יבול שיא
הרפת והחלב
בית שרוף במושב נתיב העשרה

נתיב העשרה – הביתה לחזור!?

18 דק' קריאה

שיתוף:

פרויקט מיוחד, במסגרתו משחזרות ארבע חברות נתיב העשרה את אשר עבר עליהן והאם בכוונתן לחזור למושב שנפגע מהתקפות המחבלים ב-7 לאוקטובר * חשוב לזכור שכל אחת מהן הביעה את דעתה האישית והפרטית, ולמרות זאת התשובות משקפות במובן מסוים את הלך הרוח בקרב תושבי המושב שבחוף אשקלון

*תמונה ראשית: בית שרוף במושב נתיב העשרה. אדיבות המועצה חוף אשקלון

במושב נתיב העשרה עומדים מאות בתים ריקים ומחכים לתושבים שיחזרו. בכ-30% מהבתים יש איזושהי פגיעה – קטנה או גדולה. יש את הבית השרוף של בלהה ויעקובי ינון ז"ל, יש חצי בית נשרף, יש בתים שזרקו עליהם רימון, יש בית שחטף נ"ט (אחרי שכבר פונו החברים מהמושב), יש בתים שחטפו רקטות, פצמ"רים או מחוררים בכדורי המרצחים. הגינות מוזנחות אבל רוב הבתים עומדים ומחכים לתושבים. מעטים מהבתים מאוכלסים בתושבים שהחליטו לא לחכות ולגור במושב.

20 אנשים נרצחו בנתיב העשרה ובינתיים פונו תושביו מהמושב. יצאתי לשוחח עם כמה מתושבי נתיב העשרה על מה שהם מרגישים בנוגע לחזרה לחיים במושב ומרבית האנשים אומרים לי: "תלוי". תלוי במה? ברמת הביטחון שצה"ל והמדינה יתנו לחברים בסוף המלחמה. רובם מתגעגעים למושב, רוצים לחזור וקרוב לוודאי יחזרו במידה וירגישו בטוחים מספיק לדעת שלא יהיה 7 באוקטובר נוסף בעתיד. בודדים החליטו לא לחזור. לא מפני שהם לא רוצים, הם פשוט לא יכולים. הכאב והזיכרונות חדים מידי.

11 שעות של מתח נוראי

יפעת בן-שושן, תושב נתיב העשרה, היא מדריכת טיולים שלפני המלחמה הייתה עמוסה בעבודה. היא הייתה מנהלת מוזיאון בנחל עוז וכן ערכה סיורים באזור. מאז ה-7 באוקטובר התגוררה עם בעלה במעלה החמישה.

"מצד אחד אני מבינה שעברו שלושה חודשים שזה הרבה זמן. מצד שני, אני עוד חיה את היום הזה, את ה-7 באוקטובר. זה משהו שכל הזמן חוזר לי בראש, לשחזר מה שהיה באותו יום ולחיות את היום הזה ומצד שני, וואוו כבר עברה רבע שנה. אם מישהו היה אומר לי לפני כמה חודשים שעוד שלושה חודשים אני אהיה מחוץ לבית, זה היה נראה לי הדבר הכי הזוי שאפשר לחשוב עליו בכלל.

"הרגעים הללו ב-7.10 עולים וצפים כל הזמן, בעיקר השאלה מה היה קורה אם ומה היה הסיכוי ל… למשל, התעוררתי באותה שבת, 4 דקות לפני שהכל התחיל. גם בעלי, אמנון שרגיאן התעורר ואמר לי: 'חבל שקמתי מאוחר, רציתי לקום ב-06:00 כדי לעשות הליכה'. ואני כל הזמן חושבת, מה היה קורה אם הוא היה יוצא להליכה ואני הייתי מתעוררת ל'צבע אדום' והילדים היו שומעים בחוץ מחבלים, לא יודעת איך הייתי מסיימת את היום הזה.

"הסתכלתי מהחלון שפונה לעזה ופתאום אני קולטת שהשמיים נצבעים בהמון שובלים בכל מיני עוצמות ואני מבינה שזה גם למרכז. אנחנו נכנסים לממ"ד ואחרי רבע שעה אנחנו מקבלים הודעה: 'נא להינעל בממ"דים, ככל הנראה יש מחבלים במושב'."

באותן דקות עמד אמנון זיו, תושב המושב והקב"ט של חוף אשקלון מחוץ לביתו, עם האופניים. זיו מרים את ראשו, רואה מישהו נוחת עם מצנח רחיפה ולא מבין במה מדובר, אולי מישהו שנקלע בטעות לנחיתת חירום, אולי זה תרגיל של צה"ל וגם: אולי זה מחבלים? זיו ממהר לכרוז בקבוצת הרבש"צים של המועצה וזו גם הסיבה שבזיקים וביד מרדכי הצליחו להתכונן לבוא המחבלים. בנתיב העשרה זה כבר היה מאוחר מידי.

"מפה מתחילות 11 שעות של מתח נוראי," מספרת יפעת. "כשאנחנו יושבים עם שני הילדים בממ"ד ושומעים יריות, כל הזמן שומעים צרורות, קרב פנים אל פנים והבנו כנראה יש מחבלים במושב. אני זוכרת שאמרתי לבעלי: 'אמנון אין חיל אוויר, אנחנו יושבים כאן שעות ואין ח"א, נראה לי שאנחנו באירוע איום ונורא'. ואין לנו תקשורת והחשמל נפל. לבעלי היה תקשורת מידי פעם ולאט לאט, ככל שעובר היום אנחנו מתחילים לקבל ידיעות, גם מהוריי שהיו מחבלים בכניסה לבית שלהם ועל אנשים שכבר נרצחו. ואני אומרת לילדים: 'מה פתאום, זה לא יכול להיות', עדיין לא קולטת שאנחנו באירוע שהולך להיות כל כך גדול."

הילדים של יפעת הם בני 13 ו-16: "הילדים כל הזמן שאלו שאלות, ילד אחד התפרק לי בבכי ואומר: 'אני לא מסוגל יותר להכיל את הפחד הזה'. אני מתחילה לעשות איתו תרגילים, את כל הדברים שלמדנו שצריך לעשות בממ"ד, נשימות… אני מרגיעה אותו ואני מתה מפחד מבפנים אבל בגדול אסור לי להראות שאני מתה מפחד. וזהו, אני כותבת דברים לעצמי בממ"ד ואחר כך אני מגיעה לאחר הצהרים ורואה שזה לא הולך להיגמר – יושבת וכותבת מעין סיכום חיים כזה, מעין פרידה. ומה שעובר לי בראש: 'אם הם נכנסים את מי הם הורגים ראשון', 'מה אנחנו עושים?' ואני מתחילה לדמיין את הסיטואציה הנוראה מכל שזה כנראה היום האחרון שלי, שלנו."

יפעת בן שושן מדריכה קבוצות
תחושה נבואית – יפעת בן שושן מדריכה קבוצת חיילים. אלבום פרטי

כאב בטן נבואי

ליפעת הייתה תחושה נבואית לגבי אסון בשבוע-שבועיים שלפני ה-7.10: "הייתי במתח נוראי, אבל זה מלווה אצלי בכאב בטן כל השבוע. ב-3 באוקטובר התראיינתי ברשת ב' על התרגיל המטורף שחמאס עשה ממש בדופן של נתיב העשרה ואמרתי: 'לא שאני רומזת על משהו שעומד להיות בימים הקרובים, אבל נראה לי שזה שחריג ואני לא מצליחה להבין איך מדינת ישראל מרשה לזה לקרות בדופן של ישוב ישראלי'. למפיקה, בשיחה המקדימה, אני אומרת: 'אני מקווה שלא מכינים לנו יום כיפור 2 בעוד כמה ימים'. היא אמרה לי: 'ווי, עד כדי כך?' ואמרתי לה: 'כן, אבל אל תבקשי ממני להגיד את זה בשידור', אמרתי לה: 'תעזבי, עוד יגידו שהשתגעתי, שאני לא נורמאלית, שהנבואות שלי מפחידות את כולם'.

יום לפני, ב-6 באוקטובר, נסעה יפעת אורח ובעלה למעבר ארז ובדרך קלטה שבלון התצפית לא באוויר. אמרתי: 'הבלון חייב להיות למעלה, אם הוא למטה זה אומר שסוף שבוע שלם אין לנו עיניים למעלה ואולי רק ביום ראשון יעלו אותו אחרי תחזוקה, אין לי מושג מה הולך להיות'. כאילו הכל התחבר לי אבל פחדתי להגיד שהולך להיות אסון. ואז בשבת, כשהגיעו המחבלים, כל זה התחבר לי לאירוע הזה. פתאום חיברתי את כל הקצוות, התרגיל, הבלון שהורד, זה שהם מתאמנים שנים ספציפית על יישובים, על כניסה לבתים וחטיפה…"

אז מה עושים?

"יושבים ומתפללים שידלגו לך על הבית, אתה מבין שאין מה לעשות. למזלנו, אלינו הם לא הגיעו."

לקראת הערב חולצו יפעת, בעלה ושני ילדיהם. ארזו כמה דברים ונסעו בליווי צפונה דרך כרמיה, דרך השדות. משם נסעו לאחות של אמנון בהרצליה ולמחרת הצטרפו לתושבים שפונו למעלה החמישה: "אני עדיין פה שלושה חודשים. המושב התפצל. חצי מהמושב הלכו למלון בת"א, שליש הגיעו לפה והשאר היו בדירות. היום נשארנו פחות ממאה אנשים במעלה החמישה. בת"א נשארו פחות מ-300 ויותר מחצי מושב כבר בדירות בהסדר עם המדינה. לנו בניגוד לקיבוצים אין מקום אחד לכל הקהילה. עכשיו אנחנו מנסים פתרונות כדי בכל זאת להישאר כמה משפחות ביחד. כבר אי אפשר לנהל חיים במלון. עוד שבוע וחצי אנחנו עתידים לעבור לגן יבנה, אנחנו 30 משפחות שעוברות לשם, הקבוצה הכי גדולה שעוברת כרגע ביחד."

במקביל יפעת כבר חזרה לערוך סיורים והרצאות: "חזרתי לעשות סיורים והרצאות על החיים בעוטף. אני עושה סקירה כללית ואז נכנסת ל-7 באוקטובר. אני לא עומדת ליד בית שרוף ומדברת אלא נפגשים עם אנשים שמשתפים את מה שעבר עליהם ועל יקיריהם, שיבינו מה באמת כאן קרה ולא סתם יראו בית שרוף עם סימני יריות."

אין בך איזה זעם פנימי שאת לא מבטאת על מה שקרה?

יפעת נאנחת: "אין לי זעם, יש לי בעיקר המון שאלות. לפני שנה הדרכתי חיילים מאחת היחידות הסודיות בקריה, וכמו תמיד אמרתי: 'בואו נדבר עכשיו על ביטחון'. התחלנו לדבר והחיילים אמרו לי: 'את יודעת יפעת, למעשה לא צריך פה בכלל חיילים בעוטף'. אמרתי: 'מה זאת אומרת?' ואמרו לי 'הכל נשלט מרחוק, כול הגבול'. אני אומרת להם: תגידו אתם רציניים?'. אמרו לי: 'כן, את לא מבינה, בגדול לא צריך פה חיילים'. אמרתי להם: 'תקשיבו לי טוב טוב, אתם תמשיכו לעשות את העבודה המאוד חשובה שאתם עושים, שלא תעזו לגעת לי פה בחיילים כי ביום שהכול יקרוס פה, היחידים שאולי יצליחו להציל אותי הם החיילים'. ככה, במילים האלה לפני שנה. זאת הייתה התפישה של כולם. כשיבוא היום ואפשר יהיה לשאול את כל השאלות הקשות אצלי זה כבר מוכן."

יצא לכם לדבר על לחזור למושב?

"בטח. אם היית שואלת אותי אחרי שבועיים-שלושה הייתי אומרת לך אין סיכוי, אני לא חוזרת לגור שם. היום זה אחרת. אני מבקרת לפחות פעם בשבוע במושב, נכון שכשאני נכנסת לבית הכל נראה לי מאוד זר, אבל אחרי רבע שעה יש בי געגוע מאוד גדול, מאוד רוצה לחזור. המושב ריק, כן, זה נראה אזור מלחמה אבל זה רק בתים כבישים ותשתיות, ברור לי שכשאנשים יחזרו המושב יחזור לחיים.

"לצערי, אי אפשר כרגע לחזור כי יש לנו גם את התנאים שלנו למתי אנחנו נחזור ואיך נחזור. איך חיים ילין אמר? 'זה או אנחנו או הם', זה כזה מבחינתי. אם יאפשרו לתושבי צפון הרצועה לחזור לבתיהם ולבנות מחדש – אף תושב עוטף לא יחזור לביתו, אף אחד. אנחנו לא מטומטמים וכסף לא יעוור אותנו. לא מוכנה לשמוע בכלל על מענקי חזרה בתנאים של היום. החיים שלנו שווים יותר מ-600 אלף או מיליון שקל. אני אומרת קחו את הכסף ותביאו לי את הביטחון בחזרה. הרי לפני שבועיים שמענו שחיזבאללה מורתע, אני לא קונה את זה, חיזבאללה מחכה לנו בפינה.

"שאלת אותי אם אני כועסת, אין לי זמן לזה אבל יש לי מפח נפש. זה שיהיה לי זעם זה לא יעזור לי, זה לא יביא אותי לשום מקום. זה לא יחזיר לי את הכל כך הרבה חברים שלי שנרצחו מנתיב העשרה, מכפר עזה, מבארי, מניר עוז, הזעם לא יחזיר לי את הגלגל אחורה ויעיר אותי מחדש ב-6 באוקטובר.

"יש לי אכזבה גדולה, אין לי אמון מאוד גדול בכמה מערכות ולא רק במערכת הצבאית. אני הולכת אחורה לכמעט 30 שנה אחורה של מדיניות מאוד מוטעית, שאף אחד לא ראה את הנולד. שאלתי פעם את בוגי יעלון כשהיה שר ביטחון מה המדיניות של מדינת ישראל כלפי עזה? כי אני לא מצאתי שום דבר על זה. הוא הסתכל עליי ואמר לי, 'גברת צעירה את לא טועה, למדינת ישראל אין מדיניות ברורה מול עזה'. המדיניות היחידה הייתה הכלה ומידי פעם תגובה. כמובן להוציא פועלים ולא להבין שהם בעצם משת"פים של חמאס, חלקם מרצון וחלקם כי אין להם ברירה."

Screenshot 2024 01 31 143256
החקלאית הילה פנלון. אלבום פרטי

"אני פה ונלחמת"

הילה פנלון (45), תושבת נתיב העשרה, היא חקלאית המגדלת ירקות לזרעים, אם לשני ילדים גדולים, מספרת על אותה שבת ארורה. גם הילה מצאה את עצמה בממ"ד עם פרוץ מתקפת החמאס: "הדקות הראשונות למתקפתה היו כשהייתי בדרכי לרכב, בדרך למשק. הייתי במדרגות בדרך החוצה כשהטנדר שלי הופצץ, עוד 20 שניות אחר כך הייתי בתוכו ולמזלי זה לא קרה. לדעתי, זו הייתה הרקטה או הפצמ"ר הראשון או השני שנפל במושב. הוא פגע ישירות ברכב ופגע גם בבית.

"מייד נכנסתי הביתה, היו הילדים שלי ובני הזוג שלהם וגם הילדים של הבן זוג שלי, כך שבשלב הראשון היינו חמישה אנשים ו-3 כלבים ובשלב השני אספנו עוד שתי נשים מבוגרות שיצאו לצעדת בוקר ונקלעו לאירוע. הן העבירו את היום איתנו. הפיצוץ העיר את כולם, כולם רצו לממ"ד. שמענו ירי בלתי פוסק אבל בהתחלה לא ידענו שמדובר במחבלים שחדרו למושב."

השיחה ביננו נפסקת לכמה דקות בשל שיחה חשובה שהילה מקבלת בנייד. לבסוף היא אומרת לי: "כשהבן שלך מתקשר מתוך עזה אתה עונה, הוא התקשר לספר לי שהוא יוצא לספ"ש, אז אני מאושרת עכשיו. בקיצור, אם נחזור לאותה שבת, בקיצור, התמגנו בממ"ד. בעצם מה שקרה באותן דקות, יחד עם הירי גם החשמל והתקשורת נפלו מייד, היינו מנותקים לחלוטין. וכשסוגרים דלת וחלון בממ"ד החושך היה מוחלט ואתה פשוט יושב באפילה, תרתי משמע, גם הכל חשוך וגם אתה לא יודע מה קורה.

"לשמחתי הרבה, הבן שלי, שהשתחרר ממש חודשיים קודם מיחידה מובחרת בצה"ל החליט להוציא רישיון נשק, out of the blue מבחינתי והוא קיבל את האקדח שלו שלושה ימים לפני המתקפה. ובזכות האקדח הזה יכולנו להשיג דברים מאוד חשובים לשהיה בממ"ד – פשוט הוא היה יוצא ומאבטח את המקום והיינו יוצאים להביא מים, להביא אוכל. היינו יוצאים להפסקת שירותים, כך גם גילינו את שתי הנשים, הסתכלנו מהחלון וראינו אותן. הדבר הכי חשוב שהאקדח הזה הביא לנו היה אוויר. כשאתה יושב 7 אנשים בממ"ד סגור החדר הופך מחניק ואתה חייב אוויר.

"הילד הכי קטן היה בן 9, שני הילדים של הבן זוג שלי היו איתי, הבן זוג היה במשמרת לילה, היה אמור לחזור בשבע בבוקר וכמובן שהוא לא יכול היה לחזור. ושני הילדים שלו, תושבי המרכז, מסכנים נקלעו לסיטואציה בלי לדעת מה נפל עליהם, בלי אבא שלהם. שמרנו על מורל גבוה עד כמה שאפשר, את כל ההסתודדות על המצב הביטחוני שמרתי רק עם הבן שלי, כדי לא להלחיץ אותם. לצערי הרב, במהלך האירוע קיבלנו בשורת איוב על רצח של משפחה שאנחנו מכירים, חברים, משפחה שכולם מכירים. דרך השיחה ההיא הבנו שהאירוע הוא לא רק במושב שלנו והוא הרבה הרבה יותר קשה ממה שחשבנו. זה כמובן הכניס את כולנו לאווירה קצת יותר רצינית ושהאירוע הרבה יותר מורכב. רק אחר כך הבנו את גודל האירוע שהיה בנתיב העשרה, וכמות האנשים שנרצחו וכמות האנשים שנפצעו.

"באחת הפסקות האוויר שעשינו, כבר היה אחר הצהרים, פתחנו את החלון כי כבר היה פחות ירי מקלעים ופצמ"רים. פתחנו את החלון ואז ראיתי ארבעה מחבלים שהיו כבר עצורים על ידי כוחותינו. מבחינתי, שם הבנתי שהצבא השתלט על האירוע, בסביבות 3-4 אחה"צ. נשארנו עוד בממ"ד עד שאישרו לנו לצאת.

"בשלב הזה לא פינו אותנו לשום מקום. כל אחד נכנס לאוטו ונסע לאן שיכול היה. אני לא נסעתי כי כאמור לא היה לי כבר אוטו. חבר מכיתת הכוננות נתן לבן שלי את הרכב להוציא את הילדים, וחבר אחר נתן לנו רכב שהיה לו פנוי. אני למעשה נשארתי עוד יומיים ביישוב כדי לדאוג לחילוץ של העובדים הזרים, כי אתה לא יכול לעזוב כשיש לך 300 עובדים זרים במושב. אז עזבתי רק ביום שני יחד עם העובדים הזרים לאחר שמצאנו להם פתרונות פינוי שסיפקו לנו האנשים המדהימים של 'האחים לנשק', כי המדינה לא ידעה לפנות אותם. המדינה לא חשבה על זה ולא נתנה לנו כל סיוע או עזרה, אפילו לא ברמה של לשכור איזה בית הארחה או אכסניה, גם זה לא. בעצם השאירו אותנו לבד מול האירוע המאוד מורכב הזה ובתוך כל האירוע היינו צריכים למצוא פתרונות בעצמנו."

נזקי המלחמה בחממת עגבניות של הילה פנלון
נזקי המלחמה בחממת עגבניות של הילה פנלון. אלבום פרטי

להציל את המשק של הילה

הילה פנלון ממשיכה להתגורר במושב ובחרה לא ללון במלון או בית הארחה: "בהתחלה התארחתי אצל משפחה. אח כך התארגנתי על יחידת דיור קרוב יותר לנתיב העשרה. עכשיו אני נמצאת במהלך השבוע בנתיב העשרה ובסופי שבוע אני מתרעננת ביחידה ששכרתי, אבל לא הייתי במלונות בשום שלב."

בנובמבר אמרת שאת מנסה להציל את המשק שניזוק קשות באירוע. מה קרה מאז?

"אני עדיין מנסה להציל את המשק, אני נמצאת פה כל יום. העובדים התאילנדים הנהדרים שלי חזרו מתאילנד. בזמן האירוע היו לי 15 עובדים, חזרו לי עשרה עובדים שרציתי שיחזרו. היו לי עובדים שסיימו בכל מיקרה את הוויזה שלהם וכבר היו להם כרטיסי טיסה הביתה בלי קשר לאירוע, אז הם לא חזרו. בקיצור, חזרו עשרה ועוד שניים אמורים לחזור, אז יהיו לי 12 עובדים.

"אנחנו מנסים במלוא הכוח להגיע למצב שבו אנחנו שותלים. הייתה לי שיחה עם מישהו ממנהלת תקומה ואמרתי לו מה שאני אומרת כל הזמן, גם למס רכוש, נתיב העשרה הוא שטח צבאי סגור, תיאורטית אסור לנו לעבוד ואנחנו נלחמים על הזכות לעבוד למרות האיסור. היינו יכולים עכשיו להיות באמת ברויאל ביץ' עם איזה מרגריטה על חוף הים ולהכין את התביעה של מס רכוש, אבל חקלאים כמו חקלאים הם חבורה של סתומים שמעדיפים לבוא לפה ולהיות פה עם כל הפיצוצים עם כל האירועים שמתרחשים פה על הגבול ולא לוותר על השטחים שלנו. לצערי הרב, בחלק גדול מהדברים, המדינה ובמיוחד משרד החקלאות – במקום להיות איתנו ולחזק אותנו עושים את ההיפך המוחלט, ואני אומרת את זה בהרבה כאב."

למה את מתכוונת בדיוק?

"משרד החקלאות זו דוגמא אחת מיני רבות. משרד החקלאות הוציא נוהל שיקום ירקות בחממות. לקח להם המון זמן להכניס אותנו לנוהל שנהיה זכאים כמגדלי ירקות לזרעים לתקציב המיוחד הזה שהם הוציאו לשיקום חממות, ואם יש חממות שנפגעו וזקוקות לשיקום זה החממות שלנו, הישוב הקרוב ביותר לרצועת עזה. עוד לא הספקנו לחזור ולהבין מה היקף הנזק שנגרם במדויק למשק והם כבר הוציאו הודעה שהנוהל נסגר ושאין יותר אפשרות להגיש בקשות."

אין לך שום פחד להיות שני מטר מהגדר ולהמשיך לגדל כשהמלחה לא רחוקה ממך?

"יש לי פחד לא להיות כאן ולא לגדל. אני מפחדת על המשק, זה מפעל חיים, אני חושבת שכל חקלאי שמחובר לקרקע לא יכול בכלל לחשוב על המשק שלו לא עובד. זה מחוץ לגבולות ההיגיון שלנו. נולדתי בנתיב העשרה כשהיא עוד הייתה בסיני ומעולם לא עזבתי אותה. אני הקמתי את המשק הזה בעשר אצבעותיי, אפשר להגיד שזה הילד שלי."

הנזק שנגרם למשק של אלפרון הוא עצום, נזק של חצי שנת עבודה ובמידה והילה לא תוכל לשתול בזמן – הנזק של ייאמד בשנת עבודה. בנוסף לנזק המדובר לשתילים, המשק של הילה ספג פגיעות ברכוש בכמיליון שקל. רקטה נחתה ישירות במכון ההשקה והרסה מכונות מאוד יקרות ואיכותיות, הכל חדש לחלוטין ועוד לא נעשה בהן שימוש.

אשל ויעל ניצן ושלושת ילדיהם
אשל ויעל ניצן ושלושת ילדיהם. אלבום פרטי

"הניצחון יהיה ניצחון אזרחי"

אני שומע דעות שונות מהאנשים בנוגע לחזרה למושב והנה את שם ולא חושבת בכלל על אם לחזור או לא לחזור.

"אני חושבת שמה שקרה לנו זו קטסטרופה גדולה, שבה מדינת ישראל הפקירה אותנו פה, ולצערי מדינת ישראל עדיין מפקירה אותנו פה. אבל כשמדברים על מיטוט שלטון חמאס וכל מיני אמירות שכנראה לא כל כך מחוברות למציאות – מדברים על מבצע צבאי. הניצחון בסופו של דבר הוא לא ניצחון צבאי. הניצחון הצבאי יכול לאפשר רק את הניצחון האזרחי. והניצחון האזרחי יהיה אך ורק אם האזרחים יסכימו לחזור.

"אנחנו יכולים לנצח רק אם יצליחו להחזיר לפה את התושבים. אני מבינה לגמרי את כל האנשים שאומרים שהם לא רוצים לחזור, זה בסדר גמור – מה שעברנו פה זה לא דבר של מה בכך. מדינת ישראל הפסידה כבר אבל היא תפסיד סופית את המלחמה הזאת אם אנחנו לא נחזור בוודאות. אז אני פה גם כדי שנוכל להילחם על הדבר הזה, כדי שנוכל להגיד שבסוף אחרי הכל ניצחנו. אם אני לא אחזור והחברים והשכנים שלי לא יחזרו – מדינת ישראל הפסידה במלחמה מול חמאס.

"ולכן, האמירה הזאת של 'אנחנו חוזרים' היא אמירה שצריכה להיות מלווה במעשים של מדינת ישראל, שלצערי הרב כרגע לא כל כך איתנו. אם אני כרגע צריכה להילחם במשרד החקלאות כדי שיעזרו לי לשקם את החממות או שיעמדו בנהלים או שיראו בנתיב העשרה איזשהו מקרה שהוא לא כמו בעמק חפר – אז אני לא יודעת בכלל על מה אנחנו מדברים.

"נכון שאני פה ונלחמת והכל, בסופו של דבר אני החלוצה של הדבר הזה, ואם אגיד בסוף לחברים שלי: 'חבר'ה, אין לכם למה לחזור כי אפילו לראשונים הם לא עוזרים לחזור' אז אי אפשר יהיה לצפות שאחר כך השכנים שלי יחזרו. לכן מקרה הבוחן זה לדאוג להחזיר את הראשונים שרוצים לחזור, כדי שאלה שמתבלטים או החליטו שלא – אולי יהיה להם סיכוי לחזור.

"אם לא יחזירו אותנו בצורה ריאליסטית ואני לא מדברת על מענקים כספיים, אני מדברת על תמיכה, על גב ממשלתי – אם הם לא ידעו לתת את הגב הזה עכשיו שלא יצפו שמישהו יחזור להם מחר. אני רוצה שיהיו אנשים שיבינו מה קרה, שנראה פה נציגי משרדים שיהיה קשר בין האמירות שלהם ב-8 באוקטובר לבין האמירות שלהם היום – שלא יינטשו אותנו על הגבול. שאם אנחנו מסבירים שאלה הצרכים שלנו, זה מה שאנחנו צריכים כדי לחזור – אז שיעשו את זה כפי שהבטיחו. לא יכול שהם משאירים אותנו להתמודד לבד עם הכל. מס רכוש אפילו לא היו אצלנו, כי לא בטוח להם לבוא. אם למס רכוש לא בטוח לבוא, איך מצפים שנדע להתגבר על הנזקים? אנשים נמצאים פה כל היום אבל האנשים שאמורים לשקם אותנו כלכלית לא פה. אני מצפה שיבינו שלבד לא נצליח לעשות את זה, אנחנו צריכים את היכולות של המדינה מאחורינו. ואם הם לא יכולים לתת את זה שלא יצפו שנחזור לפה. החקלאים תמיד יהיו פה אבל אם לא יהיו פה ילדים בגן לא יהיה פה מושב."

אומרים שחקלאים תמיד אופטימיים. זו שאלה קשה אבל את עוד אופטימית?

"אני אופטימית כי הבן שלי התקשר ומגיע לספ"ש. תתקשר אליי עוד חצי שעה אולי אני לא אהיה אופטימית, אני על רכבת הרים של רגשות. אני שניה אופטימית, שניה לא אופטימית, ש ניה משקמת את המשק ושני אחרי זה עוזבת אותו – אני כל דקה משהו אחר, אבל בגדול, בזמן שאני לא אופטימית אני עם הראש למעלה ואני מתקדמת… אני לא נותנת לסערת רגשות הזאת לעצור אותי, כי אם אני אשבר עכשיו היכולת תיקון שלי אחר כך תהיה מאוד מאוד מוגבלת. החלטתי עם עצמי שאני אגרום למפעל חיים שלי להתחדש ופשוט יש ימים שיותר קשה לי."

Screenshot 2024 01 31 143350
הדס טל רוגולסקי. אלבום פרטי

"אנחנו לא נחזור"

הדס טל-רוגולסקי, חברת נתיב העשרה, היא מטפלת בטראומה ובין היתר עבדה במרכז החוסן של המועצה. בעלה היה חקלאי ועכשיו עובד כאגרונום. "אני נשארת בתל אביב יחד עם המשפחה שלי ואנחנו מתכוונים להישאר כאן עד סוף שנת הלימודים. שכרנו דירה," אומרת הדס.

"תכלס, ב-7 לאוקטובר לא הייתי במושב, הייתי עם בעלי והילדים אצל חברה, עשינו את החג אצלה ופשוט קיבלנו בלי סוף טלפונים של אנשים מהמושב שביקשו עזרה. כמטפלת אני לא מטפלת באנשי המושב, יש לי את הדיעה שלי לגבי מה שקורה במושב סביב הטראומות הרבות שנחוו, אבל יש לי דיעה קצת שונה משאר אנשי המושב.

"בעיני, בסופו של דבר, הפוסט טראומה המתמשכת הזאת פגעה גם באנשים הכי חזקים שלנו. ונכון, יש לנו חגים משותפים ויש לנו באמת קהילה מהממת אבל בעיני הקהילה, לספוג כל כך הרבה טראומות אחת על השניה ועוד ועוד ועוד ועוד, זה לא, ה-7 באוקטובר היה רק 'הקש ששבר את גב הגמל', גם 'שומר חומות' שבר הרבה מאוד נפשות."

זה מתבטא במציאות או אנשים אימצו פנים קשוחות?

"אני חושבת שמיד אחרי ה-7.10 זה כן, זה ממש ממש פגע באנשים קשות, אבל לא מראים את זה. כאילו, הכל על פני השטח נראה שנתיב העשרה זה אחלה מושב וזה גם נכון, זה באמת אחלה מושב, אני לא מטילה לרגע ספק בזה, אבל יש איזו נטייה אתה יודע להכחשה. הכחשה של המצב שלנו, העובדה שאנחנו יום יום או שנה שנה מתמודדים עם מה שאנחנו מתמודדים, מתמודדים כל פעם מחדש מול אירוע אחר, תכלס, בעיני הם לא שמים לב."

הייתי במושב שנה שעברה, אני זוכר שדיברו על פיתוח התיירות, הקמת בית מלון, התחושה הייתה אופטימית.

"תשמע, יש בנתיב העשרה אנשים מאוד מאוד חזקים, כריזמטיים ויצירתיים, לזה אי אפשר להתכחש! הייתה אז גם הרבה תיירות ומינפו במחשבה את העובדה שאנחנו גרים על הגבול, לקחו את זה למקום טוב כי אפשר לקרב אנשים לסיטואציה ושיבינו מה שאנחנו חווים וכן הלאה – שזה באמת מדהים. אני מתייחסת למארג ובאמת בסופו של דבר אנשים נשחקים, הנפש נשחקת לאורך זמן ממציאות חיים כזאת."

האם המשפחה שלך תחזרו למושב?

"אנחנו לא נחזור. בוודאי שיצא לנו לדון על כך ובעלי עצמו לא רוצה לחזור. אנחנו לא רוצים לחזור לסיטואציה שבה נהייה קורבנות."

ומה אם יבטיחו לכם ביטחון בחיים פה?

"אני רוצה להגיד שהייתה לנו תחושת ביטחון במושב כמעט עד שבועיים לפני, עד שהתחילו האימונים ושמענו את האימונים שלהם על הגדר. זה היה אימונים באמת מטורפים. אילן בעלי אמר: 'מה זה האימונים האלה? זה נשמע כאילו מתכננים לתקוף אותנו'. שמענו אותם מתאמנים, יש לנו חומה, לא יודעים איפה אבל שמענו אותם ליד החומה. אילן אמר שזה נשמע כמו אימון לכיבוש מוצב. זה היה שבועיים לפני.

"אני רציתי לחזור הביתה, בימים הראשונים רציתי לחזור הביתה, זה המקום הבטוח שלי אבל אחרי שזה עבר לי אני הבנתי שזו רק אשליה, זה אף פעם לא יהיה בטוח כי לעולם נהיה יישוב גבול. ולא משנה ביטחון מה ביטחון, זה כמו לגור בקרית ארבע מבחינתי.

"אני מבינה שיש אנשים שמחזיקים איזושהי אידיאולוגיה שהם יכולים לחיות בגבול והם יכולים להחזיק את הגבול. אני הייתי רוצה לחיות כמו החבר'ה, לא יודעת מה, ב'צוק איתן' אנחנו התארחנו במעגן מיכאל, וכשהתארחתי שם – פתאום הבנתי שיש מציאות אחרת לחלוטין. יש אנשים שממשיכים לחיות את החיים שלהם ביום-יום ושום דבר באמת לא מפריע להם. הם לא צריכים אחת לכמה זמן להתפנות מהבתים שלהם לשבוע-שבועיים, חודשיים, עכשיו שלושה חודשים וזה יהיה עד לפחות הקיץ. הם ממשיכים לחיות את החיים ורק אנחנו קורבנות כאלה שצריכים להעתיק את המגורים שלנו, ואני חושבת שזה לא נכון למשפחה שלי, לא נכון לקריירה שלי, פשוט לא נכון.

"ברור שזה נורא אישי ואני מכבדת את המחשבות של כל אחד ואחד אל אני חושבת על זה שהיו שם ילדים שנשארו לבד בבית, אני תמיד הייתי משאירה את הבגיר שלי בבית, אבל אם הוא היה בבית בסיטואציה הספציפית הזאת אני לא יודעת מה הייתי עושה. ואני לא יודעת אם אוכל לתת לילדים שלי להסתובב חופשי כמו שהם הסתובבו עד עכשיו.

"בסופו של דבר, אנחנו כולנו שותפים לשלב ההכחשה, לשלב הזה שהכל בסדר, שיהיה שקט ושכאילו שנתיב העשרה 95% שקטה, עכשיו זה ממש לא 95%, זה כבר בכלל לא 95%. חצי שנה לא לגור בבית שלנו זה חתיכת עניין גדול.

"הספקתי לבקר במושב, הבית שלנו נפגע מפגז. הרבה מאוד חורים בגג, נזילות, דליפה, דוד שנהרס, זכוכיות שהתנפצו. תמיד יש סכנה שזה יקרה שוב, גם בשטחים תמיד יש איזשהו פיגוע, נכון? ויש שם שליטה צבאית פחות או יותר. אז מי שבוחר לגור ליד הגבול צריך לקחת את זה בחשבון, זה חלק מהבחירה לגור פה.

"אני רוצה להגיד שהדיעה שלי היא הדיעה שלי בלבד ולא של אף אחד אחר. אני חושבת שאני מיעוט במושב. אני ממש לא מייצגת את הדיעה הרווחת בנתיב, רוב חברי המושב יחזרו לגור במושב, לי יש בית בנוי בנתיב העשרה ולך תתחיל עכשיו חיים מחדש. נכון, זה לא רק בית, זו קהילה וזה הדבר הכי הכי כואב. העניין הכלכלי זה בית שלא נוכל למכור אותו בתקופה הקרובה ויש גם העניין של לקנות בית במקום אחר כשאין לנו אפשרות לקנות בית. אבל הקהילה, שגם עכשיו כבר מפורקת, זה כל פעם כואב בצורה בלתי רגילה. זה מפרק וגם מאחד, כל פעם שניפגש יהיו גם אלה שלא נמצאים יותר. כל פעם שניפגש יהיו את אלה שאיבדו את היקרים להם מכל ויש את מי שלא. אני איבדתי חברים קרובים, קרובים קרובים, איבדתי שכנה שהתקשרה אלי כשהיו אצלה מחבלים. זו טלטלה רגשית בלי סוף, זה יום אחד אני ארגיש טוב ויום אחד אני אחשוב על יגאל ואני פשוט אתפרק."

12 אנשים בממ"ד

יעל ניצן, חברת המושב, תצא בקרוב לארה"ב כחברה במשלחת שמטרתה לגייס כספים לשיקום שיביאו לפריחה וצמיחת המושב. ביום יום ניצן היא סגנית מנהלת המכללה הטכנולוגית להנדסה של מכללת ספיר. היא נשואה ואם לשלושה ילדים.

"יצא קול קורא של הישוב, יחד עם אנשים טובים שמלווים אותנו, וכשתושבת היישוב כבר 12.5 שנה הגשתי מועמדות כי זה היה לי ממש חשוב, אני יכולה לתרום בחלק של לדבר, להסביר. יצא לי לעשות את זה במסגרת התנדבותית בכל פעם תוך כדי מבצע צבאי, מידי פעם יצא לי להגיע גם לחדשות. ובחודשיים הראשונים שהיינו במעלה החמישה ביקשו ממני שאקח את התחום תחת אחריותי.

"נפגשתי עם המון המון קבוצות שהגיעו אלינו מהארץ ומהעולם, מצאתי את עצמי נפגשת יום יום, לפעמים כמה פעמים ביום, נפגשת עם הקבוצות מכל התפוצות, יהודים ושלא יהודים, ח"כים, שרים, בעלי תפקידים ממשלתיים, ממש מכל מקום ובאמת להסביר גם קצת את הסיפור האישי של מה היה ביום ההוא הנורא ומה קורה משם והלאה מנקודת המבט שלי. אז כשיצא הקול קורא אמרתי טוב זה הצו 8 שלי. הגשתי מועמדות כי מאוד חשוב לי שאנשים בעולם ישמעו את הסיפורים, זה צריך לגעת להם במקום האישי ואנחנו נוסעים לגייס תמיכה כלכלית ליישוב, כי כשנחזור למושב אנחנו רוצים לתת לקהילה שלנו, לאנשים שלנו, חיים טובים ומעולים מכל הבחינות והתחומים ולפתח את המושב ליישוב יותר טוב, זה בשבילי, בשביל הילדים שלי, שיהיה לאן לחזור, שיהיה מה שאפשר לתת. אנחנו מחפשים קהילות שמבינות את הצורך שלנו, של מה זה לגדל משפחות וקהילה באחד המקומות הכי מסוכנים במדינת ישראל ובעולם."

יעל ניצן הייתה ב-7 באוקטובר במושב: "זה היה סיפור מאוד ארוך ובסופו של דבר, אחרי 15-16 שעות הצלחנו לצאת משם, לקראת אחרי הצהרים המאוחרים וגם בסיכון. בדיעבד, היום אני חושבת שזה לא היה הדבר הכי חכם לעשות, כי יצאנו לתוך אזור שורץ מחבלים וקסאמים אבל פשוט ברחנו.

"התעוררנו בשש וחצי בבוקר בבהלה, כשבעלי לא נמצא. הייתי בטוחה שיצא לרכב על אופניים. רצה הגורל והוא התעכב ולא יצא. הבת הגדולה חזרה ממסיבה בשתיים וחצי לפנות בוקר. בהרבה מזל כולנו היינו בבית ומהר נכנסנו כולנו לממ"ד. הייתה הרעשה משוגעת ושמענו רעשים חריגים. הסתכלנו בניידים ולא הופיע שום דבר חריג. תוך כדי זה – הפסקת חשמל שהתחילה, הרשת כבר נפלה, בקושי היה לנו אינטרנט.

"ואז אנחנו מקבלים טלפון מהשכן שלנו, מבני, סיפר שהוא בחזרה מהעבודה ומבקש לבדוק שאשתו והתינוקות שלו בסדר. היה לו תינוק בן שבועיים באותו זמן וילד בן 3. אמרנו לו בסדר, תיכף כשהכל יירגע. אחרי דקות הוא מתקשר וצורח בטלפון: 'באים להרוג אותנו, יש מלא מחבלים על אופנועים, באים להרוג אותנו'. הוא נתקל בהם בדרך חזרה על כביש 4, חשב שהם חיילים וביקש שיתנו לו לעבור. ברגע אחרון הבין מה קורה והתחילו לרדוף אחריו. פגעו לו באוטו. הם חשבו שהרגו אותו אבל הוא רק נפצע קל מרסיסים. הוא הסתתר וראה אותם ממשיכים לכיוון שדרות. בהמשך הוא נתקל בצוות תקילה (ימ"מ) שהגיעו בדיוק לצומת, עצרו לתת לו טיפול רפואי והתפצלו ושם התחיל קרב יריות של כמה שעות.

"אשל בעלי רץ להביא את השכנה ואת הילדים של בני. רץ להביא את ההורים המבוגרים שלו, דאג ששכנים יבואו. ואז אנחנו מבינים שאמא שלו לא נמצאת. היא יצאה להליכה ובדיעבד התברר שנתקעה בתעלת ניקוז מחוץ לישוב. היא אפילו לא ידעה שיש מחבלים. היא הצליחה לפתוח את השער בנייד, ג'יפ צבאי עבר ואפילו לא ראה אותה. היא נשארה שם לבד. אישה בת כמעט 80, הסתתרה במיגונית לבד ארבע וחצי שעות. ובסוף, בהמון תושיה, רצה לאחד הבתים של השכנים, דפקה על הדלת ומהר הכניסו אותה. רבע שעה אחרי זה הגיעו לשם מחבלים אבל כיתת הכוננות הצליחה להניס אותם. לבסוף היא הצליחה להגיע אלינו הביתה אחרי כמה שעות טובות.

"הייתה בקיצור דרמה רצינית. בעלי הוא בכיתת כוננות, הוא עם אפוד ונשק, עושה פטרולים בחצר, צועק לשכנים. השכן שלנו בני הצליח להגיע בנס. אני הייתי עם נשק בממ"ד, דרכו לי את האקדח והסבירו לי איך לירות. עמדתי בממ"ד ושמרתי על הדלת עד שבאו להחליף אותי, כי לא היה אף אחד אחר. הבאנו את כל השכנים אלינו הביתה, היינו 12 אנשים, עשינו מגנן כי רק אצלנו היה נשק ובעלי כל הזמן בחזית של הבית תחת אש. כשיצאנו דרך צומת כרמיה ביקשתי מהילדים שלא יסתכלו החוצה, היה ריח מאוד חריף. כל הדרך הייתה מלאה גופות, היו מראות מאוד קשים בדרך. הילדים לא ראו, הם לא הסתכלו. בעלי הגיע אחרינו אחרי שדאג שההורים שלו, אליעזר וג'ניה ניצן, ממייסדי המושב התפנו משם. רק בערב הגענו לירושלים להורים שלי.

"יום אחרי זה עברנו למעלה החמישה, גם היה צורך מאוד חזק לפגוש את האנשים. בימים הראשונים כולם חיכו בלובי לראות מי מגיע, להתחבק, לשמוע את הסיפורים. היינו יושבים עד מאוחר בלובי ומנסים לחבר את הפאזל, לנסות להבין מה לעזאזל קרה לנו, איפה ומה קרה. רק יום אחרי התחלנו להבין על האנשים שכבר לא איתנו. לאט לאט זה התחיל לזרום וכל פעם נוסף עוד שם לרשימה. אחרי חודשיים במעלה החמישה עברנו לדירה בתל אביב ואנחנו פה. אנחנו יחסית קרובים למלון של נתיב העשרה, לרויאל ביץ'. הילדים עולים משם להסעות ומשתלבים בבתי הספר."

יש צורך לשאול אם את חוזרת?

"יש צורך כי תראה, רצון יש לחזור ואני מקווה שהתנאים יבשילו לכך שנוכל לחזור אבל התנאים יצטרכו להבשיל, יצטרכו לתת לנו הסברים בדיוק מה הולכים לעשות בשביל שאנחנו נהיה בטוחים באמת ולא לכאורה. כי הפקירו אותנו. זו לא תחושת הפקרה – הפקירו אותנו, נקודה. להגיד תחושת ביטחון זה להקטין את זה, צריך לקבל ביטחון, נקודה.

"וזה לא סוד שצבא הגנה לישראל, כמערכת, אני לא מדברת על חיילים בודדים ואמיצים וגיבורים – אני מדברת כצבא, כתפישה, כארגון הם כשלו. זה שאני מדברת איתך היום זה רק מזל, זה רנדומלי לגמרי שלא הגיעו אליי. זה היה יכול להתהפך ברגע וזאת תחושה מאוד מאוד קשה. אני כאמא צריכה לדעת שאני עושה מעשה אחראי שאני מחזירה את הילדים שלי לבוא לגור בנתיב העשרה. אז אני כן עושה את כל מה שאני יכולה כדי להבטיח את זה, זה להיות בוועדות ולהביע דיעה, זה לחקור ולבדוק ולהציע רעיונות. וזה לנסוע על מנת לגייס כספים כדי שנוכל לתת את האיכות חיים הכי גבוהה לילדים כשנחזור, כל מה שאפשר, אבל מדינת ישראל תצטרך להוכיח לי שזה בטוח מבחינתי לגור שם.

"כל אחד יש לו את המניעים שלו ואת ההחלטות שלו, אבל אני חושבת שלנו כתושבים זה בסדר לרצות לחזור הביתה, גם אני מחכה לימים שבאמת יהיה אפשר לחזור. זה הבית שלי. השארתי שם לא רק קירות ורצפה יפה – השארנו שם חיים מפוארים שאהבנו אותם. זה מושב יפה עם גאוות יחידה, מושב מפותח עם איכות חיים, לא סתם לא הייתה שם דירה פנויה להשכרה לפני ה-7.10 ואנחנו באמת שיבשילו התנאים ושיתנו לנו לחזור בבטחה הביתה, כי אחרת הם לא עשו שום דבר. הניצחון האמיתי הוא שמדינת ישראל תאפשר לנו לחזור בביטחון."

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

נתחיל בהודעה של דוברות המשטרה – גניבות בקר בשווי של מאות אלפי שקלים. כתב אישום הוגש באמצע ינואר האחרון, בגין עבירות של גניבות בקר וקשירת קשר לביצוע פשע נגד 3 נאשמים, שגנבו עשרות פרות
2 דק' קריאה
משפ' יעקב עדיין ממשיכה ברפת רציתי מאוד לבקר ברפתות השכנות בחבל תענך שהולכות ונעלמות וכך, היה מרגש מאוד לפגוש את זוג המבוגרים – רחל ואליהו יעקב, יחד עם ירמי בנם הצעיר, שהוביל אותי בחום.
7 דק' קריאה
יוחאי קמחי בעין חרוד איחוד קצת לפני המלחמה יצאתי לפגוש איש מיוחד בעין חרוד עם עשייה בלתי פוסקת במשך עשרות שנים, עם דגש על הרפת. כל הפיתוח בענפי החקלאות בקיבוץ עין חרוד איחוד, עבר
6 דק' קריאה
פוסט אחד שהניע אנשים רבים בתקופת המלחמה שנים רבות שאני מלווה את רפתות העוטף במסגרת תפקידיי בענף. במבצעים הביטחוניים המיוחדים, השתדלתי להתנדב ליום-יומיים בחליבות ברפת, שהעובדים שלה פונו בצו צבאי והיא נשארה ללא צוות.
3 דק' קריאה
חודשים רבים של השקעה בקידום המועמדות בכל משקי הקיבוצים וביום שלישי 14.2 התקיימו הבחירות והדרמה הייתה גדולה. בשעות הלילה נספרו הקולות וליאור שמחה נבחר לתפקיד מזכ"ל התנועה הקיבוצית. הוא יחליף בתפקיד את ניר מאיר
2 דק' קריאה

הרשמו לניוזלטר

השאירו את הפרטים והישארו מעודכנים!

דילוג לתוכן