יבול שיא
הרפת והחלב
20230327 121108

סיפור כשר לפסח

4 דק' קריאה

שיתוף:

למרות שאין עדויות ארכיאולוגיות ליציאת מצריים, הזקן מבאקה אל גרבייה לא מרשה לאכול לחם בפסח. הדי בן עמר שופך חמתו  

מתישהו באמצע שנות ה-80, ואני אז חבר קיבוץ צעיר יחסית לגילי היום, חבר צעיר בקיבוץ יד חנה, משהו כמו תחילת שנות ה-30 שלי, ואב צעיר לחמישה – שניים מנישואיה הראשונים של חניה ושלושה משותפים איתה – מצאתי עצמי בתפקידי כאב-המשפחה כמי שאחראי להביא לחם הביתה. 

מאחר שהייתי חבר קיבוץ שיתופי, כאמור, יש להבין כאן את המונח "אחראי להביא לחם הביתה" כלשונו: הימים היו ימי חג הפסח, ואני הייתי זה שאחראי במשפחה לדאוג שיהיה לחם בבית, "לחם" במשמעות המאפה החמץ האהוב כל כך שניחוחו הטרי כשהוא יוצא מהתנור מסחרר את החושים עד אבדן שליטה, ואין הרבה דברים אצלנו בבית שאוכלים בלעדיו. 

להרוג כל מה שאפשר 

לא שיש לי חלילה משהו נגד חג הפסח – חג מקסים שבו חוגגים בשמחה ובשירה טביעתם של אלפי מצרים בים, ומברכים ומייחלים "שפוך חמתך על הגויים", שהרי הללו הגויים אינם עם נבחר, זרע כוהנים וגוי קדוש, וגם חוגגים את עשר המכות, בהם מותם של כל הבכורים מבתי המצרים, שזה אומר בן ובת בכורים בכל משפחה, ויש המהדרין ומדברים גם על חיות המשק הבכורות וכל מה שהדמיון יכול להרוג את בכורו, אולי אפילו את המקק הבכור מבין המקקים שהיו אז בבתי המצרים ליד הביוב, מה שרק מגדיל את קסמו של החג הזה בעיני החוגגים אותו – אלא שאני עצמי יצאתי מרומניה, ואפילו לא בגופי הנוכחי יצאתי אלא רק כזירעון באשכי אבי וכביצית ברחם אמי, ורק כאן בישראל התהוותי לכדי הישות האנטיפטית שאני מהווה כיום, כך שהאירוע של יציאת מצריים, שאמור היה לפי המסורת להתרחש באלף השני לפני הספירה אבל אין כל עדויות ארכיאולוגיות ואין רשומות כלשהן לכך שאכן אירע, וכל החוקרים מסכימים לפחות שהאירוע המסופר הועלה על הכתב למעלה מאלף שנה מאוחר יותר מהזמן המשוער להתרחשותו, בתקופת בבל כלומר, ואם אכן יש עדויות כלשהן לאירוע דומה בתקופה ההיא הרי מדובר בכמה נדודי שבטים בתקופת הברונזה המאוחרת, והגם שמרבית החוקרים כיום מסכימים שהעם הכנעני שהפך לעברי התגבש מתוך כנענים שישבו בארץ ובעבר הירדן ורק חלק קטן ממה שקרוי בני ישראל יצאו, אם בכלל, ממצרים, אבל למה לבלבל את המציאות עם עובדות? 

ולמה לוותר על התענוג שבהרגשת עליונות על עמים אחרים, ועל אתה בחרתנו מכל העמים, ועל "הטוב שבגויים הרוג, טוב שבנחשים רצוץ את מוחו", (מדרש תנחומא פרשת בשלח ח' א'), כשהיום לפחות שתיים מהמפלגות המרכיבות את הקואליציה אם לא יותר מהן דוגלים ברעיונות היפים הללו? 

רוח מן הון, יא-כופר! 

אז אם לחזור לענייננו בחג הפסח של אמצע שנות ה-80 – הייתי אחראי להביא לחם הביתה, כאמור. 

כהרגלי ובמסורת החג היפה הזה, הזמנתי רכב בסידור הרכב של הקיבוץ ונסעתי לבאקה אל גרבייה, מרכז החטאים של חג הפסח, הפיתות והמאפים המהבילים למיניהם היוצאים מן התנור, ועצרתי בצד הרחוב הראשי ונכנסתי לאחת מחנויות המכולת שהכרתי ברחוב הראשי של הכפר, שהיום כבר במעמד עיר מוכרת בישראל. 

בעל החנות לא היה בה. במקומו, משגיח על החנות, ישב אביו הזקן, זקנו המדובלל זרוע שיבה והוא לבוש בגלבייה מסורתית ארוכה ועל ראשו כפיה ועקאל מסורתי שחור, איש בעל מראה מכובד והדור למהדרין, נשען על מקל ההליכה שלו. 

"מרחבא", אמרתי, והוא ענה: "מרחבתיין", ובזה הסתיים אוצר המילים שידעתי בערבית באותם ימים.  

"יש פיתות?" אמרתי, כשאני סומך על כך שהדור הוותיק בבאקה מדבר עברית. 

הוא הביט בי בתימהון. "פיתות?" אמר. "אבל עכשיו פסח, לא? אסור לאכול פיתות". 

חייכתי בהתנצלות. "כן," אמרתי. "אני יודע, אבל אני לא דתי. אני לא איש מאמין." 

"מה זה לא מאמין?" הקול של הקשיש התרומם בכמה רמות. "לא מאמין בדת? באלוהים?" 

"כן," אמרתי במבוכה. "אני לא מאמין באלוהים". 

הוא האדים מכעס וקולו התרומם לידי צעקה: "רוח מן הון, יא-כופר! לך מפה! לא מוכר לך!!! לך!!! לך מכאן!!!"  

ומקלו החל להתנופף באוויר בהתרגשות וזעם, פניו אדומות, עד שחששתי לשלומו יותר מאשר לזה שלי. 

אז הלכתי משם. 

אחרי שישבתי כמה דקות במכונית, מתאושש מההלם מהתגובה הלא צפויה, הנעתי את המכונית ונסעתי אל הקצה הרחוק של באקה אל גרבייה, על הכביש הראשי, שם עמדה ועומדת עד היום מאפיית אל סבע, שהלכה והתפתחה מאז וגדלה לאימפריה של דברי מאפה. נכנסתי בחשש מה למאפייה. 

"יש פיתות?" שאלתי את הבעלים. 

"בטח יש," הוא אמר לי. "בפסח אנחנו עובדים כפול, שתי משמרות. הכול בגללכם, היהודים. פסח טוב לעסקים. כמה פיתות אתה רוצה אמרת?" 

ומאז אני לקוח קבוע של המאפייה הזו בכל ימות השנה, אבל לקראת הפסח הוא נוהג להכין לי מארז חגיגי של עוגות ומאפים טריים ועם ריחות מטמטמים, כי בכל זאת – חג הוא חג, ויפה לשמור על אווירת החג במארז חמץ חגיגי כזה. 

מנה של פיל 

ועם זאת, אינני שוכח אף פעם שהלחם הוא חטא – אולי חטאו הראשון של האדם המודרני, ההומו-סאפיינס. 

כי עד גילוי החיטה ותחילת הגידול המתורבת שלה, מה שקרוי בלשון ההיסטוריונים "המהפכה החקלאית", הקרויה גם "המהפכה הנאוליתית" ותחילתה כנראה באזור צ'אטאל-הויוק ברמת אנאטוליה בטורקיה לפני כ-12,000 שנה, היה האדם צייד-לקט. פירושו של דבר שבני האדם שחיו עד אז על פני כדור הארץ נהגו לנדוד ממקום למקום, כשאת ארוחתם השיגו בין אם מליקוט זרעים וצמחי בר שונים, קטיף פירות אקראיים שמצאו על עצים, ועד ציד בעלי חיים ואכילת בשרם. במקום הקרוי היום מדינת ישראל, למשל, חיו לפני אלפי שנים פילים, ואלו נאכלו עד תום בידי ציידים-לקטים שצדו אותם, ותסכימו אתי שמנה כזו בתפריט לא ניתן למצוא היום אפילו ביוקרתית שבמסעדות. 

קיימת הסכמה בין מרבית ההיסטוריונים כיום, שמספר השעות ביום שהקדיש ההומו סאפיינס הצייד-לקט למצוא את מזונו למשך היום היה פחות ממה שנאלץ להקדיש לאחר המהפכה החקלאית ותִרבות החיטה וכל מה שבא בעקבותיה.  

הנדודים ממקום למקום גם אילצו את הציידים-לקטים להקפיד על מיעוט צבירת רכוש, מה שיצר חברה שוויונית שאין בה עשירים ועניים. כמו כן, הנדודים והיכולת המוגבלת לשאת מטען על הגב או על הזרועות, הביאו גם לילודה במשורה, משום שאת הילדים יש לסחוב על הגב בתקופת חייהם הראשונה, וזה מהווה מגבלה, ועל כן גם כמות בני האנוש שחיו על פני הכדור הייתה כזו שלא גרמה נזק בלתי הפיך לכדור הארץ כמו שקרה מאוחר יותר וקורה היום. 

היסטוריונים בני זמננו מעלים את הטענה או הסברה שאנו עובדים קשה יותר מהציידים-לקטים שחיו לפני המהפכה החקלאית. טום פיליפס, בספרו "היסטוריה קצרה של האנושות או איך הצלחנו לדפוק את כל העסק" כולל במעשי הטיפשות האנושית שגרמו "לדפוק את כל העסק" את המהפכה החקלאית. 

כך שבסופו של דבר אני מסכים עם דבר אחד – הלחם מקורו בחטא, לא רק בימי הפסח אלא בכל ימות השנה. 

אבל ראבאק – כמה שהחטא הזה טעים! 

תגובה אחת

  1. חבל שכלל אינך מכיר במסורות עמך למרות הכושל להראות כתיבה של אדם משכיל

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

אבי לב כבר בן 83 ולאורך שנות חייו, גם כשעבד כשכיר במשך 34 שנה ב"האחים מילצ'ן", תמיד היה חקלאי ופרדסן * לפני כחודש השיק את "לב של חקלאי" – ספר זכרונותיו, מנעוריו כחקלאי וכאחיו
10 דק' קריאה
אני כותב כמה ימים לפני יום הזיכרון לחלל צה"ל ויום העצמאות. מלא רגשות ובעקר תפילות – אני מאחל לכל החטופים לחזור הביתה מהר, שכוחות הביטחון ישמרו על השלום ועל עצמם, שכל הפצועים והמשפחות שעברו
3 דק' קריאה
במושב משֹואות-יצחק בדרום יש שתי אנדרטאות זו לצד זו – האחת לזכר הנספים בשואה והשנייה לזכר הנופלים במלחמות ישראל * אבנר חורש – מורה דרך וחבר המושב דור שני – מספר על תולדות היישוב,
6 דק' קריאה
שחקנית החיזוק בת ה־107 שבוחרת להסתכל קדימה * תמיד מעדיפה לראות את הכוס החצי מלאה  השבוע סיפר לי מושבניק שלא מזמן הוא חגג יום הולדת 70. איחלתי לו מזל טוב ושאלתי איך חגגו. בקול
3 דק' קריאה

הרשמו לניוזלטר

השאירו את הפרטים והישארו מעודכנים!

דילוג לתוכן