במשך שמונה ימים הם ישנו במאהל החטופים, סיפרו על בני קיבוצם שנחטפו עד השעות הקטנות של הלילה, הדליקו נרות בחנוכייה וחיכו לנס. טל מצליח וחבריו מכפר עזה עוד יחזרו לקיבוץ וישקמו את הקהילה, אבל קודם שיחזירו את החטופים לביתם
*תמונה ראשית: המאהל בכיכר החטופים. כפר עזה זה הבית. צילום: מהאלבום הפרטי
"אם הייתי שם באותו היום הייתי עכשיו בעזה בין החטופים או קבור באדמה" אומר טל מצליח (22) דור שלישי בכפר עזה, שמתגורר בשכונת הדור הצעיר של הקיבוץ, בה טבחו, שרפו ורצחו מחבלי חמאס ב-7 באוקטובר. הקיבוץ שרק לאחר 72 שעות הוכרז כמטוהר ממחבלים, קיבוץ ששבעה מחבריו נותרו בשבי חמאס בעזה. בשמונת ימי חנוכה בחרו טל וחבריו מכפר עזה לישון ב"כיכר החטופים", להדליק שם נרות חנוכה מידי ערב ולספר את סיפורם של חבריהם החטופים.
סבו וסבתו יעקב ודליה היו בני גרעין "מתערים", הגרעין הראשון שייסד את הקיבוץ, שם נולדה אימו רונית וארבעת אחיה, שם נולדו הוא וזהר אחיו. הוא גדל למציאות לא נורמלית של קסאמים, עפיפונים, בלוני תבערה, "תמיד חיינו בתחושה שהמצב לא מטופל כמו שצריך, שמשחקים באש על חשבוננו, שאנחנו לא יודעים מה עומד לקרות ותמיד מחכים לסבב הבא".
ה-7 באוקטובר מצא אותו, למזלו, בבת חפר אצל בת זוגו. "המחבלים עברו בית בית, דירה דירה, דירות של חבר'ה צעירים, זוגות, יחידים, בני 18 עד 35. מי שהיה בדירה נרצח אם התנגד או נחטף, אלו היו שתי האופציות. מעטים מאוד, בודדים, שרדו, ומי ששרדו הם אלו שברחו בכוחות עצמם, לקחו סיכון וברחו בזמן שירו עליהם ורובם פצועים".
הבית בו מתגוררים אימו ואחיו נמצא לא רחוק משכונת הדור הצעיר. טל היה איתם בקשר במהלך הבוקר, וגם עם חבריו שחוו את התופת. "תוך כדי שחולפות השעות נפסקה התקשורת ואני מבין שכנראה יש פגיעה בתשתיות, אבל גם ייתכן שהם לא עונים כי הם כבר מתים. הכנתי את עצמי לבשורה הגרועה מכול ונסעתי כדי להיות מוקף במשפחה כשיגיעו המבשרים".
לספר את הסיפור שלהם
כ-63 מתושבי הקיבוץ נרצחו באותה שבת שחורה, בהם משפחות שלמות. 18 מבני הקיבוץ נחטפו על ידי חמאס, שבעה מהם עדיין חטופים: קית סמואל סיגל (64) שאשתו אביבה שוחררה במהלך ימי ההפוגה, ושישה בני הדור הצעיר – יותם חיים, דורון שטיינברכר, אמילי תהילה דמארי, התאומים זיו ברמן וגלי ברמן ואלון שמריז (26), שעל אף שעברו את גיל 18, גם הם עדיין אנשים שטרם התחילו את החיים.
"היום אנחנו צריכים לספר את הסיפור שלהם" אומר טל שיחד עם בני הדור הצעיר של הקיבוץ ישן ב"כיכר החטופים" בשמונת ימי החנוכה, שם הם קיימו מעגלי שיח וסיפרו את סיפורם של החטופים והנרצחים ושם גם הדליקו את נרות החג. "לקחנו על עצמנו מנהיגות ואחריות, מתוך מטרה להעלות את המודעות שהמדינה והממשלה צריכות להיות מרוכזות בהחזרת החטופים. עכשיו, כשאנחנו יודעים שהחטופים עוברים עינויים, שיש משפחות מפורקות, החזרת החטופים היא הדבר הראשון. עד שהחטופים לא יחזרו הקיבוץ לא יכול לשקם את עצמו. איזה עתיד אפשר לתכנן כשהחטופים לא פה? הקהילה לא יכולה להתקדם הלאה, לא יכולה לחשוב על הדבר הבא בלי החברים מהדור הצעיר ובלי תחושת הביטחון.
"ה-7 באוקטובר זה לא תאריך, יותר מ-60 יום עברו וכל יום זה כמו קורה מחדש. עוד לא המציאו שם, אין מילה שמתארת את מה שהיה שם. לא טבח, לא שבי, הכול יחד – אנסו, טבחו, בזזו, טימאו את הבתים, כבשו, אין מילה שמכילה את כל זה, לא מכיר מילה של כל מה שעברנו שם".
בלי זכויות, בלי תנאים
ב-10 בדצמבר מצוין יום הזכויות הבינלאומי, בכיכר החטופים הדליקו נר רביעי של חנוכה. "'דור צעיר' זו שכונה של חבר'ה צעירים, כאלה שיושבים יחד עד השעות הקטנות של הלילה ומדברים, ששותים יחד קפה בבוקר ומעשנים סיגריה עוד לפני שצחצחו שיניים. הכי חבר'ה צעירים שרק רוצים לחיות. במקום השמח, הקיבוצי, של הביחד, חטפו ורצחו אנשים. ב-2008 הדפסנו חולצות לקיבוץ 'זן בסכנת הכחדה'. החלטנו לחדש אותן, המשפט הזה יותר רלוונטי ויותר חזק מאי פעם. תפקידנו להיות פה ולשמור שמחזירים את החטופים לביתם".
האווירה במאהל ב"כיכר החטופים" מזכירה קצת את זו של שכונת "דור צעיר". "יושבים יחד עד שעות מאוחרות ומעלים זיכרונות. באים אנשים מקיבוצים ולא מקיבוצים, באים נערות ונערים ממכינות ומשנת שירות. יש מעגלי שיח ובכל יום הדלקת נרות. יושבים באוהל ומספרים את הסיפור על החטופים, לכל חטוף הסיפור שלו. מזמינים אנשים לספר את הסיפור שלהם, מחכים שם לחטופים שלנו" אומר טל.
"כרגע הדבר הכי חשוב שהחטופים חייבים לחזור, לא משנה מה גילם, מאיפה הם, מי הם. כל אדם במדינה ובעולם יש לו זכויות. כל אחד מאתנו צריך לדמיין את עצמו האם יכול להסתדר שעה, רק שעה, בלי אוכל, בלי תנאים, בלי לדבר עם אבא או עם אימא שלו, עם החברים שלו. זה מה שעובר על בני הקהילה שלנו שנחטפו. הם לא יודעים מי נרצח ומי בחיים ומה קרה בקהילה. הקהילה שלנו שילמה מחיר כבד מאוד, מחיר שלא שווה לשלם בעד שום דבר. אי אפשר לחשוב שהם לא יחזרו אלינו. צריך לעשות כל דבר כדי להחזיר אותם".
היו בימים האלה אזעקות עקב נפילות טילים באזור המרכז וגם גשם שוטף. מה עושים בכזה מצב?
"אחת האזעקות תפסה אותנו באמצע פעילות באוהל, בשיח עם הרבה אנשים. מישהו רשם פתק ליותם שמחכים לו ואוהבים אותו והפתק נשאר כך, עם פסיק ללא סוף המשפט. הייתה אזעקה, רצנו למקלט וחזרנו למאהל. למרות האזעקות נהיה שם. לעומת 'צבע אדום' זה נשמע רגוע. גם בגשם הפעילות ממשיכה".
אומץ וגבורה עילאית
טל מתגורר כעת בדירה בנתניה, לאחר שעבר ארבעה מקומות שונים. גם אימו ואחיו חולצו וניצלו, היחידים ששרדו מבין דיירי השכונה. מרבית חברי קיבוצו נמצאים בשפיים, אך לא לכולם יש מקום והם משוכנים בדירות בסביבה.
מצליחים להתארגן באיזו שגרה?
"יש אנשים שעובדים וזה מה שעוזר להם להתארגן ויש הרבה שמטפלים בצרכים של הקהילה. הרבה מהאנשים עוד לא במצב לחזור לשגרת חיים. יש הרבה שתורמים ומתנדבים, הקהילה זקוקה להמון עזרה בהמון היבטים. יש משימות ומילוי טפסים לכל משפחה ויש את המשימה המרכזית שהיא החזרת החטופים. קודם צריך שתהיה פניות פיזית לחזור לשגרה ואחרי זה הפניות הרגשית".
תחזור לחיות בכפר עזה?
"החשיבה היא שנחזור לשם להקים בית ולהקים קהילה. מאירועי ה-7 באוקטובר למדתי גם שיש לנו אזרחים וחיילים שהם גיבורים. חיילים נכנסו למקום שהתבצרו בו מחבלים, במטרה להציל אזרחים שהם לא מכירים ובידיעה שיכול להיות שהם ישלמו על זה בחייהם. היה פה אומץ וגבורה עילאית ואנחנו בקיבוץ מכירים תודה ומכירים בגדולה של זה.
יש אזרחים טובים שעוזרים, שאי אפשר היה לעבור את התקופה הזו בלעדיהם. חלק ממעגלי השיח נועדו למכינות, למשרתים בשנה שלישית כדי לשמר את ערכי ההתנדבות האלה. בלי זה לא היינו שורדים ובזכות "אחים לנשק" וארגונים נוספים נוכל לחזור לכפר עזה ואני מאמין שנעשה את זה.
אנחנו חייבים הנהגה טובה וממשלה טובה שתדאג לאזרחים כדי שנוכל לחזור לקיבוץ. אני אחזור לכפר עזה ונעשה מה שצריך כדי לחזור וקודם כל להחזיר את החטופים".
