- 1990, עם עליית גורבצ'וב ופתיחת שערי רוסיה, עלתה המשפחה לארץ, והגיעה ישירות לקריית שמונה. כמו רבים באותה התקופה, קיבלו דירת עמידר, והתחילו את חייהם החדשים. יוליה זוכרת שהשכנים בעיר קיבלו את פניהם בלבביות, עזרו להם להתאקלם, לקחו אותם להתארגנות בבנק, ואפילו הייתה משפחה מאמצת שהזמינה אותם לחגים. האם בלה התפרנסה מעבודות מזדמנות, והאב יעקב התפרנס כפחח שכיר במוסך. בהמשך צבר ניסיון, למד מכונאות, עבר מבחנים, צבר הון ראשוני,  
עד שהקים מוסך משלו.  
יוליה נכנסה לכיתה ה' בבית הספר היסודי בשכונת מגוריה, ו"חטפתי שוק תרבותי. הפערים בהתנהגות התלמידים, ביחס למורים וברמה הלימודית היו כל כך גדולים, שזו הייתה חוויה נוראה ואיומה".  
באותה תקופה עדיין לא היו הרבה משפחות של עולים מרוסיה בקריית שמונה, ויוליה, שהייתה הילדה היחידה שדיברה רוסית בכיתה, בלטה במראה השונה שלה ובהתנהלותה יוצאת הדופן. "ביום הראשון חזרתי הביתה בוכה, אבל הבנתי שאין לי ברירה. תוך שלושה חודשים למדתי לדבר עברית, ואחרי חצי שנה קיבלתי הצטיינות כיתתית. רציתי להיות כמו כולם, למרות שההתנהגות שלהם לא נראתה לי נכונה.  
אני זוכרת שהגיעה ילדה חדשה לכיתה וכולם עשו עליה חרם. הייתי לחוצה מהמצב, אבל נגררתי אחרי העדר, והשתתפתי בחרם. זה הפחיד אותי, אבל הייתי רק בת 10 ורציתי לשרוד. הבנתי שאני צריכה לחקות את הסביבה, ולכן גם לא הבאתי לבית הספר כריך עם גבינה ונקניק…". עם השנים, התחזק בטחונה העצמי של יוליה, וכשהגיעה לבית הספר התיכון בעיר, כבר הייתה נערה בעלת נוכחות, גבוהה יחסית, שלא היססה להגן על עצמה, גם באלימות. "הרבה פעמים רבתי מכות כנגד מי שהעז להפנות אליי ביטויי גזענות". בכיתות יא'-יב' מעמדה היה בטוח, במיוחד ש"נחשבתי לחכמה ויפה", מציינת יוליה במודעות לא מתנצלת. היא יכלה להרשות לעצמה להסתובב עם חבר'ה ממשפחות רוסיות, למדה במגמת פיזיקה וסיימה את התיכון עם בגרות מלאה. 

תואר ראשון בכלכלה, תואר שני באקטואריה 
עם סיום בית ספר החליטה יוליה לא ללכת לצבא. "כיום אני מצטערת על כך, אבל אז חשבתי שזה בזבוז זמן". היא החליטה לפתח את כישוריה הריאלים, והלכה ללמוד תואר ראשון בכלכלה וסטטיסטיקה באוניברסיטת חיפה, ואחר כך המשיכה לתואר שני באקטואריה. תוך כדי הלימודים עבדה בבנק "מסד", בתפקידים שונים, כשהאחרון שבהם היה במחלקת גבייה. "במשך שבע שנים עבדתי במקום שנתן לי שליטה בחיים שלי וגם בחיים של אחרים". יוליה הייתה עובדת טובה ומסורה, אבל עם הזמן פיתחה ביקורתיות כלפי סוג העבודה בבנק. "ככל שהתבגרתי, התעוררה בי אמפטיה כלפי לקוחות הבנק. חשתי שהעבודה הזו הופכת אותי לאומללה ועצבנית, ולא רציתי לסיים שם את הקריירה שלי, כמו רבים מעובדי הבנק. הגעתי למסקנה שעליי לעזוב את המקום במהירות האפשרית". בדיוק באותה התקופה התרחב המוסך של אבא יעקב. הוא קנה ציוד לכיוון פרונט, כשבאותן השנים, היה באזור רק עוד עסק אחד שהציע שרות כזה. יעקב הבין שבתו נמצאת על פרשת דרכים, והציע לה לבוא ולנהל את העסק, שהיה צפוי להתפתחות מהירה. "אמרתי לעצמי – 'לעזאזל, למה לא?' עזבתי את הבנק, במפתיע מבחינתם, והתמסרתי למוסך המשפחתי".  

"היינו צריכים תאונה" 

יוליה הגיעה למוסך ב- 2010, בגיל 30, עם חבר שהביאה מחיפה, ניסיון חיים ומוטיבציה גבוהה לשדרג את העסק. במקום עבדו אז רק אבא שלה, ורומן- גבר בן 34, שעלה לארץ במסגרת בית ראשון במולדת, ומשפחתו הגיעה לקבוץ הגושרים. במוסך עבד כבר מגיל 27, מתוך הצורך הפשוט להתפרנס. "רומן הוא אומן בנפשו, ובמקצוע שלנו הוא נחשב פחח מקצועי, ברמה הכי גבוהה שאפשר למצוא. עבדנו יחד במוסך במשך שנתיים ביחסים מקצועיים לחלוטין. בשלב מסוים הוא חשב לעזוב את הארץ ולהתחיל חיים חדשים, ואפילו החל למכור את חפציו. בדיוק אז הוא נקלע לתאונת דרכים, שאילצה אותו להשהות את תוכניותיו. אני בינתיים נפרדתי מחבר שלי, וכך ניתנה הזדמנות ליחסים בנינו. את מבינה? כל הזמן הזה עבדתי בסביבה מאד גברית, ולא מצאתי אף גבר שהיה ראוי בעיניי לקשר רציני. כנראה היינו צריכים תאונה כדי להבין שכדאי לנו להיות יחד…..". בהתחלה חיו השניים בביתה של יוליה בקריית שמונה, אבל רומן קיטר כל יום, וטען שהוא רוצה לחיות בקבוץ. כשנקרתה האפשרות לקנות בית בהגושרים, קפצו על המציאה והקימו שם את ביתם. בנם אייל, הוא כבר קיבוצניק ותיק, בן 5 וחצי.  
"הכל קרה בזמן הנכון ובמקום הנכון", מסכמת יוליה את הקמת המשפחה בחיוך רחב.  
יוליה מאד מרוצה מחיי הקהילה בהגושרים ואוהבת את הנוף הגלילי, הטבע הייחודי לקבוץ עצמו,  
ואת השכנים הנהדרים שלה. "מבחינתי זה כמו לגור באגדה, או בגן עדן. בעיקר שההתנהלות כאן מאד ליברלית ולא סגורה כמו בקבוץ של פעם. אנחנו מחליטים עד כמה להיות שותפים בחיי הקהילה, במיוחד שבהגושרים האנשים נחמדים מאד. חוץ מזה, אני יודעת לשמור דיסטנס כשאני רוצה, ואף אחד לא נכנס לחיים הפרטיים שלי".  

נשלחו לעברך הערות שוביניסטיות במהלך עבודתך במוסך?  
"לא נאמרו דברים פוגעניים במפורש", נזכרת יוליה, "אבל בהתחלה, הלקוחות הגבריים לא לקחו אותי ברצינות. הם היו נכנסים למוסך, אומרים 'שלום' וישר מבקשים לדבר עם אבא. באותה תקופה ידעתי שאני לא מאד בקיאה בתחום, כך שזה לא פגע לי באגו. באופן עקרוני אין לי כוונה להשתוות לגבר, ואני לא מתיימרת להבין כמו מכונאי, אבל המשימה העיקרית שלי הייתה ועודנה – לתת לאבא ולשאר המכונאים לעבוד בשקט. לאט לאט נכנסתי לעניינים, וכדי להעמיק את ידיעותיי, הלכתי כעבור שנתיים ללמוד במכללת 'עתיד' הנדסאות רכב. הייתי האישה היחידה בפקולטה, סיימתי בהצטיינות, ועד לקורונה גם לימדתי שם שלוש שנים. את הטוטאליות הזו ירשתי מאבא. להיות במאה אחוז בכל דבר. כיום, כבר אף אחד לא מדבר עם אבא לפני שהוא עובר אצלי".   

שביעות רצונה של יוליה אינה בעלמא, והיא ניכרת בעיקר בתגובת הלקוחות. בכל יום ויום היא וצוות המוסך כולו, זוכים לשבחים ולהערכה גדולה על עבודתם ועל השרות הנעים והמקצועי שלהם. אנשים מקפידים להתקשר ליוליה ולהודות לה באופן אישי, וגם קבוצות הווטצאפ ברשתות- מלאות בהמלצות ובמחמאות ל"מוסך יעקב". 

זכורה לך בעיית רכב מיוחדת שנתקלתם בה? 
"אין שום מקרה מיוחד, כי אבא שלי יודע לפתור כל בעיה מכנית!" מכריזה יוליה בנחישות. "אבא איש תחרותי, שמשקיע את כל כולו, ותמיד מנצח. עכשיו למשל, רגע לפני גיל 70, הוא התחיל לגדל ליד המוסך תותים. הם צמחו כל כך טוב, שאפילו חקלאים מדופלמים באים להתייעץ איתו. אף פעם לא מרדתי בו. לא העזתי… אין כמוהו בכל העולם"!   

אילו טיפים מיוחדים תתני למי שמגיע לטיפול במוסך?   

הטיפ העיקרי שיש בידה, טומן בחובו גישה כללית לחיים: "כמו בכל תחום בעולם – כדאי לבוא גם למוסך בגישה חיובית. לא כל המוסכניקים מתכננים לדפוק אתכם, הרי גם אנחנו רוצים שתישארו הלקוחות שלנו", היא מגלה בחיוך. "אל תתביישו לשאול שאלות, וכשמשהו לא ברור – שאלו שוב. אם עדיין יש חוסר נעימות, חפשו מוסך אחר. מגיע לכם שרות טוב ומקצועי!"

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

ניהול משק החשמל בקיבוצים הפך למורכב במיוחד והוא כולל אחריות על רכישת חשמל ומכירתו, גביית תשלומים, תחזוקת תשתיות והיכרות עם הרגולציה המשתנה  * חברת משקי רם, שפועלת בכ-40 קיבוצים, מתמחה בכך ותוכל ולחסוך לכם
3 דק' קריאה
הצלם הבינלאומי נפתלי הילגר מגן-נר שבגלבוע נוסע ברחבי העולם, מגלה תרבויות לא ידועות ומצלם נופים ואנשים * בתמונותיו ניכרים סקרנות, רגישות והקשר האנושי שהוא ניחן בהם * מאז ה-7 באוקטובר הוא מקדיש חלק מזמנו
9 דק' קריאה
על הגדות פסח בהתיישבות העובדת  סדר הפסח הוא הטקס הביתי-משפחתי החשוב ביותר בשנה. לאורך ההיסטוריה קיימו אותו בארץ ובגולה, גם בתנאים קשים ובלתי אפשריים כמעט. העיסוק המרכזי הוא קריאה בהגדה של פסח. במאות השלוש-עשרה
3 דק' קריאה

הרשמו לניוזלטר

השאירו את הפרטים והישארו מעודכנים!

דילוג לתוכן