יבול שיא
הרפת והחלב
הרמן

מעבדות לחירות

9 דק' קריאה

שיתוף:

בינואר 2010 יצא לפועל מבצע "גאולה מרצון" במסגרתו פשטה המשטרה בשיתוף הרווחה על בית המשפחה שבו התגוררו נשותיו וילדיו של גואל רצון. אחת מהנשים ששוחרו מהכת היא יהודית הרמן מקיבוץ שפיים, אז בת 29, אמא לחמישה ילדים ובחודשי הריון ראשונים. 12 שנים חייתה בביתו, 12 שנים מאז יצאה לחופשי 

אין שום דבר שיעיד על כך שהאישה הצעירה והנאה, עטורת התלתלים הבהירים, הלבושה בג'ינס ובחולצה קצרה פרחונית ומזמינה לה קפה, לבשה פעם כיסוי ראש וחצאית רחבה שנשרכת על הרצפה, וחלמה על היום שבו תוכל להזמין קפה רק עבור עצמה. 

איך ילדה מקיבוץ מגיעה להרמון של גואל רצון? 

"גדלתי בבית מורכב. ההורים עשו כמיטב יכולתם, אבל גם להם לא היו חיים פשוטים, חייתי בתחושה שחסרה לי משפחה". מספרת בגילוי לב יהודית, שיש לה שתי אחיות ואח הצעירים ממנה. "בדיעבד חסרו שיחות על איך החיים מתנהלים, הייתי מאוד תמימה ומגיל צעיר חוויתי בדידות, הרגשתי שאני מתמודדת לבד עם דברים. זו טעות לחשוב שזה יכול לקרות רק במקרי קיצון. גם למי שגדל בקיבוץ יכולה להיות תחושה של שונות בפנים, של 'עוף מוזר'. הסתובבתי עם תחושה של חוסר ביטחון, אחרים נראו לי יותר טובים, לא היה לי תחום שהיה שלי".  

שילוב של חיפוש משמעות שאופייני לגיל הנעורים, חוסר ביטחון שחשה ומורכבות בבית יחד עם פגישה מקרית עם בחורה שהכירה את גואל רצון, הובילה לשינוי במסלול חייה. 

היא למדה בכיתה ט' בבית הספר המשותף "חוף השרון" כשלשכבה הצטרפה חברת נוער מקיבוץ אייל. אחת הנערות שם הגיעה משכונת התקווה, אמה בת הזוג של גואל רצון. "דרך הפעולה שלו להשתלט על הבית היה לסכסך בין האמא לבנות ולסלק מהבית 'גנים' שאינם שלו. הנערה לא הבינה שעזבה את הבית בגללו". בכיתה יב', דרך חברה משותפת, שמעה על האבא החורג בשכונת התקווה שמייעץ ומטפל ועוזר לאנשים ויש אליו עלייה לרגל של המון אנשים. החברה, בן זוגה ותלמידים נוספים הגיעו לשם ונכבשו בקסמיו. "זה היה תהליך מהיר, שהתחיל מתוך סקרנות".  

החיבור אל גואל רצון נעשה בתקופת מבחני הבגרות, תקופה שההגעה לבית הספר לא סדירה, כך שלא היה מי שיבחין ויעצור. קבוצה של תלמידים מבית הספר הייתה מגיעה אליו לשכונת התקווה "והיו סיפורים שהוא מאוד עוזר ואפילו מרחוק להתרכז ולהצליח במבחנים. הם היו יושבים אצלו עד אור הבוקר לשיחות על משמעות החיים". יום אחד למדה עם חברה לקראת מבחן "סיימנו והייתי ביציאה מהבית והיא התחילה לספר על גואל רצון. עמדנו יותר משעה ודיברנו, הקסים אותי הנושא הרוחני, תחושה שיש לו הארה, שהוא יכול לעזור לאנשים. לא הבנתי שאני רק בתחילת החיים, הכל נתפס אצלי 'שחור או לבן', הרגשות היו מוקצנים. הוקסמתי ממה שהיא סיפרה וחשבתי שאולי הוא ייתן לי כיוון ודרך. היא סיפרה שהוא אוהב אנשים ולא שופט אותם, שיש לו משפחה גדולה, שהוא אוהב את הנשים שלו ושומר עליהן. רציתי את התחושה הזו". 

מסיבת סיום בית הספר נערכה בתחילת מאי "הופעתי ושרתי על הבמה ובהמשך חגגנו, ולמחרת, תחושת ריקנות, 'מה קורה עכשיו?' החלטתי לכתוב לו מכתב פתוח וכן שאני לא מסתדרת עם ההורים, לא מוצאת את עצמי, על הבדידות שחשתי. על מגש של כסף הגשתי לו את עצמי מתוך תחושה שיגיע לאדם שיעזור לי". במאמר מוסגר מספרת יהודית שגואל ביקש שיכתבו לו מכתבים, כך הכיר את הצד החשוף והפגיע, את המחשבות הכמוסות של האנשים והנשים. "זו הייתה הדרך שלו לשלוט עלינו. היינו שם מעל 15 נשים בגילים שונים, צעירות וחסרות ניסיון וגם גרושות. נשים חזקות ונשים חלשות, לכל אחת אופי שונה והוא שלט על כולן על ידי שטיפת מוח וכתיבת מכתבים. ביקש שנכתוב לו, שלא נפחד לכתוב גם דברים רעים. ככה היה מאבחן את נקודות החולשה. היו לו קלסרים מלאים במכתבים ששמר, גם כדי כשהמשטרה 'המנוולת' תבוא, המכתבים יהיו הוכחה שהוא עוזר לאנשים".  

תמיד אקשיב לך 

לאחר שלושה ימים קיבלה יהודית הזמנה להיפגש עם גואל "נסעתי עם חברות והרגשתי מוגנת". היא מגיעה לשכונת התקווה לבית מרשים, גואל יושב כמו גורו על כורסה בסלון וסביבו אנשים המחכים למוצא פיו. "ישבתי מוקסמת. כולם התפזרו ונשארנו לבד. הוא סיפר שקרא את המכתב. סיפרתי לו על קשר שהיה עם מישהו בן גילי. הוא אמר 'את צריכה להיזהר, אנשים יפגעו בך, אני אשמור עלייך'. הוא התעניין בי, הרגשתי נעים, הרגשתי שאכפת לו ממני. בסוף הערב הוא נתן לי את הטלפון הפרטי שלו 'זה רק למשפחה, אני נותן לך ואת יכולה להתקשר מתי שתרצי. תמיד אקשיב לך, לא כמו ההורים שלך'". כך הולך הקשר ומתהדק במהירות, תוך שיהודית בת ה-17 לומדת לבחינות הבגרות. "הוא מדבר ואני מקשיבה, מוקסמת שאדם כמוהו, שמבוגר ממני ב-30 שנה, מוצא בי עניין". 

בתחילת יוני נפגשת עמו יהודית בפעם השנייה "נפגשנו בתחנה מרכזית בתל אביב והוא קנה לי שקית של שוקולדים, מחוות שלא הכרתי. הוא לקח אותי לדירה שלו בנווה שאנן, בין כל הנרקומנים ומכוני הליווי ואני מרגישה שאני הולכת עם צדיק נסתר, טהור על רקע הזוהמה". הדלת לדירתו הובילה לעולם קסום "ספרים מקיר לקיר, תמונות, פסלים, תחושה מיסטית, בית קטן ועמוס. בסלון שולחן עליו תמונות של ילדיו, שמחים, צוחקים והוא מספר כמה הוא אוהב אותם. מספר שכל כך הרבה נשים אוהבות אותו ומראה לי מחברת של אחת הנשים. ואז הוא שאל את השאלה הגורלי: 'את רוצה להיות חלק מהמשפחה שלי?' לא אישה, לא מאהבת, מציע משפחה. פעם ראשונה הרגשתי רצויה, שייכת, הציע משפחה שהייתה חסרה. ישר אמרתי 'כן', חשבתי שהוא מציל אותי מהחיים שלי. באותו ערב התחבקנו. נשארתי עד מאוחר והפסדתי את מסיבת הסיום של מגמת חינוך שהייתה מאוד משמעותית עבורי. כשחזרתי ההורים כמובן היו בלחץ כי לא ידעו איפה אני. הוא השתמש בזה להציג אותם כרעים. הבנתי שאם אני חלק מהמשפחה שלו אני אהיה אישה שלו וקיבלתי את זה. הייתה בינינו אינטימיות, אבל לא נמשכתי אליו. העוגן של המשפחה שהציע, הביטחון, המוגנות, היה יותר חשוב עבורי". 

לאחר הפגישה השלישית מחליטים יהודית וגואל שהם יחד. "גואל אמר שאין חשיבות לחתונה, מה שחשוב שאוהבים". באותה תקופה יהודית עובדת בקיבוץ ומחכה לגיוס. גואל גורם לה להתרחק ולהתנתק מהמעגל החברתי ומשכנע אותה להצהיר שהיא דתייה כדי לא להתגייס "הרצון לרצות אותו גובר". למרות זאת מקבלת יהודית מכתב מהצבא ומתגייסת בלב כבד, אך גם בשמחה, היא יוצאת עם אחותה לקנות נעלי ספורט שחורות לקראת הטירונות בלי לדעת שזו הפעם האחרונה שתראה אותה לעשר השנים הבאות. גואל לוחץ עליה לבקש לשרת קרוב לבית ויהודית מגיעה לשרת בקריה. ערב אחד היא מעמיסה את כל חפציה ועוברת לדירה שבתל אביב. "זו הייתה תקופה קשה. הייתי אומללה. גואל היה מגיע בכל פעם לשער אחר בקריה וחוקר אותי: מישהו נגע בך? אמר שיש לו חברים בכל מקום ושעוקבים אחרי תמיד. הייתי צריכה לשמור על הכללים שיצר, לא להיות לבד בחדר עם גבר. זו הייתה שנה של סיוט. עם ההורים כמעט ולא הייתי בקשר, אני כעסתי והם לא ידעו איך להתקרב. הייתי במצב נפשי קשה, הרגשתי שהקרקע נשמטת לי, הייתי בטוחה שבלעדיו לא אוכל להיות". בעת שהייתה בתורנות ביום שישי החליטה יהודית לבלוע כדורים. בכוחות אחרונים הגיעה לדירה ומשם פונתה לבית חולים. גואל שהיה באילת הגיע לבקר אותה בשבת. "הוא שמח, 'עשית את זה בשבילי'". יהודית משוחררת מהצבא "הייתי מורמת על נס, מאושרת, עכשיו אני אהיה עובדת ניקיון כמו שאר הנשים. צריך להבין שבשלב הזה הראייה כבר מעוותת, התייחסתי באהבה לכך שהוא אמר לי להתלבש צנוע. הוא הגבר ושומר עלי".  

הרמון נשים 

"בהתחלה היה לי קשה שיש עוד נשים, זה נחשב לא נורמטיבי בחברה שבה גדלתי, אבל הפכנו לחברות". מספרת יהודית, "כשנכנסתי היו מעט נשים ופחות ילדים, הייתה תחושה של אושר. גואל שכנע שהוא מיוחד ושתמיד יהיה שם בשבילי. הייתי מוקסמת וגם הנשים היו מאושרות וסיפרו כמה הוא נפלא. הוא היה לוקח אותי למשפחות שסיפרו כמה הוא עזר להן, כמה הוא מיוחד ואיך ריפא אותן. הרגשתי שזכיתי. הוא היה אומר שגברים הם אכזריים ושאף אחד לא ירצה אותי. האמנתי לו, חשבתי שיש לי מזל שאני אתו. גבי זוהר, מומחה לכתות (מי שהדריך את המשטרה איך לפרק את הכת כי לאנשים שבכת אין שיקול דעת וקשה לדעת מה יקרה), הסביר שהצורך הפסיכולוגי גובר על ההיגיון. אף פעם לא אהבתי את גואל. זו הייתה תלות ושטיפת מוח. הוא גרם לי להאמין שגברים נגעלים מגוף האישה, נגעלים מהריחות, בזים לאישה שלבושה חשוף. הדרישה לכיסוי ראש לא נבעה ממקום של דת אלא משליטה, וכשיצאנו אתו דרש שנפזר את השיער, שנחייך ושכולם יראו כמה טוב לנו". 

הנשים עבדו בניקיון בתים והיו מודיעות לו היכן הן עובדות. "בהתחלה היה איסור שיהיה גבר בבית בזמן הזה ובהמשך החמיר שגם האישה לא תהיה, לא רצה שתיווצר שיחה עם מישהו מחוץ לכת". 

יהודית מספרת שהייתה גם קנאה בין הנשים וגואל ידע לתעל אותה לטובתו. "הייתה תחרות סמויה, מי תיתן לו יותר כסף, מי תקום ותכין אוכל בשתיים בלילה, מי תכתוב לו יותר כמה היא אוהבת אותו. עבדנו קשה בניקיון ובטיפול בילדים והוא ציפה שנתאים את עצמנו אליו. אני לא קמתי בלילה וגם הכסף שנתתי לו לא היה על חשבון הצרכים של הילדים שלי. אז חשבתי שזה יצר הרע, איכשהו ההיגיון שמר עלי".  

בתוך כל הטרוף, אומרת יהודית, ששמה שונה שם לליה, היו גם דברים יפים: חיי קהילה נשית, עזרה הדדית, תמיכה, ארוחות משותפות. "יצאנו לבלות, לטיולים, למסיבות, לאילת, לצפון, לחו"ל. אם היה רק רע הייתי מתעוררת. הייתה התעללות נפשית וגם המון תמיכה. אמר שהרסו אותנו בבית ושהוא צריך לתקן. בעיניים שלי הוא עבד קשה כדי לעזור לאחרים". 

גואל השתמש בנשים ככוח כלכלי ולהפצת צאצאיו. חמישה ילדים נולדו ליהודית כיום בני 21, 20, 19, 18, 15. "הוא אמר שילדים הם הדבר הכי טהור שיש ויבוא יום והוא יקים מדינה בתוך מדינה ויהיה לו צבא של ילדים. הוא העריץ את היטלר והתיאוריה על הגזע מאוד דומה. היה בי דיסאוננס בין הרצון להביא עוד ילדים, כי בהמשך נחיה בשטח משלנו ובין הקול שאמר די. גואל לא עודד הנקה ושאל מתי הביוץ, כדי להביא עוד ילד ועוד אחד. היינו סוג של מכונת ילודה". 

 גאולה מרצון 

לבית נוספו נשים ונולדו ילדים. הילדים גדלו והבית נעשה צפוף. "אחת הנשים עברה לגדרה, בדיעבד הבנתי שהצליחה להיחלץ ממנו, והיה רעיון שנחפש בית יותר רחב ומותאם שם". באותו זמן המשטרה פתחה בחקירה סמויה, מעקבים והשתלת ציוד בבית, תוך כדי בניית תוכנית עם הרווחה על איך נערכים ליום שאחרי.  

ה-12 בינואר 2010 הוא יום שיהודית זוכרת בו כל פרט ופרט: "קמנו לבוקר שגרתי, יום שלישי, פיזרנו את הילדים לבתי הספר והעליתי את בתי שיש לה נכות על ההסעה. היה לי בית לנקות ביד אליהו ושוחחתי עם האישה ובהמשך זו הייתה תורנות שלי להוציא את הילדים מבית הספר ואחר כך לנקות בית נוסף. נפנפתי להסעה, זה היה יום שמשי וחשבתי שאני מאושרת, שטיפת מוח עצמית כי לא כל הימים חשתי כך. חשתי שזכיתי לחיות עם גואל הצדיק וזכיתי שאני בהריון שישי. הלכתי לתחנת אוטובוס שבקצה הרחוב ואז חסמה את דרכי בחורה. היא אמרה 'שלום' ואני עונה ומנסה להמשיך והיא אחרי. שני גברים בלבוש אזרחי משני צדדי מבקשים שאראה להם תעודת זהות ומעלים אותי לניידת. במשטרה שמרו על סודיות המבצע ומתוך המעקבים הבינו שהנקודה הנכונה היא בשעות הבוקר, בשלב בו כל אחת מהנשים הולכת לעבודתה.  

"תהיתי מה קורה פה והאם זה קשור לגואל? בתת מודע שלי רציתי להשתחרר מהמקום הזה. הרצון האמיתי היה שיגמר. אבל בשלב הזה כל מנגנוני ההגנה עולים. אם באותו הרגע הייתי מבינה ש-12 שנה חייתי בשקר, הייתי מתפרקת". הנשים מובלות בנפרד לתחנת ימ"ר תל אביב, שם הן נחקרות, בעיקר על הנושא הכספי, כמה הרוויחו וכמה העבירו לגואל מתוך כוונה לבנות תשתית של ראיות על עבדות מודרנית. "לא שיתפתי פעולה כי בתוך תוכי התביישתי בשבילו והגנתי עליו, הייתי רגילה לדפוס של ההגנה עליו, להצדיק כל דבר שהוא עושה ואמרתי לשוטרים שיש לו סוכרת ושישמרו עליו, ומצד שני יש גם את ההכרה 'סוף סוף מישהו השתלט עליו'. יהודית וליה בתוכי במקביל". 

בזמן הזה הרווחה דואגת להוציא את הילדים מהמסגרות וגם הילדים הקטנים מובאים לחדר שהוכן עבורם עם משחקים ומפעילים על מנת שלא יהיו במצוקה. "תמיד סיפרו לנו סיפורי אימה על הרווחה, שרק רוצה לקחת מאיתנו את הילדים למוסדות וששם מתעללים בילדים. הרווחה היו פקטור משמעותי ותכננו את היום שאחרי. לא מספיק להוציא את האדם מהמקום שבו היה כלוא, צריך ללוות אותו שלא יישאר לבד". 

הרמן3

מהכת לקיבוץ 

לאחר כ-12 שעות חקירה נאמר ליהודית שאין יותר גואל, שעליה להתחיל דרך חדשה. היא חוזרת לבית שמוקף כזירת פשע, אורזת בגדים לה ולילדים ויחד אתם נוסעת למקלט לנשים. "במשטרה נאמר לי לא ליצור קשר עם אף אחת המנשים. זה היה חכם, לנתק אותנו זו מזו. ברגע שהפרידו בינינו זה ביטל את ההשפעה, מה שראיתי לנגד עיניי היו הילדים. בכל הטרוף נלחמתי לייצר תא משפחתי לי ולילדים. הגענו למקלט באמצע הלילה, עזרו לי להשכיב את הילדים ונכנסתי להתקלח. ישבתי לשוחח עם תורנית הלילה ואכלתי עוגת לימון שלקחתי מהבית. אני זוכרת שאמרתי לעצמי 'אם את מסוגלת לאכול, אז את בסדר' ונרדמתי".   

למחרת נשאלה יהודית לאן היא תרצה ללכת. "הסתכלתי בהלם ואז נפלו האסימונים. הכל נגמר. אין גואל. אין נשים. אני בת 29 עם חמישה ילדים קטנים, אחת עם נכות פיזית ואחד עם נכות שכלית, וגם בהריון וצריכה להחליט מה אני עושה. הבנתי שגלגל ההצלה שלי הוא הקיבוץ". בשלב הזה הייתה אמה של יהודית בתמונה, שנתיים קודם היא יצרה אתה קשר לאחר עשר שנות ניתוק. "כל בוקר לפני פיזור הילדים היינו הנשים יוצאות לחצר, שמעתי קול קורא לי – יהודית. חודש לפני זה הייתה לי התעוררות 'למה אני לא בקשר עם אמא שלי?' כי היו נשים שהיו בקשר. הייתי מופתעת מזה וגם לא. לידה הייתה אישה צעירה שלא זיהיתי, זו הייתה אחותי. אמא נתנה לי פתק עם הטלפונים ואמרה שתמיד הייתה להם תקווה שנחזור לדבר. ביום שאחרי הקשר הזה היה לי קרש הצלה. הראש שלי רץ קדימה, הישרדות, נצמדתי למה צריך לעשות, רצתי לטלפון הציבורי 'אמא, אני חוזרת הביתה'".  

חודש וחצי שהו יהודית וילדיה במקלט, תקופה קצרה עם תהליכים משמעותיים. שמות חדשים נבחרו לחמשת הילדים שנקראו בוורסיות שונות על השם גואל. יהודית החליטה לעבור הפלה. גם דברים קטנים כמו ללכת למקום בלי לבקש רשות, לרכוש לעצמה מכנסיים או לקנות לעצמה כוס קפה, היו התמודדות שעברה בהצלחה. 

היא הגיעה לקיבוץ עם חמישה ילדים שהגדול בהם בן 9 והקטן בן 3, ילדים שצריך לקלוט במסגרות. יהודית התחילה לבנות את חייה מחדש, בתחילה התגוררה עם אמה ובהמשך בנתה בשפיים את ביתה. "לילה אחד" היא מספרת "חיפשתי במחשב את הדוח שכתבו על הפרשה. קראתי על כתות והאסימונים החלו ליפול. הניתוק מהמשפחה, הניצול הכלכלי, הכל היה שם. ניסיתי להבין אם אפשר לצאת מכת בכוחות עצמך? הפרשה שלנו התפוצצה הודות לאחת הנשים שהצליחה לברוח מהכת. זה קשה יותר עבור אמהות שפוחדות שילדיהן יהפכו שם לבני ערובה".  

במשך השנים מספרת יהודית את סיפורה בפני קהלים שונים. שתי הצגות המבוססות על היומנים שכתבה בזמן שהייתה בכת "שייכת" ו"השיבה", על השיבה לקיבוץ ולעצמה, הועלו בפני קהל. בקרוב יצא ספר חדש "כלואה בין שתיים", שמספר על הקונפליקט בין יהודית לליה, בין העבר של חייה שם בכת, ההערצה לגואל, ובין היציאה וההתפכחות. 

היא נמצאת בקשר עם חלק מהנשים. ילדיה היו במפגשים, צפו בהצגה, "יש בבית אווירה פתוחה" ולא נמצאים בקשר עם אביהם. "אני שמחה שהם ראו את התהליך שעברתי. לבנות חיים, לבנות בית, אפילו להוציא רישיון ולקנות רכב. הם מכירים את הסיפור וכל תקופה בחיים מעלה שאלות אחרות. הכל פתוח ואנחנו לא מבזבזים אנרגיה על סודות. הם מבינים ויודעים מה היה שם. היו שנים שלא היו בי הכוחות להיות שם מבחינה רגשית עבורם. אני מנסה כל בוקר להיות האמא הכי טובה והאדם הכי טוב. ברור שלסיפור הזה יש השלכות על החיים שלי, חמשת ילדי נולדו שם, 12 שנים שהלכו לאיבוד. לאורך השנים הבנתי שכולנו בסוג של כלא, עם הדאגות שיש לנו. היום אני מאוד נהנית מהחופש, זו מתנה שאדם אחר אולי לא יוכל להבין".   

מלכודת דבש: סימני אזהרה לכת 

יהודית מספרת את סיפורה בפני בני נוער ותלמידים, וגם בפני הורים. 

אילו סימנים צריכים לעורר אצל הורה סימני אזהרה? 

"כהורים אתם מכירים את הילדים שלכם, למרות שיש להם גם עולם שלהם. העניין עדין ולא תמיד ברור כמה הוא קשור לחיפוש הזהות של גיל ההתבגרות וכמה צריך להיזהר ולהתערב. כשילד נעלם מהבית ולא ברור לאן ומה עושה, כשהוא צריך יותר כסף, כשהוא מפסיק ללכת לחוגים, לחברים, לפעמים התזונה משתנה, עושים צום, לפעמים הלבוש משתנה, הוא מתחיל להשתמש במושגים אחרים, כל אלה יכולים להיות סימנים להצטרפות לכת, מקום לא בריא. 

בתוכם ההורים בפאניקה, אבל אסור להראות ואסור להם להביע ביקורת. כל דבר כזה רק מרחיק את הילד. פגשתי המון משפחות נורמטיביות שהילד נשאב לכת. לפעמים זה תלוי אישיות, לפעמים סוג של משבר, גם הורה הכי טוב הוא לא תמיד מדויק לילד שנולד לו. הכת שואבת את הילד אליה כמלכודת דבש. מה שדרוש עכשיו זה אהבה והכלה. בית חם ואוהב שיש בו תקשורת וקבלה. הורה שקולט שמשהו לא טוב קורה צריך בעדינות להבין לאן הילד הולך ולמה ובלי מילים להראות שמה שהוא מקבל כביכול שם, הוא יכול לקבל בבית.   

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

אומר גל טוויג, מנהל פיתוח עסקי בשולחן מגדלי התמרים, שבימים אלה עושה את הכל ליישום התוכנית העסקית שגובשה בשולחן לשיקום ענף התמרים הישראלי, כדי להחזיר אותו לדרך המלך * באמצע מרץ ייצג השולחן חמישה
7 דק' קריאה
אמר עמית יפרח, יו"ר התאחדות חקלאי ישראל, בשעה שעשרות חקלאים הפגינו מול ביתו של השר החקלאות, במחאה על פתיחת הייבוא בענפי החקלאות השונים והרס החקלאות הישראלית  עשרות חקלאים מקיימים ברגעים אלה עצרת מחאה מול
< 1 דק' קריאה
במושב עלמה התקיימה באחרונה "תחרות מלכת הקוסקוס" יוזמה שקמה מצד הצעירים במושב, שלא האמינו שהאירוע הפך להצלחה מטורפת, עד כדי כך שהוחלט להפכו למסורת * ביקרנו בעלמה ושוחחנו עם כמה צעירים ועם עירית מילס
14 דק' קריאה
מכשפה טובה, מרצה באקדמיה ומלקטת צמחים יצאו בבוקר שבת לטייל בטבע * זו לא תחילתה של בדיחה וגם לא של סיפור אגדה, אלא רק חלק מהזהויות והכישרונות ששייכים ללילך מוצפי, אישה אחת מופלאה  לילך
8 דק' קריאה
תובנות לשנה החדשה – להתרגש עד כמה שאפשר מרגעי הפז, להגיד מה יושב לכם על הלב, תקלילו, לא לפחד מהפחד ולהביט דרך משקפיים של חמלה  ממש לאחרונה כשאכלתי בהנאה את עלי הגפן המעולים שהכינה
4 דק' קריאה

הרשמו לניוזלטר

השאירו את הפרטים והישארו מעודכנים!

דילוג לתוכן