"כללי השיוך מדברים בעד עצמם ואינם זקוקים לפרשנות יצירתית" קבע השופט שטיין. הדיון בכך "נערך מעבר לנדרש"
לאחרונה, פסק בית המשפט העליון בעניין כללי השיוך בקיבוץ נאות מרדכי. בית המשפט (השופט אלכס שטיין, בהסכמת השופטים דוד מינץ וגילה כנפי-שטייניץ), קיבל את עמדת הקיבוץ לפיה זכות היורשים (התובעים), בהתאם לכללי השיוך בנאות מרדכי, היא לקבל מהקיבוץ את ערך הדירה בה התגוררה אימם המנוחה, ללא חישוב שווי המגרש הצמוד אליה ועלות הפיתוח והתשתיות (כדרישת היורשים-התובעים).
השופט שטיין ציין שהקיבוץ אינו הבעלים של המגרשים ולכן "הוא לא יכול להקצות את מה שאין לו". "הקיבוץ לא התכוון להעניק ליורשיו של חבר קיבוץ (אשר טרם חכר מרמ"י את בית מגוריו, וטרם שילם עבור חכירה זו), את שווי המגרש שטרם נחכר חינם-אין-כסף". הקיבוץ, כך עולה מפסיקת בית המשפט, לא חייב להשוות בכללי השיוך בין יורשי חברים לבין חברים בפועל. המסכת ארוכה ותוארה ב"משפט חברים", בגיליון מיום 31.3.22.
ניסיון רביעי
בדרך להחלטתו נזקק בית המשפט לפרשנות כללי השיוך של נאות מרדכי. אמירות שאמר השופט שטיין בעניין זה גרמו ליורשים, שהחמיצו את יומם בבית המשפט העליון, לנסות את מזלם בפעם הרביעית (הם זכו בשלום ובמחוזי אך הפסידו בעליון), ובאמצעות מייצגים חדשים: עורכי הדין, עדיה שיינוולד, חגי קלעי ואוהד רוזן, הם ביקשו מבית המשפט לקיים דיון נוסף (בחינה נוספת של העניין) בהרכב מורחב. הקיבוץ יוצג בידי עורכת הדין ניצן טבנקין ועו"ד יונתן גולדשטיין ((קופרשמיט את גולדשטיין).
השופטת אסתר חיות, נשיאת בית המשפט העליון, דחתה את הבקשה לדיון נוסף. "החלטה להורות על דיון נוסף שמורה למקרים חריגים ונדירים" בהם נפסקה הלכה חדשה העומדת בסתירה להלכה קודמת של בית המשפט העליון, או שמוצדק לקיים בה דיון נוסף. לא כך כאשר מדובר באמירות של בית המשפט, שלצידן צוין שהדיון בהן הוא "מעבר לנדרש", "למעלה מהצורך" או לשם "העמדת הדברים על מכונם", ציטטה השופטת מתוך פסק הדין שלגביו ביקשו התובעים לקיים דיון נוסף.
למעלה מן הצורך
השופטת חיות דחתה את טענות התובעים, שלדעתם הצדיקו דיון נוסף. נדגים בשתיים מהן:
הראשונה, נוגעת לשאלה כיצד יש לפרש את כללי השיוך – השופט שטיין הביע שם את דעתו שגם אם היו הכללים לוקים בחוסר בהירות, לא היה מקום להפעיל כנגד הקיבוץ את הכלל הפרשני שיש לפרש הוראות לא ברורות לרעת מי שניסח אותן, שכן הקיבוץ, "כאישיות משפטית עצמאית, לא היה צד לניסוח התקנון". לא הקיבוץ ניסח את הכללים, אלא האסיפה הכללית, עשתה זאת. אמר והוסיף: "אני מעיר הערה זו למעלה מהצורך", והסביר כי לטעמו "כלל הפרשנות לרעת המנסח אינו חל על חוזים סטטוטוריים (כדוגמת תקנון קיבוץ, למשל). הוא הדגיש ש"כללי השיוך מדברים בעד עצמם ואינם זקוקים לפרשנות יצירתית" וציין שהדיון בכך "נערך מעבר לנדרש". אלה אינן קביעות שמגבשות הלכה מפורשת לעניין כללי השיוך באופן כללי ואינן עילה לדיון נוסף, אמרה השופטת חיות.
השנייה, אמירת השופט שטיין שקיים "ספק גדול אם בתי המשפט מוסמכים להתערב בהחלטות קיבוצים באשר לאופן שיוך בתים ודירות לחברים ויורשיהם". הוא הוסיף שדיני האגודות השיתופיות מגבילים מאוד את סמכות ההתערבות של בתי המשפט בניהולו הפנימי-אוטונומי של קיבוץ ובהטבות שהקיבוץ בוחר להעניק (ולא להעניק) לחבריו וליורשיו. אמירה זו, "נאמרה למעלה מהצורך", ציינה השופטת, ואין בה הלכה חדשה, כטענת התובעים, לגבי "מקומן של הנורמות הציבוריות בהליכי הקצאת מקרקעין בקיבוצים". היא גם דחתה את טענת התובעים ש"פסק הדין מייצר תמריץ לדור הממשיך בקיבוצים להמתין לפטירתם של חברי הקיבוץ המבוגרים". אלה "טענות ספקולטיביות" אמרה השופטת חיות, ואינן מצדיקות דיון נוסף.
